מ"ג בראשית א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · ג · >>

מקרא

כתיב: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור

מנוקד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

עם טעמים: וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃

תרגום

​​

אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ יְהִי נְהוֹרָא לְאַנְהָרָא עִלָאָה וּמִן יַד הֲוָה נְהוֹרָא:

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – לתקן האמור, "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם".

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיֹּאמֶר" — אמר הגאון, כי פירוש וַיֹּאמֶר כמו "וירצה". ואילו היה כן, היה ראוי "להיות אור"; רק הוא כמשמעו. וכן: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג ו); "כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ" (שם קמח ה). והטעם, כינוי על המעשה שלא היה ביגיעה, ועל דרך משל מלך ומשרתיו. וזה האור היה למעלה מן הרוח.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר – מילת אמירה בכאן להורות על החפץ, כדרך "מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמואל א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (להלן כד נא), כאשר רצה; כי כן הוא הרצון לפניו. או הוא כגון מחשבה, כמו "הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ" (ישעיהו מז ח); "וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם" (זכריה יב ה). והעניין, לומר שלא היה בעמל. וכך קראו רבותינו לזה "מחשבה"; אמרו: מחשבה – ביום; המעשה – עם דמדומי חמה. והוא להורות על דבר מחושב שיש בו טעם, לא חפץ פשוט בלבד. ומילת הויה – מורה על מעשה הזמן העומד, כמו "וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" (נחמיה ו ו). ולכן אמר הכתוב, כי כשברא חומר השמים – אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר, קראו אור.

וַיְהִי אוֹר – לא אמר "וַיְהִי-כֵן", כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם.

ודע, כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש, מחוברים משעות ורגעים, והיו שישה כששת ימי המעשה, כפשוטו של מקרא. ובפנימיות הענין יקראו "ימים" הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תיקרא "יוֹם". והיו שישה, כי לה' הגדולה והגבורה. והמאמרים עשרה, כי הראשונות אין שם "יוֹם" נתפס בהם. והפירוש בסידור הכתובים בזה נשגב ונעלם, ודעתנו בו פחות מטיפה מן הים הגדול.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלקים: מלת "אמירה" היא החפץ ומה תאמר נפשך ומה תרצה ותחפוץ; או יהיה ענין "ויאמר" וגזר כענין שנאמר (איוב כח, נח) "ותגזר אומר ויקם לך".

יהי אור ויהי אור: על דרך הפשט שני אורים היו-- הראשון, האור שמשתמשין בו בעולם הזה, הוא אור חמה ולבנה. והשני, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא; וזהו שדרשו חז"ל נבראת אורה של מעלה מגלגל חמה. שני אורים אלו --הגנוז והנגלה-- רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (תהלים לא, ב) "מה רב טובך אשר צפנת..." כי "רב טוב" הצפון הוא האור הגנוז, "פעלת לחוסים בך" הוא האור הנגלה כלומר, ממנו פעלת אור נגלה לחוסים בך בצלך בעולם הזה, וזהו "נגד בני אדם". ואל תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה לארץ, זהו שאמר "להאיר על הארץ" שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה כי אם ברקיע.

ועל דרך המדרש, "יהי אור ויהי אור"-- בשר ודם מדליק נר מנר דלוק, שמא יכול להדליק נר מתוך החשך? והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה שנאמר "וחשך על פני תהום" וכתיב בתריה "ויאמר אלקים יהי אור". וזה שכתוב (איוב יב, כב) "מגלה עמוקות מני חושך ויוציא לאור צלמות" ואמר דניאל (דניאל ב) "והוא גלי עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא"; "עמיקתא" זה מעשה מרכבה ו"מסתרתא" זה מעשה בראשית. "ידע מה בחשוכא"-- "וחשך על פני תהום"; "ונהורא עמיה שרא"-- "ויאמר אלקים יהי אור". ואחר שהתבאר שהוציא האור מתוך החשך למדנו מזה שהלילה כולל את היום ואפשר שיקרא הלילה בשם "יום", ומזה אנו אומרים בלילי ראשי חדשים את יום ראש חדש הזה, גם בלילי ימים טובים את יום חג המצות הזה/ את יום חג הסוכות הזה לפי שהלילה הוא בכלל היום אבל היום אינו נקרא בשם "לילה" אלא בשם "יום" בלבד.

א"ר סימון, חמשה פעמים כתיב כאן 'אורה' כנגד חמשה חומשי תורה: "יהי אור" כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו; "ויהי אור" כנגד "ואלה שמות" שבו נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה וכתיב ביה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"; "וירא אלקים את האור" כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה; "ויבדל אלקים בין האור" כנגד ספר בדמבר שבו נבדלו ישראל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ; "ויקרא אלקים לאור" כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה  באור המדרש הזה בחמשה אורים הללו, האחד אור בריאת העולם, השני אור הגאולה, הג' אור התשובה שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו, הד' אור בית המקדש, הה' אור התורה והמצות.

ועל דרך השכל: "יהי אור ויהי אור": האור הזה הוא ראשית החידוש והוא נקרא עולם המלאכים וממנו נתהוו כל שאר המעלות אשר למטה ממנו והם השמים והארץ. ולגודל מעלתו בא המאמר לרבי אליעזר בפרקיו שמים מהיכן נבראו? מאור לבושו.  באר לך שמציאת השמים הנה הוא מאמת זה האור ואמר אור לבושו לפי שהאור הזה מפסיק בינו ובין שאר בריותיו כלבוש הזה מפסיק בין הלובשו ובין זולתו. והנה הש"י פעולותיו בכלל המציאות באמצעות מלאך, וכל מלאך כפי השליחות, ואם כן כוונת המאמר הזה שמים מהיכן נבראו? מאור לבושו-- כי השמים שהם בעלי החומר, נבראו מכח זה האור , הוא עולם המלאכים שהוא צורה בלבד והשמים שהם חומר צריכין הם למלאכים שהם צורה, כי הצורה גורמת מציאות מציאות החומר ואין החומר גור מציאות הצורה. כי יש צורה בלתי חומר ואין חומר בלתי צורה. והנה המאמר הזה שלם, איננו נוטה לדעת הקדמות כלל.

ועל דרך הקבלה: "יהי אור ויהי אור"-- אין תחלת הויית האור הזה במאמר הזה, כי כבר היה במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון, ומזה ארז"ל בראשית נמי מאמר הוא, ובאותו מאמר היה האור מכוסה ועתה במאמר "יהי אור" גלה אותו והגבילו להתבונן בו, וזהו שרמזו לנו חכמי האמת "יהי אור ויהי אור"-- "ויהי כן" אין כתיב כאן אלא "ויהי אור", כבר היה במעשה בראשית.   ויש לך לדעת כי האור הזה נקרא "טוב" ונקרא "רב טוב הצפון" שישראל זוכין אליו, וזהו שכתוב (תהלים לא, ב) "מה רב טובך אשר צפנת..." וכתיב (ישעיה סג) "ורב טוב לבית ישראל". וזהו שדרשו ז"ל אמר דוד המלך ע"ה האיר לנו מאותו האור שנאמר (תהלים קיח) "אל ה' ויאר לנו" וכתיב (תהלים כז א) "ה' אורי וישעי", והבן זה. וצריך אתה לדעת כי עתה במאמר הזה "יהי אור" התחיל בריאת העולם ונברא בכ"ה באלול; זכר לדבר יה"י אור, כלומר מלת יה"י. ומה שאמרו בתשרי נברא העולם ביאורו בתשרי נשלמה הבריאה, כי בו נברא אדם שהוא תשלום הבריאה וגמר הכל, כי הוא חותם תכלית(?), ומפני זה לא יכלו לומר "באלול נברא העולם" כי הלכו אחר הגמר והחתימה.

ויש לך להשכיל כי זמן קדימת התורה לעולם מבראשית עד יהי אור, כנרמז במלת "בראשית" שני אלפים יש שהיה ראשית. וכן מצינו במדרש בראשית רבה "יהי ערב" אין כתיב כאן אלא "ויהי ערב"-- מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, עד כאן. ואף על פי שהזמן נברא וקודם הבריאה לא היה זמן, הזכיר זמנים על אותן ב' אלפים שנה כי אין אותם הימים כימי אנוש אבל יום מאותן הימים שמהם השנים שאין להם חקר כענין שכתוב (איוב לו, כו) "הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא יחקר", וכתיב (איוב י) "הכימי אנוש ימיך..", וכתיב (תהלים קב) "ושנותיך לא יתמו". ובאותם זמנים עלה במחשבה לבראות אלף דור ונמחו מהן תתקע"ד דורות מאותן אלף דור, כלומר נמחו במחשבה, לא שיצאו לידי פועל, כי המחשבה הקודמת לכל ידיעה, כי יהיו רשעים אם יבראו, ולכך נתנה תורה לכ"ו דורות משברא העולם כדי להשלים אלף דור. וזהו (תהלים קה) "דבר צוה לאלף דור". ביאורו, לסוף אלף דור. ודורות הללו הזכירום רבותינו ז"ל בפ' אין דורשין אמרו נהר דינו נגיד ונפיק וגומר מהיכא קא שקיל? מזיעתם של חיום. להיכא קא שפיך? על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיה כג) "הנה סערת ה' חמה יצאה...". רב אחא בר יעקב אמר (איוב כב, טו) "אשר קמטו ולא עת" אמר ר' שמעון חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו. שתלן הקב"ה בכל דוד ודור והן הן עזי פנים שבדור, עד כאן בחגיגה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

יְהִי אוֹר – הוא אור שבעת הימים, שהיה לצורך המתהוים בלתי זרע. והוא יהיה לעתיד, כדברי רז"ל (חגיגה יב א), שיהיה אז לצורך מה שעתידה להוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא מכוח הזרע.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ג – ה)    מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ, ולמה אמר וירא אלהים את האור כי טוב ולא אמר סתם וירא אלהים כי טוב כמו בכל מ"ב. ומה היה ההבדלה בין האור ובין החשך, הלא האור מובדל מן החשך מצד טבעו שזה הויה וזה העדר, ומה הי' הקריאה לאור יום הלא האור נמצא במרחבי העולם ביום ובלילה, ולמה אמר ויהי ערב ויהי בקר, והלא ביום הראשון היה הבקר תחלה, ולמה אמר יום אחד ולא יום ראשון:

"ויאמר אלהים יהי אור". כבר בארנו שברגע הראשונה שברא ה' את השמים נבראו כל רבבות הכדורים הגדולים הנמצאים במרחבי עולם העשיה ברבוי מופלג ובמרחק מבהיל כל חכמי לב, ונתלו כ"א במקומו הקבוע לו בחכמת צור עולמים, ויסובו תיכף במערכתם על מעגליהם, והנה כל הכדורים הגדולים הנקראים כוכבים השייכים לגבול הכדור הגדול מכולם הנקרא בשם שמש (כי אין לנו עסק עתה בהמון רבבות שמשות שנגלו לעין התוכנים בימים האחרונים שרחוקים מעולם שלנו והמה ממלכות בפ"ע אין להם עסק עם ממלכת השמים המושלת על ארצנו) כולם כדורים אפלים וחשוכים ככדור הארץ שלנו, רק השמש לבדו הוא מלא אורה ומפיק זהרו על כל הכוכבים, ומבואר מעדות התורה שבעת נברא הכדור הגדול הזה השמש, היה גם הוא חושך ולא אור, מזה מבואר שעצמות חמרו אינו אור רק דבר אחר נעלם מאתנו, והאור לא ניתן בו עד יום רביעי, ואחר שנבראו השמים והארץ והיה חשך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר מאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור התפשטו בכל מרחבי הבריאה בלתי מושפע מגשם מאיר, שזה ההבדל בין אור ובין מאור, שמאור הוא הגשם שבו ישכון האור והוא הנרתק אליו, ואור יציין ניצוצי האורה בעצמם, והנה באיכות האור המגיע לנו מהשמש נחלקו בו החוקרים ויש ביניהם שני שטות, א) שטת הנזילה, אלה אומרים שניצוצי האור נוזלים מן השמש וממלאים כל מרחבי מהלכתה, ב) שטת ההרעדה, אלה אומרים שניצוצי האור המה מפוזרים בכח בכל מרחבי עולם העשיה, רק שאינם מתעוררים להתגלות עד שיעוררם גשם אחד שיש לו הסגולה להרעידם ולעוררם, וסגולה זו יש לכדור השמש, שהוא בפ"ע אין בו שום אור רק שיש בו הכח להרעיד כל ניצוצי האור המפוזרים בעולם ולהוציא אותם מן ההעלם אל הגלוי, ועתה להמחזיקים בשטת הנזילה נאמר שאז התחדש נזילת ניצוצי אור בכל מרחבי הבריאה בלא כדור השמש שעדן לא הושם בו חומר האור עד יום רביעי ולא נזל אור מדליו, ולהמחזיקים בשטת ההרעדה נאמר שאז לא היה עוד להשמש כח זה להרעיד ניצוצי אור רק ה' אמר והיה האור מפוזר בכל הבריאה ולא היה בכח ובהעלם עד יצטרך מעורר ומרעיד כי היה מלא רעדה והתעורר מעצמו עפ"י פקודת יוצרו, ובב"ר (פ"ג) ר"ש בן יהוצדק שאל לרשב"נ מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה לו בלחישה א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה. הנה השאלה מהיכן נבראת האורה נכונה מאד, שכבר בארנו שבריאה יש מאין לא היה רק במאמר של בראשית, אבל ביתר המאמרות היה בריאה יש מיש, שלא יתכן מלת ויאמר רק אל אחר כמ"ש מנמוקי הרד"ק, וכל בריאה יש מיש אמר ה' אל החומר הנמצא שיפשט צורתו הקודמת וילבש צורה אחרת, כמו מ"ש לארץ שתדשא דשא היינו שתפשט צורת הדומם ותלבש צורת הצומח, אבל האור שלא נתהוה מאיזה גשם ובע"כ נתהוה יש מאין, וזה א"א, ואל מי אמר ה' יהי אור שאל האין לא יצדק אמירה:

ובאה התשובה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה, ותבין עפ"י המבואר כי האור המוחלט והעצם הנשגב ית' נקרא בכתבי הקודש בשם אור, באורך נראה אור, ה' אורי, והיה אור ישראל לאש וכדומה ונקרא בדברי המקובלים אור קדמון אור צח אור מצחצח, וגבוה מעל גבוה יאמרו אור אין סוף, וכבר הביא הרי"א בפ' פקודי דברי אפלטון בס' העצמיים העליונים שכתב העלה הראשונה נלאו כל הלשונות מלספרה בעבור אחדותה שהוא למעלה מכל אחדות, אולם יסופרו כל העלות אשר אורן מאור העלה הראשונה, שהיא תאיר עלילה והיא בעצמה לא תאיר מאור אחר לפי שהיא האור הגמור והמוחלט אשר אין למעלה ממנו אור, ובספר האורות האלהיות כתב כאשר ידעת שהאורות יש להם סדר והדרגה, דע כי הם לא השתלשלו לבלי תכלית אבל יעלו אל מבוע ראשון הוא אור לעצמו לא יבואהו אור מזולתו, רק הוא מקור האור המאיר מעצמותו ומאיר לזולתו, ובו שם האור יותר אמתי וממנו יורד האור לזולתו, והתבאר בחכמת האמת כי אורות השכליים השתלשלו ע"י לבושים ומסכים רבים מהשכל העליון ומהאור הקדמון והאור ההוא התפשט ע"י מסכים רבים ואספקלריות שונות לבושים וחלונות עד שהתגשם האור ההוא בניצוצי השמש והכוכבים שהוא המדרגה השפלה בכל האורות כי אור השכל שלם ממנה ואור המלאכים יותר שלם מזה וכן יעלה מעלה על מעלה לפי קורבת מקבל האור אל מקורו ולפי התמעט הלבושים והמסכים (ועמ"ש בפי' תהלים על פסוק באורך נראה אור) לפ"ז האור הנברא ביום הראשון היה השפעת אורו הגדול אשר האציל מכבודו והלבישו בלבוש עב וענן למען יתמעט ויצטמצם ויתעבה עד יקרא בשם אור, ועד שיהיה ראוי אחר ההתלבשות שילבש ויתמעט שנית להיות אור גשמי כאור השמש והירח והכוכבים, והיה בין אור הזה ובין אור השמש שלשה הבדלים. א) שהוא היה ראשית ההשתלשלות מן אור השכליים עד שלא היה בינו ובין אור השכליים רק מסך אחד, וע"ז אמר נתעטף כשלמה, שהשלמה דבוק לגוף הלובש ואינו רחוק ממנו, שהגם שסכך בעד האור והעלימו מאד כפי ההבדל שיש בין אור הזורח דרך החלון ובין אור הזורח דרך נקבי השלמה בכ"ז היה אור יקרות מפני שקרובה אל השכליים והיה מצד א' אור מוחש ומצד אחד אור שכלי, כמ"ש חז"ל שהי' צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שזה מצד הפונה אל שרשו בעולם השכליים, משא"כ אחר שהושם הנרתק כדור השמש נתרחק משרשו השכלי ונעשה אור מוגשם ושפל בערכו. ב) שאור הנברא ביום א' לא היה לו מקום מיוחד כי מלא כל חלל העולם, אבל אור השמש ניתן לו מקום מיוחד בכדור הארץ. ג) שהאור הנברא הקיף בפעם אחד כל כדור הארץ סביב סביב ולא היה כמו השמש אשר בו יומם ולילה לא ישבתו, ר"ל שתמיד ימצא על חצי כדור הארץ יום ועל חציו השני לילה, אבל אז בעת שהיה יום היה יום בכל סביבות הכדור כי האור הקיף את כל הכדור סביב, וע"ז אמר שהבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, וע"ז אמר עוטה אור כשלמה, מ"ש עוטה היינו שעטה סביב סביב הכדור, ומ"ש אור ולא מאור מפני שלא נאחז בנרתק ובכדור כמו שהי' אח"כ שנקרא מאור, ומ"ש כשלמה היינו שהיה השתלשלות ראשון מן אור השכליים (ומ"ש במדרש שאמרה לו בלחישה כי התלבשות הזה שלבש אור כשלמה למודו העקרי עומד במקום גבוה מאד, שתחלה היה העטוף הזה בעולמות העליונים המכוסים והנעלמים, וכן ירד האור ממדרגה למדרגה עד העטוף האחרון באור עולם העשיה, ונאמרו הדברים בלחש מצד ענינם הנעלם בעולמות הנעלמים, והוא א"ל מקרא מלא הוא כי העטוף האחרון שהי' להוציא האור בעולם התחתון אינו מדברים שצריך להעלימם כי מפורש הוא בכתוב) וז"ש ויאמר אלהים יהי אור, שצוה שישתלשל האור העליון ויתעטף במסך עד שיתגשם להיות אור מוחש, ולפ"ז לא הי' בריאה יש מאין רק יש מיש אור מוחש מן אור שכלי, שנקרא ג"כ אור ויתיחס עמו:

ויהי אור אמר במדרש אור שכבר היה, והוא מובן במ"ש שהאור הזה לא נברא יש מאין, רק הוא אור הקדמון שממנו נאצל האור הזה רק שנתלבש ונתעטף עד שיהי' אור מוחש נתפס במקום כפי הראוי לעולם הגשמי, וע"ז לא אמר ויהי כן כמ"ש בכל מעשה בראשית כי לא התהוה דבר חדש רק שהוא במקום הזה האור בעצמו שכבר היה, ודעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל, שאור זה השכלי והרוחני לא יסבלוהו בעלי חומר השקועים בהבלי העוה"ז ותאותיו, כמו שלא יסבול העטלף את אור השמש, ואמר שמואל אין גיהנם לעת"ל אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו', ור"ל כמו שבאור המוחש הגשמי נמצא בו ההארה והשרפה, ומבואר שהגם שההארה הוא כולו טוב ומועיל בכל ההויות נמצא עמו כפי המקבלים גם השרפה שהוא הרע וההפסד, כן יחסו החוזים לאור הנעלם שני פעולות אלה שהוא אור ומאיר משפיע הטוב והחסד ויגיע ממנו כפי המשפט גם השרפה והכליון לרשעים, כמ"ש והיה אור ישראל לאש כמ"ש בפירושי שם, ובזה ימליץ שאור אלהי הרוחני שהאיר בראשית ימי הבריאה ונגנז אח"כ בנרתק שהוא השמש שהיה לו נרתק ומסך להעלימו עד שנעשה אור גשמי, אז יתפשט מן הנרתק ויתגלה כמו שהיה קודם התלבש בשמש, ואז הצדיקים שגבר בם הרוחנית יתעדנו בו באור השכלי שיאיר לנפשות המשכילים שכל טוב והרשעים ידונו בו בכח השרפה שבו שיהיו אפר ומאכולת אש, וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים לא כן חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר אלהים יהי אור". כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ"ם ויש בזה כוונה נפלאה וזה כי מצינו לרז"ל שאמרו (חגיגה יב.) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למ"ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' מאור בתוספת מ"ם להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ"ם, ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לד"ה לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון וא"כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר.

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" –

  • חגיגה יב א – ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה... אוֹר, דכתיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר.
  • תמיד לב א – ונימרו ליה: חשך נברא תחילה, דכתיב: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ", והדר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר? סברי, דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.
.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלקים יהי אור. רבי יהודה אומר: האורה נבראת תחילה. משל למלך שביקש לבנות פלטין, והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ונכנס לידע היאך הוא קובע תמליוסין. ר' נחמיה אומר: שמים וארץ נבראו תחילה; משל למלך שבנה פלטין, ועטרה בנרות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר: "פתח דבריך יאיר", מפתח פומך הוי לן נהור, "ויאמר אלהים יהי אור". רבי יהודה בר סימון אמר: "בדבר ה' שמים נעשו", לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה'.

רבי יהושע בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו; ואמר ליה בלחישא. אמר ליה: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה", ואת אמר לי בלחישא? אמר ליה: כשם ששמעתיה בלחישא, כך אמרתיה בלחישא, ואלולי דרשא לא אפשר מימרינה. מקמי כן מה הוו אמרין? ממקום בית המקדש נברא, שנאמר: "והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים" וגו' "והארץ האירה מכבודו", ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

אמר רבי סימון: חמשה פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. "וירא אלקים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלקים בין האור" כנגד ספר וידבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלקים לאור יום" כנגד משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין ליה: והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות? אמר להו: אף הוא שונה בו דברים.

<< · מ"ג בראשית · א · ג · >>