ילקוט שמעוני תורה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ד · >>

רמז ד בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה, ואחר כך ארץ. משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו – עשה אפיפורין שלו, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך שמים. משל למלך שבנה לעצמו פלטין; משבנה את התחתונים, אחר כך בונה את העליונים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". רבי יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה שמים קדמו, שנאמר: "בראשית ברא" וגו'; לשכלול – הארץ קדמה, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" וגו'. אמר רשב"י: תמיהני, היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". אמר ר' אלעזר בר' שמעון: אם כדעת אבא, למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים, ופעמים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהם שקולים זה כזה:

בכל מקום מקדים אברהם ליצחק ויצחק ליעקב, ובמקום אחד הוא אומר: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', מלמד ששלשתם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים משה לאהרן, ובמקום אחד הוא אומר: "הוא אהרן ומשה"; מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים יהושע לכלב, ובמקום אחד הוא אומר: "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון", מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים כבוד אב לאם, ובמקום אחד הוא אומר: "איש אמו ואביו תיראו"; מגיד ששניהם שקולים זה כזה:

רבי שמעון אומר: כבשים קודמים את העזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין? תלמוד לומר: "ואם עז קרבנו", מלמד ששניהם שקולים. תורים קודמין את בני יונה בכל מקום; יכול מפני שמובחרין? תלמוד לומר: "ובן יונה או תר לחטאת"; מלמד ששניהם שקולים:

תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך כסא? שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה כאחד נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואידך? האי "יחדו" – דלא משתלפי מהדדי.

אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים. וארץ. תהו. ובהו. רוח. מים. אור. חושך. מדת יום. ומדת לילה. שמים וארץ, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. תהו ובהו, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו" וגו'. אור, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". תהו – זהו קו ירוק המקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך. בהו – אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהם יוצאים מים. ואור ביום ראשון איברי? ביום רביעי איברי, שנאמר: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", וכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"! אמר ר' אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכיון שנסתכל ברשעים, שמעשיהן מקולקלים, עמד וגנזו, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם"; ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין "טוב" אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" וגו', וכתיב: "אור זרוע לצדיק", "ואור צדיקים ישמח":

תניא אידך: שמונה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, אור, חשך, תהו ובהו, רוח, מים. שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת על" וגו'. ויש אומרים, אף יום ולילה, שנאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד":

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להם: מן השמים לארץ רחוק, או ממזרח למערב? אמרו לו: ממזרח למערב רחוק. תדע, שהרי חמה במזרח, הכל מסתכלין בה; חמה במערב, הכל מסתכלין בה; חמה באמצע רקיע, אין הכל מסתכלין בה. וחכמים אומרים: זה וזה שוין, שנאמר: "כי כגבוה שמים על הארץ", וכתיב: "כרחוק מזרח ממערב", ואי חד נפיש, ליכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש. אלא מאי טעמא חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה? משום דקאי להדיא ולא אכסי לה מידי. אמר להן: שמים נבראו תחילה או ארץ? אמרו לו: שמים נבראו תחילה, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. אמר להן: אור נברא תחלה או חשך? אמרו ליה: הא מלתא לית לה פתר. ולימרו ליה חשך נברא תחלה, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", והדר "ויאמר אלקים יהי אור"? סברי, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. אי הכי שמים נמי לא לימרו ליה? מעיקרא סברי אקראי בעלמא הוא דקא משייל; כיון דחזו דהדר משייל, סברי: לא נימא ליה, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה. אמר להו: אידין מתקרי חכם? אמרו ליה: הרואה את הנולד. אמר להו: אידין מתקרי גבור? הכובש וכו'. אמר להו: אידין מתקרי עשיר? השמח בחלקו. מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה את עצמו. מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? ישנא מלכו ושולטן. אמר להן: דידי עדיפא מדידכו; ירחם מלכו ושולטן ויעבד טיבו עם בני אנשא. אמר להן: בימא יאי למידר או ביבשתא? אמרו ליה: ביבשתא, דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתייהו עד דסלקין ליבשתא. אידין מנייכו חכים טפי? אמרו לו: כולנא כחדא שוין, דהא כחדא פתרנא לך. מה דין אתריסתון לקבלי? אמרו ליה: שטנא נצח. אמר להן: אנא קטילנא לכון בגזרת מלכין. אמרו ליה: שולטן ביד מלכו ולא יאי למלכא כזב. מיד אלבשינון ארגוון ושוי מניכא דדהבא על צואריהון:

והארץ היתה תהו. מכדי בשמים פתח ברישא, מאי טעמא מפרש מילי דארץ ברישא? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: תשכימו לפתחי. השכים ומצא אנשים ונשים, למי משבח? למי שאין דרכו להשכים והשכים:

דבר אחר: "את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו". למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני שמשים, והתחיל אחד מזמר ואחד בוכה. אמר המלך: למה אתה בוכה? והלא השויתי שניכם כאחד. אמר ליה: אדוני, חבירי שרוי אצלך ונהנה מן שולחנך, דין הוא שיזמר; אבל אני שרחקתני ותלית מזוני בידי אחרים, לכך אני בוכה. כך הקב"ה, שמים וארץ [לפניו] שוים, דכתיב: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". השמים מזמרים, שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל", והארץ בוכה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! שמים וכל אשר עליהן נהנין מזיו שכינה, ואין מלאך המות שולט בהן, לפיכך הן מזמרין. אני, שתלית מזוני ביד אחר, וכל מה שעלי מלאך המות שולט בהן, לפיכך אני בוכה. אמר לה הקב"ה: אל תיראי, אף את עתידה לזמר, שנאמר: "ה' מלך תגל הארץ", וכתיב: "מכנף הארץ זמירות שמענו":

רבי ברכיה אמר: גם במעלליו יתנכר נער. עד דהיא פגה, אפקת כובה. הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו".

והארץ היתה תהו. רבי אבהו אומר: משל למלך שקנה שני עבדים באוני אחד ובטימי אחת. על אחד גזר שיהא אוכל מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל. וישב לו אותו שגזר עליו שיהא יגע ואוכל תוהה ובוהה, אמר: שנינו נקנינו בטימי אחת ובאוני אחד, זה ניזון מטמיון, ואני אם איני יגע איני אוכל! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, ואמרה: העליונים והתחתונים נבראו כאחת; העליונים ניזונין מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגעין אינן אוכלין. רבי יהודה בר סימון אומר: משל למלך שקנה שתי שפחות באוני אחד ובטימי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין. ישבה לה נטרדת תוהה ובוהה, אמרה: שנינו באוני ובטימי אחת, זו אינה זזה מפלטין, ועלי גזר טירודין! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, אמרה: העליונים חיים והתחתונים מתים! לפיכך "והארץ היתה תהו".

אמר רבי תנחומא: לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיתה מניקתו תוהה ובוהה, שהיתה יודעת שעתידה ליטול את שלה מתוך ידו. כך הארץ צפתה ליטול את שלה מתוך ידיו של אדם, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך"; לפיכך "והארץ היתה תהו ובהו".

רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות: "והארץ היתה תהו" – זה אדם הראשון, שהיה ללמה ולא כלום. "ובהו" – זה קין, שבקש להחזיר כל העולם לבהו. "וחשך" – זה דור אנוש, שנאמר: "והיה במחשך מעשיהם". "על פני תהום" – זה דור המבול, שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום". "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", על שם "ויעבר אלקים רוח על הארץ". אמר הקב"ה: עד מתי יהיה העולם מתנהג באפלה? תבא אורה! "ויאמר אלקים יהי אור" – זה אברהם, שנאמר: "מי העיר ממזרח". "ויקרא אלקים לאור יום" – זה יעקב. "ולחשך קרא לילה" – זה עשו. "ויהי ערב" – זה עשו, "ויהי בקר" – זה יעקב. "יום אחד" – שנתן לו הקב"ה יום אחד, ואי זהו? זה יום הכפורים.

ריש לקיש פתר קריא במלכיות: "והארץ היתה תהו" – זה בבל, דכתיב: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ובהו" – זה המן, דכתיב: "ויבהילו להביא את המן". "וחשך" – זה יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "על פני תהום" – זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר, כתהום הזה שאין לו חקר. "ורוח אלקים מרחפת" – זה רוחו של משיח, דכתיב: "ונחה עליו רוח ה'". באיזה זכות ממשמשת ובאה? בזכות תשובה שנמשלה למים, שנאמר: "שפכי כמים לבך".

דבר אחר: "ורוח אלקים" – זה רוחו של אדם הראשון, דכתיב: "אחור וקדם צרתני", אחור למעשה יום אחרון, וקדם למעשה יום ראשון. ר' חגי בשם רבי פדת אומר: "ורוח אלקים מרחפת", ברית כרותה למים, אפילו בשעת שרב רוחא שייפא. וכבר היה רבי שמעון בן זומא עומד ותוהא, עבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו. שלישית השיבו בבהילות. אמר ליה: מה זו בן זומא? מאין הרגלים? אמר ליה: מעיין הייתי. אמר ליה: מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים. אמר ליה: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת", מנשבת אין כתיב כאן אלא "מרחפת", כעוף זה שהוא מרפרף בכנפיו ונוגעות ואינן נוגעות, כדכתיב: "על גוזליו ירחף". נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו: הלך לו בן זומא. ולא היו ימים מועטים ובן זומא בעולם.

מכדי "ורוח אלקים מרחפת" אימת כתיב, ביום ראשון, והבדלה ביום שני הוא דהוה, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".

ר' אבהו אמר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים. "והארץ היתה תהו", זה מעשיהן של רשעים; "ויאמר אלקים יהי אור", זה מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באי זה מהן חפץ? ממה דכתיב: "וירא אלקים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. רבי חייא רבה אומר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. "בראשית ברא אלקים" וגו' – הרי בנוי, כמה דאת אמר: "לנטוע שמים וליסוד ארץ". "והארץ היה תהו" – הרי חרב, כמה דאת אמר: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ויאמר אלקים יהי אור" – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, כמה דאת אמר: "קומי אורי כי בא אורך" וגו':

ויאמר אלקים יהי אור. רבי יהודה אומר: האורה נבראת תחילה. משל למלך שביקש לבנות פלטין, והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ונכנס לידע היאך הוא קובע תמליוסין. ר' נחמיה אומר: שמים וארץ נבראו תחילה; משל למלך שבנה פלטין, ועטרה בנרות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר: "פתח דבריך יאיר", מפתח פומך הוי לן נהור, "ויאמר אלהים יהי אור". רבי יהודה בר סימון אמר: "בדבר ה' שמים נעשו", לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה'.

רבי יהושע בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו; ואמר ליה בלחישא. אמר ליה: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה", ואת אמר לי בלחישא? אמר ליה: כשם ששמעתיה בלחישא, כך אמרתיה בלחישא, ואלולי דרשא לא אפשר מימרינה. מקמי כן מה הוו אמרין? ממקום בית המקדש נברא, שנאמר: "והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים" וגו' "והארץ האירה מכבודו", ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

אמר רבי סימון: חמשה פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. "וירא אלקים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלקים בין האור" כנגד ספר וידבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלקים לאור יום" כנגד משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין ליה: והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות? אמר להו: אף הוא שונה בו דברים.

וירא אלקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא אלקים את האור ויבדל":