מ"ג בראשית א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · ד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַחֲזָא יְיָ יַת נְהוֹרָא אֲרוּם טַב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" – אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא.

ולפי פשוטו, כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר – נסתכל במראהו כי יפה הוא. וכן "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב), נסתכלה במשה שנולד לשישה חדשים, כמו שמואל "לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים" (שמואל א א כ), וראתהו כי טוב ויפה הוא, שנגמרו סימניו וציפורניו ושערו. "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות שם), כלומר, עד סוף ט' חדשים, שהרי ראתהו וידעה שהוא טוב ויפה בסימנים, שאינו נפל.

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – ש-י"ב שעות היה היום, ואחר כך הלילה י"ב; האור תחילה, ואחר כך החשך. שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר "יְהִי אוֹר", וכל חשך שמקודם לכך –דכתיב: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – לא זהו לילה1.

הערה

הערה 1: דעת הרשב"ם לכאורה שהיו שני סוגי חשך: חשך שקודם הבריאה, וחשך שאחרי הבריאה. וחשך שאחרי הבריאה הוא שנקרא לילה.

ויש מפרשים, שהרשב"ם מביא בתחילה דעת אחרים, הסוברים כי האור והיום קדמו לחשך וללילה. ומקשה עליהם, כי גם החשך שהיה קודם הבריאה, וכי לא זהו אותו החשך שאחר הבריאה שנקרא לילה? ומוסיפים סימן תמיהה בסוף דברי הרשב"ם.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיַּרְא" — כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), והוא במחשבה.

וטעם "וַיַּבְדֵּל" — בקריאת השמות.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב – כתב רבינו שלמה: אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה: ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ולפי פשוטו כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.

ורבי אברהם אמר: וַיַּרְא – כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב. וטעם וַיַּבְדֵּל – בקריאת השמות.

ואין דברי שניהם נכונים: שאם כן, ייראה כענין הַמְלָכָה ועצה חדשה, שיאמר, כי אחרי שאמר אלהים: "יְהִי אוֹר", והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כעניין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו.

אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (כאן); "וַיֹּאמֶר... יְהִי רָקִיעַ" (פסוק ו); "וַיֹּאמֶר... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (פסוק יא).. וקיומם יקרא "ראיה", כעניין "וְרָאִיתִי אָנִי" דקהלת (ב יג); וכן "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (להלן ג ו). והוא כעניין שאמרו (כתובות קט א): "רואה אני את דברי אדמון", וכמוהו (שמואל ב טו כז): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם". והעניין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ2 יתפרד רגע מהם – יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ובשישי כאשר נשלם הכל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (פסוק לא), כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, שרצה בקיומו לעד.

והוסיף בכאן אֶת הָאוֹר. שאילו אמר סתם: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, היה חוזר על בריאת השמים והארץ; ולא גזר בהן עדיין הקיום, כי לא עמדו ככה, אבל מן החומר הנברא בראשון – נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו הַמַּיִם והעפר ונעשית הַיַּבָּשָׁה שקראה "אֶרֶץ", ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון, שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור; כי נתן אלהים מידה לאור, ושיהיה נעדר אחר כן עד שובו.

ואמרו קצת המפרשים, כי האור הזה נברא לפניו של הקב"ה, כלומר במערב, ושיקעו מיד כדי מידת לילה, ואחרי כן האיר כמידת יום. וזה טעם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (פסוק ה), שקודם היה לילה, ואחר כך יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר.

אבל ייתכן שנאמר, כי האור נברא לפניו יתברך, ולא נתפשט ביסודות הנזכרים. והבדיל בינו ובין החשך, שנתן לשניהם מידה. ועמד לפניו כמידת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות. והנה קדם הערב לבוקר.

ועוד ייתכן שנאמר, כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן. כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות, שהם באור ובחשך, משיהיה יש – ייתפש בו זמן. ואם כן, נבראו שמים וארץ, ועמדו כן כמידת לילה מבלי אוֹר, ואמר "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר, וגזר עליו שיעמוד כמידת הראשון, ואחר כך ייעדר מן היסודות; "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר".

הערה

הערה 2: הרצון.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) וירא אלקים את האור כי טוב: על דרך הפשט: מלת "וירא" — קיום הדבר ועמידתו בחפץ השם יתברך מלשון רז"ל רואה אני את דברי אדמון, ובכל יום ויום של מעשה בראשית תמצא כן. והכונה בו שגזר על כל אחד מן הנבראים שבכל הנמצאים העמידה והקיום שיהיה קיומן בחפצו, ואם יפרד מהם חפצו רגע יהיו לאין. ועל כן חתם מעשה בראשית "והנה טוב מאד" שרצה בקיומן. ומה שהוסיף "את האור" ולא אמר "וירא אלקים כי טוב", שאילו אמר כן היה חוזר על בריאת השמים והארץ ולא גזר בהם הקיום עדיין כי לא עמדו בכח שהרי בשני נעשה הרקיע ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשה היבשה ונקראת "ארץ". ואז גזר בהם הקיום ואמר "וירא אלקים כי טוב".

ועל דרך המדרש: וירא — מה חידוש טובה ראה בו? ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.

ועל דרך הקבלה: "את האור" בא לרבות הדבר שהשיג רבי עקיבא וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור. ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום. ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח) "איזה הדרך ישכן אור" וכתיב (איוב) "ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים" כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב. וכן כתיב (ד"ה א ד כג) "עם המלך במלאכתו ישבו שם".

ויבדל אלהים בין האור ובין החושך: על דרך הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר "וחשך על פני תהום" לפי שאותו החשך הוא האש. ולא הזכיר "כי טוב" ביום שני וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב' פעמים "טוב", אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו. ואני שואל בזה: ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני? היה ראוי שיאמר "כי טוב" על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם "כי טוב" כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם "כי טוב".  ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות שאף על פי שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון, לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר "יקוו" ונעשה העולם השפל, כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה. וכאשר בא מאמר "יקוו" נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו "כי טוב". וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו חז"ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר "כי טוב" בבריאת עולם העליון. אם כן העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות. ואולי מפני זה נקראת יבשה "ארץ" לפי שבה נשלם רצו"ן השם יתברך וכוונתו במציאות מלשון הכתוב (מלאכי ט) "כי תהיו אתם ארץ חפץ". וייחס הקריאה הזאת אל הש"י שאמר "ויקרא אלהים ליבשה ארץ", גם ביום רביעי במאמר "יהי מאורות" באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עולם הזה, הוא שאמר "להאיר על הארץ". והנה זה יורה כי העליונים, עם היותם גדולים ועצומים, נבראו בעבור התחתונים. ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים יג) "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים" שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז"ה. וכל זה על דרך מדרש רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.

ובמדרש: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני? לפי שבו נברא גיהנם שנאמר (ישעיה ל לג) "כי ערוך מאתמול תפתה" — יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום. ועוד דרשו ז"ל לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים" אמר ר' טביומי, ומה מחלוקת שהוא לתיקון העולם ולישובו לא כתיב "כי טוב", מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן?!  וביאור הענין כי השני תחלת השינוי ולכך נקרא "שני", והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי. ומ"ש כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם וכיון שמחלקות וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק ולכך אסרו חז"ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו אין מתחילין בשני. ולכך אסרו גם כן לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק והוא שאמרו לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי. והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה ולכך לא נאמר בו "כי טוב" שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי השלישי אמר "תוצא הארץ עצ פרי" והיא לא עשתה כן אלא "עץ עושה פרי". וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן. ואם כן הרי מצינו בכל הימים אחד — יום שני ענין קטרוג ושינוי כונה ופירוד רצון וחילוק דעות בנבראים וסבתם יום שני, כי כולם באי כחו ונמשכים אחריו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב – והיה כן, כי ראה אלהים ובחר במציאותו, מפני התכלית אשר הוא הטוב, שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת.

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – אותם הימים ששימש בהם האור הראשון, היו זמני אור וזמני חשך שלא בכוח סיבוב גלגל, אלא ברצון אלהי, שהבדיל בין זמן האור לזמן החשך.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירא אלהים את האור כי טוב". בכ"מ אמר סתם וירא אלהים כי טוב, ור"ל אף שהיה הויה מחודשת מיש ליש שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה, ע"ד הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, וההעדר הוא רע, בכ"ז אחר שהיה ההעדר לצורך ההויה ועי"כ התעלתה הבריאה למעלה יותר גדולה אמר שראה אלהים כי טוב, למשל בעת שאמר תוצא הארץ דשא שאז יעדר צורת הדומם ויעשה ממנו צומח ראה ה' שאין זה רע והעדר רק טוב והויה שלמה ומעולה יותר, אבל באור שלא היה העלאת מדרגה כי האור בקודם היה מעולה יותר ממה שהיה ברדתו למטה, שנתגשם ונתעבה וירד ממעלתו הקודמת לא יכול לאמר סתם שראה כי טוב כי המציאות הראשון לא הוטב בזה, לכן אמר שראה את האור לפי מה שהוא עתה כי טוב לצורך העולם השפל שא"א להתקיים פה באופן אחר: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מודיע בזה שני ענינים א] שלא היה אז כמו שהוא עתה שהאור והחשך מצרנים ושכנים זל"ז ורודפים זה את זה בכל סביבות הכדור שבכל רגע יגלגל אור מפני חשך במקומות השקיעה וחשך מפני אור במקומות הזריחה עד שיום ולילה לא ישבותו, ר"ל שתמיד יהיה בחצי הכדור יום ובחצי כדור כשנגדו לילה זה רק עתה שהאור זורח מכדור השמש, שכדור הארץ יעשה צל לעומתו ויחשיך אל עבר אחוריו אבל אז שהיה האור בלא נרתק, היה נמצא בכל סביבות הכדור י"ב שעות והיה אור, ואחר י"ב שעות נסתלק בכל סביבות הכדור והיה חשך, וא"כ היה הבדל זמני בין האור ובין החשך, שבי"ב שעות היום לא נמצא חשך במציאות בשום מקום, ובי"ב שעות הלילה לא נמצא אור, זאת שנית, כי אחר שנתלו המאורות ביום ד' לא יתהוה יום ולילה פתאום רק קודם שיבא הלילה יהיה ערב ולפני היום יהיה בקר, שהוא האור המתנוצץ מן השמש דרך האדים העולים מן הארץ לפני הזריחה ואחר השקיעה, אבל ביום הראשון שהקיף האור י"ב שעות כל סביבות הכדור ונסתלק י"ב שעות והיה אפשר שיאיר ויחשיך פתאום בלא הדרגה, אבל התורה אמרה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, מבואר שחוץ מה שהיה לילה ויום היה גם ערב ובוקר, שהוא אור הנשפים הנמצא בעת הזריחה והשקיעה, ושקיעת האור וכן זריחתו היה בהדרגה שלא נסתלק בפעם א' רק לאט לאט וכן לא זרח בפעם א' ובזה היה הבדל בין אור וחשך כי הערב והבקר שהם הנשפים הבדילו ביניהם שלא פגשו האור והחשך זא"ז יחד, כי רצה שהאור הזה ינהג תיכף המנהג שינהג האור לעתיד אחרי שיהיו מאורות ברקיע השמים:

 

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" –

  • (יומא לח ב): "[ו]אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" (ישעיהו ג י)".
  • (סוטה יב א): "וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב), וכתיב התם: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב".
  • (בבא קמא נה א): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו, סימן יפה לו. מאי טעמא? ...אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר לא כתיב טי"ת".
.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא אלקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא אלקים את האור ויבדל":

אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא, שנאמר: וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י):

ויבדל אלהים, רבי יהודה בר סימון: הבדיל לו. רבנין אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, משל למלך שהיה לו מנה יפה והבדילו לבנו.

ויבדל, הבדלה ממש. משל למלך שהיו לו שני איסטרטיגין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה, והיו שניהן מריבין זה עם זה. זה אומר: ביום אני שליט, וזה אומר: ביום אני שליט. קרא המלך לראשון ואמר: יום יהיה תחומך, וכן לשני: לילה יהיה תחומך. הוא שהקב"ה אמר לאיוב: "המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו" (איוב לח יב), כמה דאת אמר "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיהו מה ז) "עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב), כשבראו עושה שלום ביניהן.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אֶת הָאוֹר" – בגימטריא "בתורה", ועולה מניין תרי"ג.

"אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – סופי תיבות "ברית", כדכתיב (שמות לד כז): "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" וגו' [כרתי אתך ברית]. ו"עַל פִּי", היינו התורה שבעל פה.

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" – רמז למה שאמרו (ירושלמי ברכות ח ו): אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמנין ויבד"ל3 מבדילין בשנה במוצאי שבתות.

"וַיַּבְדֵּל" – ג' במסורת. רמז למה שאמרו (פסחים קג ב): הפוחת לא יפחות משלוש הבדלות.

הערה

הערה 3: הכוונה למספר השבתות שיש בשנת החמה (המונה 365 יום).

<< · מ"ג בראשית · א · ד · >>