ילקוט שמעוני תורה ג
<< · ילקוט שמעוני · תורה · ג · >>
רמז ג
תני רבי שמעון בר יוחאי: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים", אלא יאמר "עולה לה'", "מנחה לה'", "שלמים לה'"? תלמוד לומר: "קרבן לה'". והלא דברים קל וחומר: ומה מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה: לא יחול שם שמים אלא להקריבו קרבן, מי שאינו עתיד להקדיש, כגון המחרפין והמגדפין ועובדי אלילים, על אחת כמה וכמה שימחו מן השמים ומן העולם:
מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להן על מה הכניסן. נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר לו: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו "אלהים ברא בראשית". "אעשה אדם בצלם ובדמות". "ויכל בששי וישבות ביום השביעי". "זכר ונקבה בראו". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". "ותצחק שרה בקרוביה". "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס". "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם". "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות ושלשים שנה". "וישלח את זאטוטי בני ישראל". "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו". "לא חמד אחד מהם נשאתי". "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים". "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם". וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "את הארנבת", מפני שאשתו ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה:
רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא, אמר לו: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנים, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, הדין "את" דכתיב הכא מהו? אמר ליה: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: אף שמים וארץ אלהות הן. אמר ליה: "כי לא דבר רק הוא", ואם רק הוא, מכם הוא רק, לפי שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאי אתם יגעים בו. אלא "את השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות; "ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. אמר רבי יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת, דכתיב: "בראשית ברא אלהים", ואין אלהים אלא אמת, שנאמר: "וה' אלהים אמת". ולעולם כל משפט צדקך, שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך – הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלין אותם באהבה, ואין כל בריה חלוקה לומר: שתי רשויות נתנו את התורה, שתי רשויות בראו את העולם. "ויאמרו אלהים" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר אלהים"; "בראו" אין כתיב כאן, אלא "ברא". אותיות של אמת בשתי רגלים, ושל שקר ברגל אחד; כל שעושה אמת – מקוים, ושקר אינו מקוים. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה, ושל שקר מקורבין; אמת קשה לעשות, ושקר עומד אחרי אזן, כדתני דבי רבי ישמעאל: בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו:
רבי יהודה בן סימון אומר: מתחילת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. "בראשית ברא אלהים את השמים", ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים". "ואת הארץ" ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא ארץ". ויאמר אלהים יהי אור, ולא פירש; והיכן פירש? להלן, שנאמר: "עוטה אור כשלמה". רבנן אמרין: בשר ודם בונה בנין, בשעה שהבנין עולה בידו, הוא מרחיב ועולה, ואם לאו, הוא מרחיב מלמטה ומצר מלמעלה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "את השמים" – השמים שעלה במחשבה, "ואת הארץ" – הארץ שעלתה במחשבה. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו אותן שכתוב בהן "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה", כבר הם ברואים מששת ימי בראשית; הדא הוא דכתיב: "כי כאשר השמים החדשים", "כי כאשר שמים חדשים" אין כתיב כאן, אלא "החדשים".
שמים – אש ומים; נטלן הקב"ה ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים.
דבר אחר, שהן שָׁמִים מעשיהן של בריות: אם זכו – "ויגידו שמים צדקו", ואם לאו – "יגלו שמים עונו".
דבר אחר, שהבריות משתוממין של מה הם, של מים או של אש? ממה דכתיב: "המקרה במים עליותיו", הרי של מים הן.
דבר אחר, המים: מה המים הללו, מהן אדומין מהן ירוקין, מהן לבנים מהן שחורים, כך הם שמים: פעמים אדומים פעמים ירוקין, פעמים לבנים פעמים שחורים.
דבר אחר: שא מים, טעון מים. משל לחלב הנתון בקערה: עד שלא תרד בקערה טפה של מסו, הוא מרפרף; כיון שירד לתוכה טפה של מסו, מיד קופא ועומד. כך "עמודי שמים ירופפו", כההיא דאמר רב: לחין היו שמים ביום א', ובשני קרשו: