קטגוריה:שמות לד כז

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ראוי לשום לב על איזה ענין אמר כתב לך וכו', אם הוא על כל דברי התורה שמבראשית עד סופה אין כאן מקום הצווי הזה, ומה טעם לדבר זה הוא אומרו כי על פי הדברים האלה. ועוד שמהראוי יאמר כי על הדברים האלה ולא על פי. והנה פירשו ז"ל (שמות רבה מז א) שאומרו על פי הוא כאומר על פה, לומר שעל תורה שבעל פה כרת ברית. ועם שדבריהם אמת עוד צריך לבקש דבר לפי פשוטו שיצדק היותו טעם אל האמור כתב לך וכו'. ועל פי דרכנו נדקדק אל מלת לך, שנראה מיותרת. ועוד אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וכו', כי הנה למעלה כתבנו כי מה שבלוחות ראשונות היה למעלה ארבעים יום היה להזדכך עד היות ראוי לקבל הלוחות מידו יתברך, ועל כן היו ארבעים יום כי על כן כאשר להתהוות החומר הלז הוצרכו ארבעים יום של יצירת הולד כן להתהפך איכות החומר אל רוחניות צריך גם כן ארבעים יום, והרי נזדכך אז ולמה גם עתה בשביל השניות הוצרכו עוד ארבעים יום. ועוד אומרו (שם) ויכתוב על הלחות כו', שמורה כי משה כתבם והלא הוא יתברך האומר למעלה וכתבתי על הלוחות כו', הנה כי הוא יתברך כתבם. ועוד באומרו (פסוק כט) ויהי ברדת משה וכו', מה ענין הויה זו ומן הראוי יאמר וירד משה כו'. וגם אומרו (שם) ברדתו מן ההר, הוא מיותר אחר אומרו ברדת. ולמה הודיע שמשה לא ידע כו' (שם) ועוד אומרו (שם) בדברו אתו, שיורה שאחר דברו אתו ידע, ואינו נראה כן אלא שאהרן וישראל ראו טרם ירגיש בדבר:

אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז ב) על מה שהקשינו שמפסוק אחד (פסוק א) יורה כי הוא יתברך הכותב הלוחות ובפסוק אחר (כאן) נראה כי משה כתבם, אמרו כי היתה יד ה' על יד משה ובין שניהם כתבום. ויש אמרו תרוצים אחרים. ועל דרך הפשט כי אחרי אומרו יתברך (פסוק א) וכתבתי כו', כי אליו יתברך יאתה לכתוב על הלוחות, בא ויאמר לו הוא יתברך "כתב לך" להנאתך "את הדברים האלה" אשר אמרתי לכותבם כי ארצה לזכותך בדבר הגדול הזה:

ואל יקשה בעיניך איך תעצר כח לכך, ומה גם למ"ם וסמ"ך שבלוחות שבנס היו עומדים (שבת קד א) איך יהיו בנס בהכתבם על ידי בשר ודם, כי הלא הדברות בעצמן הן יהיו לך מעיר לעזור ליכתב כי רוחניות הן, ועל ידי בואך לכתוב יהיו כנחקקים מאליהן כי כח רוחניות עצמיי להן. "כי" הלא "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". והוא מאמרם ז"ל במדרש חזית (שיר השירים רבה א ב ב) על פסוק (שיר השירים א ב) ישקני מנשיקות פיהו כו', כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כו', מקבל את אלהותי כו', ואומר הן, מיד הדבור היה נושקו על פיו והיה הדבור הולך ונחקק על הלוח, ע"כ. והנה דבור שכח זה היה לו, אין ספק שיחקק מאליו על הלוח כאשר מתחלה, או לפחות להיות עזר למשה ליחקק על ידו בזכותו. והוא כי גם שאותו הרוחניות פרח כמו שאמרו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) על פסוק (לעיל לב יט) וירא את העגל כו', מה ראה אותיות פורחות באויר ונשארו כבדים אז וישלך מידיו. הנה אותו הרוחניות לא נמוק ולא נאבד כי אם היה קיים, אלא שעל ידי משה חזר ונחקק בלוחות שניות. והוא הכתוב אצלנו בשערים כי כל דבור ודבור היוצא מפי הקב"ה שנעשה מלאך, כמאמר רבי יוחנן (חגיגה יד א) הדבור עצמי הוא המהוה מה שנדבר בו ואחר כך עולה השמימה. כדבר שנאמר (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו', יורה כי אחר עשות החפץ שב להיות קיים למעלה. והוא אצלי מאמר דוד באומרו (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים. ובדבר הזה גם אנו נאמר כי רוחניות האותיות שפרחו למעלה שהיו קיימים שם הן הן שבו בלוחות שניות על ידי משה: