קטגוריה:בראשית א ד
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וַיַּ֧רְא וַ - ו' החיבור
יַּ֧רְא - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: c/7200
מורפ': HC/Vqw3ms אֱלֹהִ֛ים אֱלֹהִ֛ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 430
מורפ': HNcmpa אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־הָא֖וֹר הָ - מילית, ה' הידיעה
א֖וֹר - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/216
מורפ': HTd/Ncbsa כִּי כִּי - ו' החיבור
צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC־ט֑וֹב ט֑וֹב - תואר, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 2896 a
מורפ': HAamsa וַיַּבְדֵּ֣ל וַ - ו' החיבור
יַּבְדֵּ֣ל - פועל, הפעיל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: c/914
מורפ': HC/Vhw3ms אֱלֹהִ֔ים אֱלֹהִ֔ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 430
מורפ': HNcmpa בֵּ֥ין בֵּ֥ין - מילת יחס
צורת יסוד: 996
מורפ': HR הָא֖וֹר הָ - מילית, ה' הידיעה
א֖וֹר - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/216
מורפ': HTd/Ncbsa וּבֵ֥ין וּ - ו' החיבור
בֵ֥ין - מילת יחס
צורת יסוד: c/996
מורפ': HC/R הַחֹֽשֶׁךְ הַ - מילית, ה' הידיעה
חֹֽשֶׁךְ - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/2822
מורפ': HTd/Ncmsa׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
וַיַּ֧רְא דרגא (משרת, דרגא 5) אֱלֹהִ֛ים תביר (משנה, דרגא 3)
אֶת־הָא֖וֹר טפחא (מלך, דרגא 2)
כִּי־ט֑וֹב אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
וַיַּבְדֵּ֣ל מונח (משרת, דרגא 5) אֱלֹהִ֔ים זקף קטן (מלך, דרגא 2)
בֵּ֥ין מרכא (משרת, דרגא 5) הָא֖וֹר טפחא (מלך, דרגא 2)
וּבֵ֥ין מרכא (משרת, דרגא 5) הַחֹֽשֶׁךְ סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַחֲזָא יְיָ יַת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַחֲזָא יְיָ יַת נְהוֹרָא אֲרוּם טַב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא: |
רש"י
ולפי פשוטו, כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה.
צריכין לדברי אגדה – דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחילה היו מעורבין יחד, דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד; וזה אי אפשר, כיוון שיש אור – אין חושך, דאור וחושך אינם אלא קניין והעדר, ואי אפשר חיבורם יחד בעת מן העיתים.
דקשה, דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וכו'? והלא לא נעשה ההבדלה עד יום רביעי, דכתיב ביה: "להבדיל בין היום ובין הלילה" (פסוק יד)! לכך צריכין אנו לדברי אגדה. (נחלת יעקב).
והבדילו לצדיקים – לצדיק שהוא "טוב", לכך "ויבדל". רצונו לומר, כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור, ובין הרשע שהוא חושך.
משתמשים בערבוביא – רוצה לומר, במדינה זו יש אור, ובמדינה זו יש חושך. או רוצה לומר, לפי שעות, כגון שעה אחת יום, ושתי שעות לילה, ואחר כך להיפך, היינו ערבוביא. אבל אין לפרש בפעם אחת ממש, דזה אי אפשר כדפרישית לעיל (ד"ה צריכין לדברי אגדה). ואם כן, יהיה פירוש "ויבדל" – הבדיל זמנם, לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה.
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם וְלָזֶה תְּחוּמוֹ בַּלַּיְלָה.
רשב"ם
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – ש-י"ב שעות היה היום, ואחר כך הלילה י"ב; האור תחילה, ואחר כך החשך. שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר "יְהִי אוֹר", וכל חשך שמקודם לכך –דכתיב: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – לא זהו לילה1.
הערה
הערה 1: דעת הרשב"ם לכאורה שהיו שני סוגי חשך: חשך שקודם הבריאה, וחשך שאחרי הבריאה. וחשך שאחרי הבריאה הוא שנקרא לילה.
ויש מפרשים, שהרשב"ם מביא בתחילה דעת אחרים, הסוברים כי האור והיום קדמו לחשך וללילה. ומקשה עליהם, כי גם החשך שהיה קודם הבריאה, וכי לא זהו אותו החשך שאחר הבריאה שנקרא לילה? ומוסיפים סימן תמיהה בסוף דברי הרשב"ם.אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
ורבי אברהם אמר: וַיַּרְא – כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב. וטעם וַיַּבְדֵּל – בקריאת השמות.
ואין דברי שניהם נכונים: שאם כן, ייראה כענין הַמְלָכָה ועצה חדשה, שיאמר, כי אחרי שאמר אלהים: "יְהִי אוֹר", והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כעניין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו.
אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (כאן); "וַיֹּאמֶר... יְהִי רָקִיעַ" (פסוק ו); "וַיֹּאמֶר... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (פסוק יא).. וקיומם יקרא "ראיה", כעניין "וְרָאִיתִי אָנִי" דקהלת (ב יג); וכן "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (להלן ג ו). והוא כעניין שאמרו (כתובות קט א): "רואה אני את דברי אדמון", וכמוהו (שמואל ב טו כז): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם". והעניין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ2 יתפרד רגע מהם – יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ובשישי כאשר נשלם הכל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (פסוק לא), כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, שרצה בקיומו לעד.
והוסיף בכאן אֶת הָאוֹר. שאילו אמר סתם: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, היה חוזר על בריאת השמים והארץ; ולא גזר בהן עדיין הקיום, כי לא עמדו ככה, אבל מן החומר הנברא בראשון – נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו הַמַּיִם והעפר ונעשית הַיַּבָּשָׁה שקראה "אֶרֶץ", ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון, שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור; כי נתן אלהים מידה לאור, ושיהיה נעדר אחר כן עד שובו.
ואמרו קצת המפרשים, כי האור הזה נברא לפניו של הקב"ה, כלומר במערב, ושיקעו מיד כדי מידת לילה, ואחרי כן האיר כמידת יום. וזה טעם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (פסוק ה), שקודם היה לילה, ואחר כך יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר.
אבל ייתכן שנאמר, כי האור נברא לפניו יתברך, ולא נתפשט ביסודות הנזכרים. והבדיל בינו ובין החשך, שנתן לשניהם מידה. ועמד לפניו כמידת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות. והנה קדם הערב לבוקר.
ועוד ייתכן שנאמר, כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן. כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות, שהם באור ובחשך, משיהיה יש – ייתפש בו זמן. ואם כן, נבראו שמים וארץ, ועמדו כן כמידת לילה מבלי אוֹר, ואמר "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר, וגזר עליו שיעמוד כמידת הראשון, ואחר כך ייעדר מן היסודות; "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר".
הערה
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועל דרך המדרש: וירא — מה חידוש טובה ראה בו? ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.
ועל דרך הקבלה: "את האור" בא לרבות הדבר שהשיג רבי עקיבא וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור. ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום. ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח יט) "איזה הדרך ישכן אור" וכתיב (איוב לח כא) "ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים" כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב. וכן כתיב (דברי הימים א ד כג) "עם המלך במלאכתו ישבו שם".
ויבדל אלהים בין האור ובין החושך: על דרך הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר (בראשית א ב) "וחשך על פני תהום" לפי שאותו החשך הוא האש. ולא הזכיר "כי טוב" ביום שני וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב' פעמים "טוב", אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו. ואני שואל בזה: ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני? היה ראוי שיאמר "כי טוב" על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם "כי טוב" כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם "כי טוב"?. ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות, שאף על פי שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון, לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר "יקוו" ונעשה העולם השפל, כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה. וכאשר בא מאמר "יקוו" נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו "כי טוב". וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו חז"ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר "כי טוב" בבריאת עולם העליון. אם כן העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות. ואולי מפני זה נקראת יבשה "ארץ" לפי שבה נשלם רצו"ן השם יתברך וכוונתו במציאות מלשון הכתוב (מלאכי ג יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ". וייחס הקריאה הזאת אל הש"י שאמר (בראשית א י) "ויקרא אלהים ליבשה ארץ", גם ביום רביעי במאמר (בראשית א יד) "יהי מאורות" באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עולם הזה, הוא שאמר (בראשית א טו) "להאיר על הארץ". והנה זה יורה כי העליונים, עם היותם גדולים ועצומים, נבראו בעבור התחתונים. ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י יד) "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים" שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז"ה. וכל זה על דרך מדרש רז"ל (סנהדרין צג א) "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת".
ובמדרש: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני? לפי שבו נברא גיהנם שנאמר (ישעיה ל לג) "כי ערוך מאתמול תפתה" — יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום. ועוד דרשו ז"ל: "לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים" אמר ר' טביומי, ומה מחלוקת שהוא לתיקון העולם ולישובו לא כתיב "כי טוב", מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן?!" וביאור הענין כי השני תחלת השינוי ולכך נקרא "שני", והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי. ומה שכתוב (פסחים נד א) כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום, להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם, וכיון שמחלקות וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק ולכך אסרו חז"ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו "אין מתחילין בשני". ולכך אסרו גם כן לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק והוא שאמרו (פסחים קט ב) "לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי". והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה ולכך לא נאמר בו "כי טוב" שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי השלישי אמר (בראשית א יא) "תוצא הארץ עץ פרי" והיא לא עשתה כן אלא (בראשית א יב) "עץ עושה פרי", וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז"ל (בבא בתרא עד ב) "סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא", ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן. ואם כן הרי מצינו בכל הימים אחד — יום שני ענין קטרוג ושינוי כונה ופירוד רצון וחילוק דעות בנבראים וסבתם יום שני, כי כולם באי כחו ונמשכים אחריו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
עוד יתכן בשום לב אל אומרו ויהי ערב ויהי בוקר ולא אמר ויהי ערב ובקר יום אחד. וגם אחר שקרא לאור יום ולחשך לילה, היה ראוי לומר ויהי יום ויהי לילה יום אחד:
אמנם הנה היה אפשר שלא יהיה שהות בין אור היום לחשך הלילה, רק שבתום אור השמש יתחיל חשך הלילה ובתום חשך הלילה יאיר אור השמש. וזה אפשר כיוונו רבותינו ז"ל באומרם (שם) בקשו לשמש בערבוביא שהוא בלי הפסק בנתיים. אך הנה "וירא אלהים את האור כי טוב" וראוי להפסיק בין אור לחשך, ועל כן "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", כי שם ערב יום אחר שקיעת החמה קודם ללילה, וכן בסילוק החשך עד צאת השמש שם בוקר אור, וזהו "ויבדל" וכו':
(ה) נמצא היום כולל ארבעה חלוקי זמנים, האור והחשך והערב והבקר. וזה מאמר הכתוב "ויקרא אלהים לאור יום" הוא החלק האחד, "ולחשך" הוא השני, "ויהי ערב" שאחר האור הוא השלישי, "ויהי בוקר" שאחר הלילה הוא הרביעי. וכללות ארבעתם הוא "יום אחד":
או יאמר בשום לב אל אומרו "יום אחד" ולא אמר יום ראשון. והוא כי הנה בין לאומר שאור זה היה רוחני ולא המאורות, ובין האומר שהוא המאורות אלא שלא נתלו בגלגל עד יום רביעי (חגיגה יב א), הנה קצבת יום ולילה עד הרביעי לא היה על ידי סבוב הגלגלים, ואיך היתה מדת יום ומדת לילה, לזה אמר "ויבדל אלהים בין האור" כו' כי על ידו יתברך היה נעשה ההבדל בין זה לזה, כל אחד שיעורו נפרד מחברו, "ויקרא אלהים לאור יום", ולא לסבוב הגלגל, "ולחשך קרא לילה", והיה על פי השגחתו יתברך שויהי ערב ויהי בקר שיעור "יום אחד" הנודע על פי סדר הגלגלים. ולכן לא אמר ראשון כי אם יום אחד, כי לא בלבד כיוון היותו ראשון, כי אם גם היות בין הערב והבקר בלי סבוב גלגל שיעור יום אחד:
עוד יכוין כי הנה החשך שהיה עד שלא נברא האור, אינו חושך הלילה, כי הראשון היה העדר הקודם להויה והיה חשך מוחלט.
ומה גם לאומרים שאותו החשך על פני תהום הוא חשך גיהנם והוא היה חושך שהובא על המצריים, כמאמרם ז"ל על פסוק (יחזקאל לא) האבלתי כסיתי עליו את תהום, כמפורש בדבריהם ז"ל פרשת בא בשמות רבה (יד ב) וזה יאמר "ויבדל" כלומר בהביאו האור לא נתבטל אותו החשך לגמרי, רק הובדל למקום הנאות לו שהוא בגיהנם:
והנה לכל הפירושים אין אותו החשך ראוי ליכלל באור היום ליקרא שניהם יום אחד, ולא הוא חשך הלילה של ליל יום שני. ואם כן היה ראוי יתחיל היום מהבקר, ויגמר בלילה שאחריו. אמר כי לא כן עשה הוא יתברך, רק "ויקרא לאור יום ולחשך" הנזכר "קרא לילה", עם היותו בלתי ראוי ליכלל בכללות היום. ולמה עשה כן כדי שעל ידי כן ""ויהי" ערב" תחלה ואחר כך "ויהי בקר" - ולא יתהפך להיות "בקר" ואחר כך ערב - "יום אחד". ועל כן לא אמר יום ראשון לומר כי מה שאותו החשך נכלל ביום, היה יום אחד בלבד ולא יותר. והטעם יהיה כי רצה הקב"ה מאז ברא העולם לרמוז תכליתו, והוא כי תחלה ישמש הערב, והוא העולם הזה וצרות הצדיקים בו, ואחר כך אור העולם הבא ויהיו שומרים לבקר, ולא יקוצו עבדי ה' אשר צר להם בעולם הזה, כי אור צדיקים ישמח:
ובכלל הדבר הזה מצאנו ראינו טוב טעם אל דעת האומרים מרבותינו ז"ל (בראשית רבה ג, א) שאומרו "יהי אור" סתם, היה קודם למעשה שמים וארץ הכתוב למעלה. שקשה שאם כן למה נכתב בהפך. ומה גם שדעתו הוא כי אותו האור הוא אור העולם הבא, שעל כן הוקדם בבריאה ועל כן הובדל לצדיקים לעתיד לבא. ועוד כי הלא ידענו כי העולם הבא נברא ביו"ד והעולם הזה נברא בה"א, כי ביה ה' צור עולמים, ומהראוי היה ליכתוב מה שנברא ביו"ד תחלה ולא ישנה סדר אותיות השם.
אך אין ספק שעם שנברא תחלה נכתב אחרי כן לרמוז על העתיד, שאחר העולם הזה משמש העולם הבא כמדובר:תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (יומא לח:): "[ו]אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" (ישעיהו ג י)".
- (סוטה יב.): "וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב), וכתיב התם: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב".
- (בבא קמא נה.): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו, סימן יפה לו. מאי טעמא? ...אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר לא כתיב טי"ת".
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וירא אלקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא אלקים את האור ויבדל":
אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא, שנאמר: וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י):
ויבדל אלהים, רבי יהודה בר סימון: הבדיל לו. רבנין אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, משל למלך שהיה לו מנה יפה והבדילו לבנו.
ויבדל, הבדלה ממש. משל למלך שהיו לו שני איסטרטיגין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה, והיו שניהן מריבין זה עם זה. זה אומר: ביום אני שליט, וזה אומר: ביום אני שליט. קרא המלך לראשון ואמר: יום יהיה תחומך, וכן לשני: לילה יהיה תחומך. הוא שהקב"ה אמר לאיוב: "המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו" (איוב לח יב), כמה דאת אמר "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיהו מה ז) "עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב), כשבראו עושה שלום ביניהן.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
"אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – סופי תיבות "ברית", כדכתיב (שמות לד כז): "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" וגו' [כרתי אתך ברית]. ו"עַל פִּי", היינו התורה שבעל פה.
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" – רמז למה שאמרו (ירושלמי ברכות ח ו): אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמנין ויבד"ל3 מבדילין בשנה במוצאי שבתות.
"וַיַּבְדֵּל" – ג' במסורת. רמז למה שאמרו (פסחים קג ב): הפוחת לא יפחות משלוש הבדלות.
הערה
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. מה קשה לו לרש"י שאמר אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. י"ל דקשה ליה שמתחילה כתב וחשך על פני תהום. ואח"כ כתב ויהי אור אלמא היה הבדל בין האור ובין החשך מקודם לכן ומה ת"ל ויבדל שהבדילו לצדיקים. ועוד קשה לו שבכל שאר דברים לא נאמר בהן כי טוב עד גמר מעשה כולו וכאן שינה הסדר וכתב כי טוב קודם גמר מעשה שכתב וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל לפיכך פי' ראהו שאינו כדי להשתמש בו רשעים וגנזו לצדיקים כלומר שלא היה יכול לכתוב כי טוב אחר ההבדלה ואדרבה ההבדלה שהיתה למה היתה שנלקחה אור הטוב ההוא מן העולם ונגנז. לכך הוצרך הכתוב לכתוב בו כי טוב קודם ההבדלה שהיא גמר מלאכתו. וזה הוא שאמר רש"י בכאן אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה וכו':
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
ב
- במדבר טז א (21 דפים)
- בראשית לב ג (16 דפים)
דפים בקטגוריה "בראשית א ד"
קטגוריה זו מכילה את 46 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 46 דפים.