רבינו בחיי על שמות לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על שמות · לד · >>


<< · רבינו בחיי על שמות · לד · >>

Verse 1

פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי. פירוש וכתבתי באצבעי שהרי כתוב (שמות לב) באצבע אלהים, וזהו לשון כראשונים וכתבתי, יאמר הכתיבה תהיה כתיבת אצבע אלהים כלוחות ראשונים.

ובמדרש פסל לך שני לוחות אבנים, זהו שאמר הכתוב (קהלת ג) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת להשליך אבנים וישלך מידיו את הלוחות, ועת כנוס אבנים פסל לך שני לוחות אבנים. זהו שאמר הכתוב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת משה שאמר לו הקב"ה פסל לך והראה לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסל ממנו ואמר לו הקב"ה פסל לך הפסולת שלך, ומשם נתעשר ונעשה מלך, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה, שכן כתוב (יהושע א) כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.(משלי י כב) ולא יוסיף עצב עמה שלא נצטער לילך במקום אחר אלא מתוך אהלו זימן לו הקב"ה פרנסתו. ד"א פסל לך משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות ומתוך שהיתה עמהן יצאה עליה שם רע שמע המלך בקש להרגה, שמע שושבינה וקרע כתובתה אמר אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר אלא מן השפחות היה, מיד נתרצה לו, אמר לו שושבינה אדוני המלך כתוב לך כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה, אמר לו אתה קרעת אותה הבא אתה את הנייר משלך ואני כותבה כתב ידי, לכך נאמר פסל לך.


Verse 2

והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני. היה ראוי לומר והיה נכון לבקר ועלית אל הר סיני, אבל הכתוב ירמוז למדת הבקר יאמר והיה נכון לבקר לקבל כחו של בקר שהוא מדת הרחמים ועלית בבקר, וזהו ענין שכתוב (תהלים ה) ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה, התפלל דוד ע"ה למדת רחמים שהוא כח הבקר שישמע קולו בכל בקר שיערוך לו.


Verse 3

ואיש לא יעלה עמך. מכאן דרשו רז"ל שלוחות שניות נתנו בצינעא מה שאין כן בלוחות ראשונות שנתנו בפרהסיא להודיעך כמה גדול עין הרע ואף בדבר שהנס חל עליו ולכך נשתברו ראשונות ושניות לא נשתברו.


Verse 4


Verse 5


Verse 6

ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. על דרך הפשט המדות האלו מדות המלך אצל העם כי כלם נכללות במדת חסד ואמת, כי יצטרך המלך להנהיג עבדיו ואנשי מלכותו במדת החסד שירחם עליהם ויתנהג עמהם לפנים משורת הדין ויצטרך ג"כ שיעשה משפט ושיתנהג לפעמים במדת הדין, והוא שאמר שלמה (משלי כ) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, כי יכון מלכותו במדות אלו ויצרוהו כאשר יקיים אותם, וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה אין תפלתו חוזרת ריקם אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה, והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב עליו קרבנות ולא בית המקדש להתפלל בתוכו לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.

ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה שכן כתוב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני ואפי' על הבהמות שנאמר (שם לו) אדם ובהמה תושיע ה'. אל הוא מדת הסליחה בשאלה וכן הכתוב אומר (שם צט) אל נושא היית להם. רחום וחנון הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב (שם עח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו (דברים ד) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ומצינו לשון השחתה ביסורים שנאמר (ישעיה נב) כן משחת מאיש מראהו ופסוק מפורש (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ארך אפים מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקב"ה יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה הנה אתה רב חסד ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת אמת והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו הנה אתה נוצר חסד לאלפים ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר תמה זכות אבות עשה למען מדה זו שבך שאתה נושא עון והם הזדונות, ופשע והם המרדים, וחטאה והם השגגות, ונקה והם הנסתרות, והוא שכתוב (תהלים יט) מנסתרות נקני. והיה ראוי להקדים חטאה לעון ופשע, שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות ולפיכך הקדים זדונות לשגגות, ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון ועל כן נכתבה מלת וחטאה באחרונה.

וע"ד המדרש ויעבור ה' על פניו, למד הקב"ה למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל אמר לפניו רבש"ע אילו לא היה להם זכות היית מאבדם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים לצדיקים ולרשעים, א"ל משה רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך. כשאירע ענין המרגלים אמר משה (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים.

ויש לך להתעורר במה שתרגם אונקלוס ארך אפים מרחיק רגז כי ירמוז למלאכים הממונים להשחית שהם רחוקים ממחיצתו של הקב"ה.

וכן תמצא בירושלמי במסכת תענית אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונין קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסין אותי והם באים ומכלים אותן אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני מדינה עד שאני משלח אחריהם בני מדינה מפייסין אותי. כך אמר הקב"ה אף וחמה שני מלאכי חבלה אם דרים הם עמי עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם מכלים אותם אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני ישראל עד שאני משלח אחריהם הם עושים תשובה ואני אקבלם, מה טעם, שנאמר (ישעיה יג) באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו. אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנועל לפניהם מה טעם שנאמר (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריף רחמוהי קריבין. תאנא בשם רבי מאיר כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא לו ממדה למדה יוצא לו ממדת הדין ובא לו למדת רחמים, ע"כ בירושלמי. ודרשו רז"ל בספרי ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, ואם רבו עונות הופך מדותיו הוא שכתוב (ישעיה א) עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, מאי עזבו את ה' אמר הקב"ה אני קראתי ה' אל רחום וחנון ועתה בשביל עונותיכם נעשיתי אכזרי והפכתם מדותי הדא הוא דכתיב נזורו אחור נזורו המדות אחור.

ועל דרך השכל ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל, הרי שלש שמות והשאר מדות והן עשר והמדות נאמרות על השמות, שלש השמות כנגד שלש עולמות עולם המלאכים עולם הגלגלים והעולם השפל, וכנגד שני העולמות שהם קיימים נצחיים בלתי משתנים הזכיר שני שמות שאינם משתנים והם דומים זה לזה כי כן שני העולמות דומים זה לזה בענין הקיום והנצחות, וכמאמר דוד ע"ה (תהלים קמח) כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, והזכירם למעלה שאמר (שם קמח) הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו, וכנגד עולם השפל הזה שהוא משתנה והוא בעל הויה והפסד הזכיר אל שהוא שם התואר והוא מתהפך ממדת הדין למדת רחמים, וכן הוא אומר (שם כב) אלי אלי למה עזבתני, והג' הוא מדת רחמים במקום הזה שאין אומרין למדת הדין למה עזבתני נשארו עשר מדות שהבורא יתעלה מנהיג בהם את עולמו. רחום וחנון שתי מדות נאמרו על ההשגחה כללית ופרטית, רחום היא מדה כללית כאמרו (שם קמו) ורחמיו על כל מעשיו, וחנון מדה פרטית ולא תמצא המדה הזאת כי אם בענין האדם הוא שכתוב (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו וגו' וכתיב (בראשית מג) אלהים יחנך בני, ומפני שהאדם נכבד מכל ברואי עולם השפל לכך ייחד לו בענין ההשגחה מדה בפני עצמה. ארך אפים היא מדה שהכל צריכין לה בין צדיקים בין רשעים דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ורשעים אין צריך לומר, ואין מדה זו נמצאת כי אם במין האדם לבדו כי היא על דרך ההשגחה עונש ושכר. נשארו שבע מדות ג' לטובים ארבע לרעים, רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים לטובים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לרעים. נושא עון הוא חטא המחשבה, עון הרהור הלב, פשע וחטאה הוא עון המעשה זה מזיד וזה שוגג, ונקה אמרו רז"ל ונקה לשבים כי לא יתכן שהבורא יתעלה ינקה לשאינם שבים כי אין ראוי לסלוח לרשע העומד במרדו שאם כן מצינו חוטא נשכר וגיהנם ועונשיו לא נבראו אלא בשבילו ונמצא העונש והשכר בטל.

וע"ד הקבלה ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר, שהרי לשון מדות כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות, ה' ה' החכמה והבינה, אל רחום הגדולה, וחנון ארך אפים הגבורה, ורב חסד ואמת התפארת, נוצר חסד נושא עון הנצח, ופשע וחטאה ההוד, ונקה היסוד, לכל ספירה שתי מדות חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם ואחרי כן עשר מדות. רחום וחנון ארך אפים הם באל עליון לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא רב חסד ואמת נוצר חסד בתפארתו ונושא עון ופשע וחטאה ונקה בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.

ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים והוא שאמר האל הגדול הגבור והנורא כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה, וכשהזכיר הגדול כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר הגבור כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר הנורא כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה אני אעביר כל טובי והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של ויעבור ה' על פניו שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה אבל בשני השמות שהם ה' ה' אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות , והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.

וכתב רבינו האי גאון ז"ל כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואע"פ שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואע"פ שמצינו שלש עשרה מדות ולא מצינו שלש עשרה ספירות סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם אור קדמון אור מצוחצח אור צח ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים דבוק אמיץ בשורש כל כל השרשים ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.


Verse 7

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים. הכתוב הזה מצאנוהו בתורה בארבעה מקומות שתים בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות, ושתים במדותיו של הקב"ה האחד בכי תשא, והשני בסדר שלח לך בענין מרגלים, אותם שבעשרת הדברות הם פקודת נקמה להכריתם ולמחות שמם מן העולם שכן כתוב בו לשונאי, אבל השתים שבמדותיו של הקב"ה הם פקודת עונש להוסיף ולהרבות להם יסורים שיהיו כפרת עונותם וכדי להיטיבם באחריתם.

ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים יש לתמוה כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקב"ה צוה בתורה (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו.

אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל שהכתוב הזה של פוקד עון אבות מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות כענין שכתוב באיוב (איוב מב) ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות, וכן כתוב ביוסף (בראשית נ) וירא יוסף לאפרים בני שלשים מלת בני סמוכה והם רבעים והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף, ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. וכאן הבן שואל כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר אם כן מדוע אמר הכתוב (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ודרשו רז"ל אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל וא"כ איך יפקוד הקב"ה בכל דור ודור קצת מאותו עון ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשט אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור פקדי ופקדתי אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב (יחזקאל ט) קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו, ובמלת פקודות רמז מקרא זה וביום פקדי ופקדתי.

וכן מצאתי במדרש איכה עד היכן חטאו של עגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע ז) כרפאי לישראל ונגלה וגו', ר' שמואל בר נחמני אמר עד חרבן בהמ"ק שנאמר קרבו פקודות העיר הזאת. הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר (יחזקאל א) וכף רגליהם ככף רגל עגל אי לא אתמעיט מנא ידע ליה דילמא דגלאי ואחוי ליה דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט אלא דגלאי וכו', הכי השתא בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי קמי רביה אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה. ולכך נתמעטו כנפי הרגלים והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי שכן הבטיחנו ע"י נביאו (ישעיה מט) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.

וע"ד הקבלה פוקד עון אבות על בנים זהו סוד העבור כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב (שמואל ב יד) לבלתי ידח ממנו נדח.

ויש לך לקנות לב ולהבין המאמר הנמרץ שבספר הבהיר, א"ר רחומאי האור קודם לבריאת העולם שנאמר (בראשית א) יהי אור ויהי אור אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה, אמר להם משל למה הדבר דומה למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה ומקלסה אמר זה לבני לראשו אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי, אמר להם שתקו, כך עלה במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ע"כ, והוא חסד הש"י לישראל שלא יהיו אובדין מן העולם הבא אלא שיזכו הכל לפניו, ומפורש אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ואל הסוד הזה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה וגו' ואמר (שם) דור הולך ודור בא וגו', כי ע"ד הפשט היה ראוי שיאמר דור בא ודור הולך לפי שהנולדים הם באים והמתים הם הולכים, אבל אמר דור הולך ודור בא כי ההולך הוא בא, וזהו לשון דור שהוא מלשון (ישעיה כב) כדור אל ארץ רחבת ידים וזה מבואר.


Verse 8

וימהר משה. על דרך הפשט השתחויה זו הודאה על מדת החנינה והרחמים שהודיעו, וחס ושלום להאמין דבר ריקי מוח שהביא אותם ה"ר אברהם שפירשו כדי שלא יאריך עוד לומר על חמשים כי לא הוה מפסיק דבר השי"ת וחלילה מזה והנה למלך בשר ודם אין עושין כן כאשר השיג עליהם הוא ז"ל.

אבל באור הכתוב כי אחר שהשלים הש"י דבריו מהר משה בזריזות גדולה והשתחוה אל הכבוד העובר על פניו כמי שמקבל פרס מבית המלך ומשתחוה ונותן לו הודאה על מה שנתן לו כשיצא מלפניו.

וע"ד המדרש וימהר משה, מה ראה, ר' חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה, רבנן אמרי אמת ראה, כן דרשו במדרש תהלים. ובאור זה כפשוטו כי דעת רבי חנינא שנתן משה הודאה על ארך אפים כי היא מדה שיצטרכו לה כל ישראל בכל הדורות שהקב"ה יאריך אפו להם ולא יכלם בעונם, ודעת רבנן שנתן הודאה על מדת אמת שהיא רבת הסליחה לרחם עליהם לגמרי ושלא יזכור עונם כי ארך אפים מדה קשה קצת מאריך אפיה וגבי דיליה.

ועל דרך הקבלה ארך אפים ראה אמת ראה רבי חנינא ורבנן נראין כחולקים ואינן חולקין כי ארך אפים הוא הכח הנמשך מן הגבורה והוא המכריע והוא דעת רבנן שאמרו אמת ראה ולא שינו הלשון אלא כדי להודיענו אם המדות נזכרות מלמעלה למטה או ממטה למעלה, רבי חנינא היה מונה ממטה למעלה והיה מסיים ארך אפים כמכריע, ולכך אמר ארך אפים, ורבנן היו מונין מלמעלה למטה והיו מסיימים ואמת כמכריע ולכך אמרו אמת ראה.

ועוד שם במדרש תהלים על איזו מהם נשתחוה ר' אליעזר בן יעקב אומר על ארך אפים רבנן אמרי על מדת רחמים. והעולה לנו מזה כי הכל אחד והכריעה וההשתחויה אל האמת וזה מבואר.


Verse 9

וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. לרוב ענותנותו של משה כלל עצמו עמהם כי היה לו לומר לעונם ולחטאתם, וירמיה שהיה משבטו למד ממנו שאמר (ירמיה יד) אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, ולא אמר עונם. ואמר ונחלתנו והיה לו לומר ותנחילנו, אבל באורו שתנחיל אותנו שאנחנו נהיה נחלה שלך וזה דבר הנביא שאמר (איכה ג) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, אמר הכתוב נפשי אומרת חלקי ה' כלומר אין לי חלק בארץ זולתי עבודת השי"ת שהוא חלקי על כן אוחיל לו שנחלק לחלקו זהו שאמר הכתוב (דברים לב) כי חלק ה' עמו.


Verse 10

אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. אמר זה על עמידת השמש ליהושע ועל קרון פנים של משה, ולכך אמר אשר אני עושה עמך וכיון שהובטח משה בכאן בנסים ונפלאות שיעשו על ידו ובאותות שיברא הקב"ה שמעולם לא נבראו לכך הוצרך משה לומר בענין קרח (במדבר טז) ואם בריאה יברא ה' ושם אזכיר זה בגזרת ה'.


Verse 11


Verse 12


Verse 13


Verse 14


Verse 15


Verse 16


Verse 17

אלהי מסכה לא תעשה לך. כמו שעשיתם עד עכשיו שעשו עגל מסכה לפי שטעו והרהרו אחר מדת הדין ולכך סמך לו את חג המצות תשמור כלומר שיזכרו מדת הרחמים שהמצה מדת רחמים היא ולא יהרהרו אחר מדת הדין. ותן אל לבך איך צוה כאן במצה והזהיר על חמץ לא תשחט על חמץ. ונראה לי לומר כי הכתוב ראה לבאר שהמצה והחמץ ירמוז למדות, וכן הבשר והחלב שבו השלימה הפרשה ולכך הזכירם לו הש"י בפרשת י"ג מדות, ומה שתמצאם ג"כ (שמות כב) באם כסף תלוה בסדר הזה בעצמו מפני ששם התחיל ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וידוע כי ששת ימי בראשית עם השבת הם מדות והמצות האלה מכללם ולכך הזכירם גם שם.


Verse 18


Verse 19


Verse 20

כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה ולכך קנאה יעקב אבינו ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת הש"י ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות, ואע"פ שאין העבודה בהם יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות, דרשו רז"ל כל דבר שנאמר בו לי הוא בעוה"ז ובעוה"ב ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הלוים שנאמר (במדבר ג) והיו לי הלוים, הארץ שנאמר (שמות יט) כי לי כל הארץ, בכור שנאמר (במדבר ג) כי לי כל בכור בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ. ואין מצות בכור נוהגת בנקבות אלא בזכרים שנאמר (שמות יג) פטר כל רחם בבני ישראל וכתיב (שם) וכל בכור אדם בבניך תפדה. ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב לא פדאו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו ואם אינו פדוי או מצד אביו או מצד עצמו הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ"ק הא לא נפדו לא יראו.


Verse 21

ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. הזכיר מצות שבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות לפי שבכולם זכר למעשה בראשית. ונאמר בחריש ובקציר תשבות כלומר אפילו בזמן חריש וקציר שהם עקר חיי האדם בעבודת האדמה תשבות ביום השבת ולא תעשה בו מלאכה, כן פירש הרמב"ן ז"ל.


Verse 22


Verse 23

יראה כל זכורך. ולא הנקבות שהנקבות פטורות מן הראיה וכן הסומים והחגרים וכיוצא בהם. וטעם הדבר בסודה מפני שהכבוד היה נראה בענן לעיני כל ישראל, והענן ההוא היה זך ובהיר מאד כמראה של זכוכית שכל המסתכל בה נראה צורתו מתוכה ומה שבתוך הענן לא היה נראה לחוץ, ומפני שאינו דרך כבוד לשכינה שיהיו נראים אלו מתוכה לכך נפטרו מן הראיה וזהו שאמר בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, ודרשו רז"ל סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה כל זכורך יראה יראה כשם שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עינים אף ליראות בשתי עינים. וכן תמצא שקראו אברהם בשתי לשונות אלו שאמר (בראשית כב) ה' יראה בהר ה' יראה.


Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27

כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. ע"ד הפשט כתב לך הוא שיכתוב התנאים שבין הקב"ה לישראל, והיאך קבלו התורה בנעשה ונשמע כשם שעשו בלוחות ראשונות וצוה למשה שיעשה בזה ספר. ומה שחזר והזכיר כי על פי הדברים האלה פעם שניה והיה יכול לומר על פיהם דרשו רז"ל בזה דברים שמסרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה ודברים שמסרתי לך על פה אין אתה רשאי לכתבם. ויהיה זה פי' הכתוב אם קיימת הדברים האלה מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה על פה כרתי אתך ברית ואם שנית לא כרתי אתך ברית. ובמדרש אמר רבי יהודה בר שלום בקש משה רבינו ע"ה להיות אף המשנה בכתב, אמר לו הקב"ה למשה אכתוב לך רובי תורתי אבל כמו זר נחשבו, וכל כך למה מפני שהמשנה מסתוריו של הקב"ה ואין הקב"ה מגלה מסתוריו אלא ליראיו שנאמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ע"כ. ונראה לי באמרו שהמשנה מסתורים שהמשנה מגלה מסתורים ותורה שבכתב היא המסתורים בשכבר ידעת כי המשנה כנגד ה"א שניה שבשם שהיא פירוש השם הנסתר והנעלם ועליה נקרא השם המפורש, וכן המשנה פירוש לתורה שבכתב ותורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידה, ומטעם זה רצה הקב"ה שתהיה כתובה על לוח הלב ולא נתן רשות למשה לכתבה כי יהיה בזה גלוי מסתורים ויהיו שאר האומות שלא קבלו התורה ולא רצו בה שוים עם ישראל, וזהו שאמר כמו זר נחשבו שיהיו הכל שוים בכתיבתה ואין למקבלי התורה יתרון עליהם. ועוד לטעם אחר כדי שלא יהא לעכו"ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל למה הדבר דומה למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו, מה עשו בני המדינה העתיקו הכתב אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך ואנו מקיימין אותו לזמן בא המלך ליתן שכר באו בני מדינה ועומדין לפניו והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו וכיון שלא ידעו אותם דברים שבעל פה אמר תיפח נפשם. ולזה רמזו בריש פ"ק דע"ז לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר (ישעיה מג) מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש. ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה ועל כן קראה משנה לפי שהיא שניה לתורה שבכתב ורובה לשון הקדש צח כתורה שבכתב, ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד ומזה אמרו בתלמוד על המשנה חסורי מחסרא והכי קתני שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום.
ומה שאמר אתך כלומר בעבורך כי בזכותו עשה עמהם.

Verse 28

ויהי שם עם ה'. לשון עם ה' יורה שהוא נזון ממדת החסד ומזיו האור העליון שהרי כתיב (תהלים קל) כי עם ה' החסד וכתיב (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא, וכן צדיקים לעוה"ב חיים ונזונים ממדת החסד ומזיו האור העליון הוא שכתוב (תהלים לו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. ומה שאמר לחם לא אכל ומים לא שתה, ידוע כי הלחם והמים מזון הגוף ובסבת הגוף תתקיים ותעמוד הנפש בגוף וכיון שכן ראוי מק"ו שיעמוד הגוף ויתקיים בסבת מזון הנפש, וכיון שהיה משה נזון מזיו האור העליון שהוא מזון הנפש אין לתמוה אם נתעכב שם כל הזמן הזה בלא מאכל ומשתה, והאמת כי מזון הגוף בא מסבה אחר סבה ורבו האמצעיים והסבות עד הסבה העליונה יתעלה שהוא מקור חיים וא"כ משה שהיה דבק בסבה העליונה עצמה הוא המזון האמתי, והוא שאמרו רז"ל בפסוק (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים.

ובמדרש ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה שנאמר (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך וגו', ועוד דרשו כשהיה רואה הכוכבים והמזלות כורעים ומשתחוים לפני הקב"ה היה יודע שהוא יום, וכשהיה רואה גלגל חמה כורע ומשתחוה לפני הקב"ה היה יודע שהוא לילה שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים.

ויכתוב על הלוחות. יחזור אל ה' הנזכר לא למשה ח"ו, ומפורש הוא בכתוב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וכתבתי, זה יורה שגם השניות היו מכתב אלהים. והיה ראוי לומר וכתבתי על הלוחות הדברים, ומה שהוסיף את לרבות למען ייטב לך שבבלוחות אחרונות שהרי בראשונות לא היה בהם אות טי"ת, וכבר הזכרתי זה בסדר וישמע יתרו. ודרשו רז"ל ויהי שם עם ה' ויכתוב על הלוחות כי בעוד שהיה משה עם ה' כתב ה' על הלוחות.

והנה ארבעים יום אלה היו ארבעים שלישיים כי כבר עד שם ארבעים יום אמצעיים להתפלל על אותו עון כמו שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי.


Verse 29


Verse 30

והנה קרן עור פניו. מיני האור חלוקים, יש אור חכמה, ויש אור שיצא מן החשך, אור חכמה הוא האור שבו נברא הכל, והוא שדרשו בו רבותינו ז"ל כבר היה לפני שקדם למאמר יהי אור והוא שנקרא ראשית והאור הזה השיג משה בלבו ובו נבדל משאר הנביאים ונתעלה על כלם, אור שיצא מן החשך הוא האש היסודי הוא הנקרא אור מורגש והוא אשר חל על משה וקרן עור פניו. ומעלת הקרון שזכה בה עתה בלוחות שניות מה שלא זכה בלוחות ראשונות כשאמר ויפן וירד משה מן ההר, לפי שכל ישראל היו שם במתן תורה בלוחות ראשונות וכלם עדים בדבר במה שראו בעניהם אבל כאן בלוחות שניות שהוזהר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך נתן לו מעלת הקרון כדי שיהא אות לישראל על מתן תורה. או נאמר כי משה ראוי לקרון עור פנים מן הראשונות גם מוחזק היה בעיני כל ישראל לנביא לה' שלא יצטרך לאות עמהם אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין הראשונות להשתבר לכך אחר לו מעלה זו על השניות הקיימות.

וייראו מגשת אליו. דרשו רז"ל כמה גדול כח העון עד שלא חטאו ישראל היו רואין מתוך הכבוד שבע מחיצות של אש ולא היו מזדעזעין שנאמר (שם כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

ויש בזה שבע תיבות כמספר המחיצות שהיו לעיני בני ישראל, וכשחטאו אפי' פני הסרסור לא היו יכולין לראות, שנאמר וייראו מגשת אליו.

והנה משה זכה לקרני האור מן המערה ממה שכתוב (שם לג) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור מנקרת צור זכה לקרון עור פניו וכן הוא אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, וכן נרמז בו כי מן הלוחות היה קרון עור פניו כענין שכתוב (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו.

ובמדרש והנה קרן עור פניו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרן אבל הקרן קיים לו לעוה"ב שנאמר קרנים מידו לו ע"כ.

ונראה לי בבאור זה כי הקרון בהיות פניו כפני חמה שהם הפירות בעוה"ז היה בדמיון הפרי הנופל מן האילן, אבל לעוה"ב הקרן קיים לו אורה כשל מעלה הוא אספקלריא המאירה וזהו שאמרו נובלת אור של מעלה גלגל חמה. ועשה המדרש מלת קרן כוללת הקרן והפירות.


Verse 31


Verse 32


Verse 33

ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. למדך הכתוב שכשהיה משה מדבר עם ישראל פירוש המצות היה מדבר עמהם בלא מסוה ובלא מחיצה כלל וכן כשהיה מדבר עם הקב"ה. ומה שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו הוא ספור ענין שהיה נוהג בו תמיד אחר מתן תורה ויודיענו הכתוב כי מאותו יום ואילך כן נהג עם ישראל כל ימיו בבא משה אל אהל מועד יסיר המסוה ובצאתו משם גם כן יצא בלא מסוה ודבר עם בני ישראל את אשר יצוה, אך כשהיה משלים דבורו עם ישראל ישיב את המסוה על פניו כדי שלא יזונו עיניהם מן האור שבפניו שלא בשעת דבורו עמהם.

והנה מעלת האור המורגש הזה בקרון עור פניו מיום שקנה אותה בהר סיני לא זזה ממנו אבל היתה עמו כל ימי חייו ואפי' ביום מותו העיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה.


Verse 34


Verse 35

וראו בני ישראל את פני משה. ראוי שתתעורר בכאן למה הזכיר הכתוב משה שלש פעמים והיה אפשר לומר כי קרן עור פניו והשיב את המסוה. וע"ד הפשט אפשר לפרש כי זה כנגד ג' פעמים מ' יום שהיה מעמדו בהר, וידוע שבכל מעמד ומעמד נתוסף בו יתרון השגה ותוספת אורה, ועל כן הזכירה בו הפרשה שלש קרינות כי נאצל עליו הוד והדר בכל ארבעים יום ומהם ראשונים שניים ושלישיים, ובא הרמז כאן בפרשה הזאת בג' קרינות ובכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים מפני שעתה בלוחות שניות נשלמו מ' יום שלישיים, והזכיר הכתוב משה שלש פעמים להורות כי בכל פעם ופעם היה עולה מדרגה שראוי להקרא עליה משה כי מלת משה נגזר מן כי מן המים משיתיהו, ומה שהיה בילדותו משוי מן המים היה רמז למה שעתיד להיות בזקנותו משוי מימי החכמה בהר סיני ועל כן אמרו אין מים אלא תורה, ובשמו ג"כ התעוררות ורמז למה שעתיד לשמוע קול דבור השכינה מבין שני כרובים.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי הטעם שיזכיר הכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים כדי לבאר על מעלת משה בהר כי נתעלה במעמד הקדוש ההוא והוקש כבודו לכבוד הש"י, והוא שאמרו רז"ל אמר הקב"ה למשה כמה כבוד כבדתיך אמרת קומה ה' קומה ה' שובה ה' שובה ה' התורה נקראת על שמי שנאמר (תהלים יט) תורת ה' תמימה, קראתיה על שמך שנאמר (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, ישראל נקראו על שמי שנאמר (תהלים פא) לו עמי שומע לי, אמרתי יקראו על שמך (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו, דברתי עמך באמירה ובדבור שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ויאמר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ובאמירה שנאמר (במדבר יא) ויאמר משה אל ה' (שמות ו) וידבר משה אל ה', אני אין לפני אכילה ושתיה עשיתיך כמוני שנאמר (שמות לד) לחם לא אכל ומים לא שתה, אני אלהים ואותך נתתי אלהים שנאמר (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, לי נביאים ולך נתתי נביא שנאמר (שם) ואהרן אחיך יהיה נביאך, אני אין כל בריה יכולה להסתכל בי שנאמר (שם לג) כי לא יראני האדם וחי, ואתה כן שנאמר (שם ל) וייראו מגשת אליו, בי כתיב (שם לג) וראית את אחורי, ובך כתיב והביטו אחרי משה ע"כ במדרש.

ונראה לי לומר כי חכמי האמת במדרש זה דברו דרך כלל ודרך קצרה במעלותיו של משה שבהם נתעלה ונתדמה להקב"ה והפרטים רבים נוכל להבין הפרט מתוך הכלל, והוא הדין שהיה אפשר לומר אני יש לי משרת הנקרא נער ואתה יש לך משרת הנקרא נער שנאמר (שם) ומשרתו יהושע בן נון נער, ומזה הענין היה מוכרח להקרא יהושע נער והיה בן נ"ו שנה, וכן אפשר לומר עוד אני יש לי ע' שרים של מעלה שאצילות כחם מכחי ואתה יש לך שבעים זקנים שאצילות כחם מכחך שנאמר (במדבר יא) ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, וכשם ששבעים שרים של מעלה סביבות כסאי כך כתיב (שם יא) ויעמד אותם סביבות האהל.


ואחר שנסתכל איך גלה לנו המדרש הזה על כבודו של משה ואיך המשיל פניו לפנים של מעלה מעתה אודיעך ואאלפך חכמה בטעם שהזכיר הכתוב שלש פעמים פנים, ידוע למבין כי עשר מעלות הם נחלקות לשלשה מעלות של שלש שלש כי הראשונה נקראת אין ואין להזכירה והמעלה הראשונה נקראת כבוד עליון והמעלה השנית נקראת כבוד אמצעי והמעלה השלישית נקראת כבוד אחרון וזהו סוד המשנה במצות תקיעת שופר סדר תקיעות של שלש שלש וכל המעלות בכלל נקראות כבוד ופנים, וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני זהו כבוד ראשון, ופני לא יראו זהו כבוד אמצעי, פני ילכו זה כבוד אחרון, ואע"פ שהשיג משה הכבוד האחרון גם האמצעי מ"מ מצינו בו כשם שכתב הקב"ה בעצמו שלש פעמים כך כתב בכתוב הזה שלש פעמים משה ושלש פעמים פנים.
ומעתה הסתכל מעלת הנביא ע"ה שהמשילו הכתוב לבוראו מה שלא זכה שום ילוד אשה אל המדרגה הזאת גם מן הטעם הזה הזכיר שלש פעמים מסוה שניהם מניעה ואחד השגה והבן זה.

עד באו לדבר אתו. היה לו לומר עד באו לדבר את ה', והנה הכתוב יכפול כמה פעמים שמו של משה ולא יכנהו ומדוע יכנה עתה את השם המיוחד במקום הצריך להזכירו ולא יזכירנו, אבל יתכן לומר כי הכל מעלה וכבוד למשה כדי שתבין גם מזה עד בא ה' לדבר עם משה ולמדך הכתוב כי משה יבא לדבר אל ה' וה' אל משה וכענין שכתוב (שמות לג) כאשר ידבר איש אל רעהו זה מדבר וזה משיב בלא אמצעי ולא היה נבהל כלל. ומעלה זאת אחת מן המעלות אשר למשה בנבואתו אשר בה היה יתר על שאר הנביאים ועמה יתעלה וירום על כלם וגבה ונשא מאד והיא הנקראת ידיעה פנים אל פנים, וכן העיד עליו הכתוב בסוף התורה (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ועל המעלה הזאת הבטיח הנביא ליראי ה' ולחושבי שמו שיזכו בה לעולם שכולו ארוך הוא שאמר (ישעיה לג) מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים.