אבן עזרא על בראשית א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


אבן עזרא על בראשית · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בְּרֵאשִׁית" — חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת "בָּרִאשֹׁנָה" (בראשית יג ד), כי נמצא "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (במדבר ב ט). ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול.

ויש אומרים כי "בְּרֵאשִׁית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא).

ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".

ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ" (הושע א ב); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.

"בָּרָא" — רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז), "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.

וזה דקדוק המילה "בָּרָא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ב כט).

ומצאנו מהבניין הכבד, "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ" (שמואל א יז ח), רק כמו "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.

"אֱלֹהִים" — אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אֱלֹהִים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "בָּרָא", ולא "בראו".

ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.

ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?

וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.

ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עֹטֶה אוֹר" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח ח).

וטעם "אֵת" — כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "אֵת הַשָּׁמַיִם". ופעם יחסרוהו, כמו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת "עם", ותחת "מן".

"הַשָּׁמַיִם" — בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר. ולעולם לשון רבים; ויתכן להיות "מִשְׁטָרוֹ" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שָׁמָיִם" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי הַשָּׁמַיִם". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.

ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב. ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד: בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעֵד, "קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן; כי איך ייאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך ייקרא "תהו"? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפניי שניהם כעבדים לעשות רצוני, כטעם "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט פט); ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הָאָרֶץ" — המילה הזאת זרה, בעבור קמצות האל"ף עם הה"א בכל מקום; ואיננו כמו "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ח יב); "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת" (בראשית כח כב).

"תֹהוּ" — אמר הגאון: תֹהוּ – שהוא מתְּהוֹם. וזה לא יתכן, כי מ"ם תְּהוֹם שורש, כמו מ"ם "הדום".

ובספר יצירה, תֹהוּ – זה קו ירוק, וָבֹהוּ – אלו אבנים מפולמות.

והנכון, כאשר אמר המתרגם ארמית "צדיא", שוממה. וכן: "וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב י); וכן: "אַחֲרֵי הַתֹּהוּ" (שמואל א יב כא) - שאין בו ממש. "וָבֹהוּ" — אחי תֹהוּ. והוי"וין תחת ה"א, כוי"ו "וַיִּשְׁתַּחוּ" (בראשית יח ב); "וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ" (בראשית מא ב).

והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ יישוב, כי היתה מכוסה במים; וכן שָׂם אלהים כוח תולדתה, להיות למטה מהמים.

ואל תתמה על וי"ו "וְהָאָרֶץ", כי פירושו כפ"א רפה בלשון ישמעאל; וכמוהו: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" (בראשית ב ו). כי לא דיבר משה על העולם הבא, שהוא עולם המלאכים, כי אם על עולם ההוויה והשחתה. והמפרשים שהשמים בפסוק הראשון הם "שמי השמים", מה יעשו בארץ? והנה ראיות גמורות לאנשי שיקול הדעת, שאין שם, רק ארץ אחת.

ודרש שבע ארצות הוא, שהיישוב נחלק על שבעה, ובית המקדש היה באמצע היישוב, כי רחוק הוא מאמצע הארץ.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים" — סמך הרוח אל השם, בעבור היותו שליח בחפץ השם לייבש המים.

ו"הַמָּיִם" — לשון רבים, גם לא יתפרדו. והם על בנין שנים, כי הם זכרים ונקבות. ונמצא על לשון יחיד: "לֹא זֹרַק עָלָיו" (במדבר יט יג).

וטעם "מְרַחֶפֶת" — נושבת למעלה במים; וכן: "עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (דברים לב יא).

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיֹּאמֶר" — אמר הגאון, כי פירוש וַיֹּאמֶר כמו "וירצה". ואילו היה כן, היה ראוי "להיות אור"; רק הוא כמשמעו. וכן: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג ו); "כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ" (שם קמח ה). והטעם, כינוי על המעשה שלא היה ביגיעה, ועל דרך משל מלך ומשרתיו. וזה האור היה למעלה מן הרוח.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיַּרְא" — כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), והוא במחשבה.

וטעם "וַיַּבְדֵּל" — בקריאת השמות.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקרא" — ה"א לילה נוסף, כי הוא מלעיל, ולעולם לשון זכר הוא.

"ערב" — קרוב מטעם חושך, ונקרא כך, שנתערבו בו הצורות. ובֹּקֶר – הפך ערב, שיוכל האדם לבקר בין הצורות.

וטעם "יום אחד" הוא על תנועת הגלגל. ויש סוד לדרש "שית אלפי". ואחר שאמר שהאור ייקרא "יום", לא יתכן שייקרא הערב "יום", רק פרושו: היה ערב גם היה בוקר של יום אחד. ואילו היה הערב והבוקר יום אחד, מה טעם יום שני?

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — אמר הגאון על הרקיע דברים שלא היו. רק פירושו דבר נטוי, כמו "וירקעו" (שמות לט ג); "ארקעם" (שמואל ב כב מג); וכן: "וימתחם כאהל לשבת" (ישעיהו מ כב). ומה נכבד דבר האומר שקצות השמש עם קצות מימי אוקינוס. וזה הרקיע הוא האויר, כי כאשר התחזק האור על הארץ והרוח יבש מהארץ, נהפך הלהט ונעשה הרקיע. וכן אמר במזמור עם "נוטה שמים כיריעה" (תהלים קד ב) "המקרה במים" (שם פס' ג). והזכיר העבים והרוח ויסוד ארץ, והוא גבוה על המים, וכן כתוב: "כי הוא על ימים יסדה" (תהלים כד ב); "לרוקע הארץ על המים" (תהלים קלו ו). וכן כל הולך אל הים, יורד יקרא. וטעם "הקורא למי הים" (עמוס ט ו) – שיעלו, והם עננים, ואחר כן "וישפכם" (שם):

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש — יש הבדלה ב"בין" עם למ"ד, כמו "בין מים למים" (פסוק ו), "בין קדש לחול" (יחזקאל כב כו; שם מד, כג); ויש עם "בין... ובין", כמו פה: ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים וגו'. ויש עם שניהם, כמו: "ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיהו נט ב):

וטעם ויהי כן דבק עם הבא אחריו: כאשר היה כן, קראוֹ שמים:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא — חמשה דברים קראן השם, כי אין אדם, והם: אור וחשך ושמים וארץ וימים; ואדם כן:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה, כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ. והעד, "ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב ד), והנה ביום אחד נעשו. והיראות דבר נסתר והיקוות מפוזר איננה בריאה. וכן טעמו, וכבר אמר אלהים יקוו המים, ויש כמוהו בתורה למאות. והנה בפרשת בראשית אתן לך עדים שנים: האחד, "וישם שם את האדם אשר יצר" (בראשית ב ח), ואחרי כן "ויצמח ד' אלהים" (בראשית ב ט), וקודם האדם הצמיחם. והעד השני, שציווה אדם שלא יאכל מעץ הדעת, ואחריו כתיב: "ויצר ד' אלהים מן האדמה" (בראשית ב יט), רק פירושו: וכבר יצר. ועל זה הפירוש יהיה "וירא אלהים כי טוב" (פסוק י) דבק עם בריאת יום שני, ו"תדשא הארץ" (פסוק יא) תחילת יום שלישי. ופירוש יקוו – יתחברו, וכן: "ונקוו אליה" (ירמיהו ג יז). ואמר ימים, בעבור שאין שם ים שיקיף כל הארץ:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — אמר הכתוב תדשא הארץ, "ישרצו" (בראשית א כ), "תוצא" (בראשית א כד). והנה שם כח בארץ ובמים לעשות במצות השם, וזו היא התולדות. וטעם תדשא, כמו 'תצמיח':

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר זרעו בו — שהזרע בפרי, וכל א' שומר מינו.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

יאמר — מלת יהי יהיה בעבור שידברו בה הרבה. הוא ליחיד, ולרבים, גם לנקבה: "כי יהיה נערה בתולה" (דברים כב כג).

לאותות — רגעים.

ולמועדים — שעות. ויתכן להיות לאותות על קדרות הלבנה והשמש, ודלוג דמות הככבים, כי הכוכבים סבת דמות הנראה, כטעם "מאותות השמים" (ירמיהו י ב). והאומר כי למ"ד לאותות נוסף, לא אמר כלום.

והיו לאותות — אמר חכם גדול ספרדי, כי הרקיע נחלק על שמנה חלקים: לזי"ן הכוכבים וגלגל המזלות. וזה לא יתכן, כי אין גוף למעלה מגלגל המזלות, והנה הכתוב אומר: ברקיע השמים, שיורה שיש שמים למעלה ממנו. וכן "שמי השמים" (תהלים קמח ד); "לרוכב בשמי שמי קדם" (תהלים סח לד), ו"קדם" במקום הזה איננו מזרח. והגאון רב סעדיה זצ"ל ברח מזה המקום. והנכון בעיני שהשמש והלבנה וכל הכוכבים הם מאירות ברקיע, כי שם יראו.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש — נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים. וכן נקראו שלשה בני ישי "הגדולים" כנגד האחרים, ואליאב היה הבכור גדול מכולם, ולא זה גדול מזה. יש לו סוד, ממשלת השמש ביום. ולא בלילה, כי אין לה אור. גם ללבנה וכוכבים לא יראה אורם ביום. ואם ישאל שואל: הלא אמרו חכמי הספירות, שכוכב צדק וכל הכוכבים, חוץ מכוכב ונוגה, גדולים מהלבנה, ואיך כתוב הגדולים? התשובה: אין פירוש הגדולים על מדתם בגופם, רק על אורם; ואור הלבנה כפלי כפלים, בעבור היותה קרובה מהארץ. וכן כתוב מאור:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויתן — אל תתמה על מלת ויתן, כי כן כתוב: "את קשתי נתתי" (בראשית ט יג).

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולמשול — יום התורה משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים. וצדקו האומרים על פי שלשה עדים. ודע, כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש. ובצאת אור השמש ביום, ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ישרצו — פועל יוצא, וכמוהו "ושרץ היאור צפרדעים" (שמות ז כח). וטעם "ישרצו", תולדות עם הגבהה.

והכתוב כי העוף יעופף על פני הרקיע, לעד על פירוש "רקיע".

ואמר הגאון, כי על פני הוא עם פני; אם כן, פני השמים למטה הם. ופ"א יעופף כפל, כנו"ן "עד יכונן" (ישעיהו סב ז).

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברא. הרומשת — כטעם 'הולכת'. ויש אומרים שהשי"ן תחת הסמ"ך.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברך. טעם פרו ורבו — תפרו ותרבו. וכן "ומות בהר" (דברים לב נ), כי אין זה בכוחו ובידו.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר. נפש חיה — כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ, גם האדם.

בהמה — שהם עם בני אדם לצרכם, לרכוב ולאכול.

ורמש — הם הקטנים ההולכים על הארץ.

וחיתו ארץ — שהם בשדה, שאין שם ישוב. והוי"ו האחרון נוסף במלת וחיתו, כמו "למעינו מים" (תהלים קיד ח); "בנו בעור" (במדבר כד ג).

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

נעשה אדם — יש אומרים כי מלת נעשה, שם תואר מבנין נפעל, כמו "ואשר היה נעשה ליום אחד" (נחמיה ה יח), ואמרו כי בצלמנו כדמותנו – דברי משה, ופירוש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שהוי"ו שב אל האדם. ויפרשו "בצלם אלהים" (בראשית ט ו), שה"אלהים" דבק עם "עשה", כאילו אמר כי האלהים עשה את האדם בצלם.

וזה הפירוש חסר לב, כי היה הראשון ראוי להיות כן: 'ויאמר אלהים יהי נעשה אדם', וכן 'עשהו בצלמו'. גם וי"ו בצלמו איך ישוב אל האדם? והנה יש לו צלם קודם שיהיה. ומה טעם יש, כי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", בעבור שנברא האדם בצלם בראשית ט ו)? גם לכל נפש חיה צלם.

ויאמר הגאון, כי פירוש בצלמנו כדמותנו, בממשלה. וטעמו, בצלם שראה בחכמה כי טובה היא. ובעבור כבוד האדם, סמכו אל האלהים, וכן "ומארצו יצאו" (יחזקאל לו כ), כי לה' הארץ ומלואה. ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר, וכמוהו "ונתנה לך גם את זאת" (בראשית כט כז), "נאמר קדם מלכא" דניאל ב לו]]), "אולי אוכל נכה בו" (במדבר כב ו).

ואלה העדים – עדי שקר הם, כי "ונתנה לך" – בנין נפעל, וכמוהו "והעיר נתנה" (ירמיהו לב כד), והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פעל עבר. והטעם, ותנתן לך. ו"נכה בו", הוא ומחנהו, או יהיה שם הפעל, כמו "ונקה לא אנקך" (ירמיהו מו כח), ואף כי שמצאנו "לא נֻכו" (שמות ט לב), כי לא יבא בנין שלא נזכר שם פועלו כי אם מהכבד. ורבי משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת "נאמר קדם מלכא" – ארמית היא, ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהיה מלך מלכים?

ועתה אפרש. דע, כי כל מעשה בראשית, לכבוד האדם נברא במצות השם, והצמחים, הוציאה אותם הארץ, והמים וכל נפשות החיות. ואחר כן אמר השם למלאכים: נעשה אדם, אנחנו נתעסק בו ולא המים והארץ. ואחר שידענו שהתורה דברה כלשון בני אדם, כי המדבר אדם גם כן השומע, ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו, רק על דרך דמות האדם. וכן אמר 'פי הארץ' (ראה במדבר טז ל), "יד הירדן" (במדבר יג כט), "וראש עפרות תבל" (משלי ח כו). וחלילה חלילה להיות דמות לשם, וכן אמר: "ואל מי תדמיוני" (ישעיהו מ כה). ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיותה לשם, ושאיננה גוף, והיא מלאה כולו. וגוף האדם כעולם קטן. יהי השם מבורך, אשר בגדול החל ובקטן כלה. וגם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם (יחזקאל א כח). והשם הוא האחד, והוא יוצר הכל והוא הכל. ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין, והנו אחד וגם הוא שנים. והנה בצלם אלהים – מלאך, והוא נברא זכר ונקבה. ומלת פריה ורביה באדם – ברכה היא, כמו בבריאת המים. רק הוא מצוה העתיקוה קדמונינו ז"ל, ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם — התיר לבני אדם ולכל שיש בו נפש חיה לאכול כל עשב. וכל פרי עץ מותר לאדם. והעשב הירוק לחיות ולכל רומש. ועד כה לא התיר הבשר עד אחר המבול:

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא. יום הששי — יש אומרים שיום סמוך, וטעם, לגלגל הששי. וכן "יום השביעי" (בראשית ב ג). ואין זה אמת. ובעל יום הששי על דעת אנשי המזלות יוכיח. רק פירושו, יום שהוא ששי ליום הראשון, וכן "יום השביעי". ונמצא כן "איש הישראלי" (ויקרא כד י), ורבים כמוהם. גם כן "רקיע השמים" (בראשית א כ), הרקיע שהוא שמים: