קטגוריה:שמות לד ז
נצר[1] חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.
נֹצֵר[2] חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.
נֹצֵ֥ר[3] חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָ/אֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָ/פֶ֖שַׁע וְ/חַטָּאָ֑ה וְ/נַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְ/עַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְ/עַל־רִבֵּעִֽים׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
נֹצֵ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) חֶ֨סֶד֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
לָאֲלָפִ֔ים זקף קטן (מלך, דרגא 2)
נֹשֵׂ֥א מרכא (משרת, דרגא 5) עָוֺ֛ן תביר (משנה, דרגא 3)
וָפֶ֖שַׁע טפחא (מלך, דרגא 2)
וְחַטָּאָ֑ה אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
וְנַקֵּה֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
לֹ֣א מונח (משרת, דרגא 5) יְנַקֶּ֔ה זקף קטן (מלך, דרגא 2)
פֹּקֵ֣ד מונח לגרמה (שליש, דרגא 4) ׀ פסיק (לגרמה) (שליש, דרגא 4)
עֲוֺ֣ן מונח (משרת, דרגא 5) אָב֗וֹת רביעי (משנה, דרגא 3)
עַל־בָּנִים֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
וְעַל־בְּנֵ֣י מונח (משרת, דרגא 5) בָנִ֔ים זקף קטן (מלך, דרגא 2)
עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים טפחא (מלך, דרגא 2)
וְעַל־רִבֵּעִֽים סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
נֹצֵר שומר, זוכר חֶסֶד לָאֲלָפִים לאלפי דורות, נֹשֵׂא סובל, סולח עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה אבל מוחק לגמרי - לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָנִים הממשיכים את עוונות האבות שלהם, עַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | נָטֵיר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵיק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתָּיְבִין לְאוֹרָיְתֵיהּ וְלִדְלָא תָּיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מָרָדִין עַל דָּר תְּלִיתַאי וְעַל דָּר רְבִיעָאי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | נְטִיר חֶסֶד וְטִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁרֵי וְשָׁבִיק עַל חוֹבִין וּמַעֲבַר עַל מְרוֹדִין וּמְכַפֵּר עַל חַטָּאִין סְלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְיתָא וְלִדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא מַסְעַר חוֹבֵי אַבְהָן עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי: |
| ירושלמי (קטעים): | נְטִיר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שְׁרֵי וּשְׁבֵיק לְחוֹבִין וּלְסַרְחָנִין וּמְזַכַּיָא לָא מְזַכֵּי יְיָ יַת חַיָיבַיָא בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא וּמַדְכַּר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי: |
רש"י
"לאלפים" - לשני אלפים דורות
"עונות" - אלו הזדונות פשעים אלו המרדים שאדם עושה להכעיס
"ונקה לא ינקה" - לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט ור"ד מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים (יומא פו)
"פקד עון אבות על בנים" - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שכבר פירש במקרא אחר לשונאי
"ועל רבעים" - דור רביעי נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים
[ה] כשאוחזין מעשה אבותיהם כו'. עיין למעלה בפרשת יתרו (כ, ה) בדבור "לא יהיה לך":
[ו] נמצא מדה טובה מרובה וכו'. עיין למעלה בפרשת יתרו (כ, ו, אות יב). ועוד נראה, זה שכתוב (ר' תהילים קג, יא) "כי כגבוה שמים מעל הארץ גבר חסדו על יראיו", ופירוש הכתוב, כמו מן הארץ עד השמים מהלך ת"ק [שנה] (חגיגה דף יג.), כך גבר חסדו מה שהוא נוהג הקב"ה עם הצדיקים יותר ממה שראוי. שהרי לפי הראוי לא היה ראוי שיהיה הטוב רק עד ד' דורות, שעד כאן נחשב קורבה, כי זה השעור הוא אל מדת הפורענות, דכתיב (כאן) "פוקד עון על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים", נמצא כי החסד שהוא עושה אל יראיו יותר מן הראוי הוא כגבוה שמים על הארץ. וכן כתיב אחריו (ר' תהלים קג, יז) "וחסד ה' על יראיו מעולם ועד עולם וצדקתו לבני בנים", פירוש הכתוב כי "מן עולם ועד עולם" ת"ק [שנה], שכך הוא מסוף העולם עד סופו דהוא ת"ק, וכך צדקתו לבני בנים ת"ק פעמים ד' דורות, כי עד דור רביעי ראוי לעשות לבנים, כי נחשב דבר אחד, וזהו נכון:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לָאֲלָפִים – לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹרוֹת.
[עָוֹן וָפֶשַׁע] – עֲוֹנוֹת, אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת. פְּשָׁעִים, אֵלּוּ הַמְּרָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס (יומא ל"ו ע"ב).
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – לְפִי פְשׁוּטוֹ, מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְ"לֹא יְנַקֶּה" לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו ע"א).
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים – כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם (ברכות ז' ע"א); שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ בְּמִקְרָא אַחֵר: "לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ד).
וְעַל רִבֵּעִים – דּוֹר רְבִיעִי. נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת; שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר: "נוֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" (תוספתא סוטה ד,א).
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(ז) "נוצר חסד" - ומי שיעשה חסד יצור חסדו ולא ישנה לדורות רק לאוהביו, כי כן כתוב. ונשיאת העון שישאנו מהחוטא. והטעם יסירנו, כי אין העון עצם עד שינשא, רק הוא מקרה. "ועון" - כל שנעשה בזדון. "ופשע" - גדול ממנו כי הוא כיוצא מתחת הרשות. "וחטאה" - שם כלל ורובה שגגה, כמו ולא יחטיא (שופטים כ, טז). ואלה המדות כנגד השנים. "ונקה לא ינקה" - לאשר אינם שבים. על כן פסקו הקדמונים (יומא פו, א) במלת ונקה, כי מזה למדו שמנקה לשבים. ולפי דעתי שהוא דבק. והטעם, אע"פ שישא העון לא ינקה בסוף. ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, והיה בנו כמוהו, יפקד עון האב על הבן. וכבר פירשתיו בפרשת וישמע (שמות כ, ה), גם זאת מדת רחמים, שיאריך לאב עד בוא הבן. ואם הבן טוב לא יפקד עון האב עליו. אם כן מה טעם "ונקה לא ינקה"? יש להשיב, כי על הרוב דבר הכתוב, כמו: יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז), והפך הדבר, יש צדיק אבד בצדקו, על כן כתוב מלת יש, כי הוא המעט. וכן יש מפזר ונוסף עוד (שם יא, כד). ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט, כ), כי המנהג שיעמד שנים:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים יש לתמוה כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקב"ה צוה בתורה (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו.
אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל שהכתוב הזה של פוקד עון אבות מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות כענין שכתוב באיוב (איוב מב) ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות, וכן כתוב ביוסף (בראשית נ) וירא יוסף לאפרים בני שלשים מלת בני סמוכה והם רבעים והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף, ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. וכאן הבן שואל כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר אם כן מדוע אמר הכתוב (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ודרשו רז"ל אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל וא"כ איך יפקוד הקב"ה בכל דור ודור קצת מאותו עון ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשט אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור פקדי ופקדתי אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב (יחזקאל ט) קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו, ובמלת פקודות רמז מקרא זה וביום פקדי ופקדתי.
וכן מצאתי במדרש איכה עד היכן חטאו של עגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע ז) כרפאי לישראל ונגלה וגו', ר' שמואל בר נחמני אמר עד חרבן בהמ"ק שנאמר קרבו פקודות העיר הזאת. הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר (יחזקאל א) וכף רגליהם ככף רגל עגל אי לא אתמעיט מנא ידע ליה דילמא דגלאי ואחוי ליה דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט אלא דגלאי וכו', הכי השתא בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי קמי רביה אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה. ולכך נתמעטו כנפי הרגלים והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי שכן הבטיחנו ע"י נביאו (ישעיה מט) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.
וע"ד הקבלה פוקד עון אבות על בנים זהו סוד העבור כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב (שמואל ב יד) לבלתי ידח ממנו נדח.
ויש לך לקנות לב ולהבין המאמר הנמרץ שבספר הבהיר, א"ר רחומאי האור קודם לבריאת העולם שנאמר (בראשית א) יהי אור ויהי אור אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה, אמר להם משל למה הדבר דומה למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה ומקלסה אמר זה לבני לראשו אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי, אמר להם שתקו, כך עלה במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ע"כ, והוא חסד הש"י לישראל שלא יהיו אובדין מן העולם הבא אלא שיזכו הכל לפניו, ומפורש אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ואל הסוד הזה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה וגו' ואמר (שם) דור הולך ודור בא וגו', כי ע"ד הפשט היה ראוי שיאמר דור בא ודור הולך לפי שהנולדים הם באים והמתים הם הולכים, אבל אמר דור הולך ודור בא כי ההולך הוא בא, וזהו לשון דור שהוא מלשון (ישעיה כב) כדור אל ארץ רחבת ידים וזה מבואר.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" נושא עון" מזיד: " ופשע" מרד במלכות: " וחטאה" הכעסה נוספת על המדד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק, ולכן ימנו למדות נפרדות: " ונקה" אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו זל (יומא פ' יוהכ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד; כאמרם זל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך: " פוקד עון אבות על בנים" ממתין לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה: " על שלשים" כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם:
" ועל רבעים" כשלא יוסיפו אבל יתמידו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות לד ז"
קטגוריה זו מכילה את 24 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 24 דפים.