מ"ג שמות לד ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות לד · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִינְתֵיהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחְמָנָא וְחַנָּנָא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵּי לְמֶעֱבַד טָבְוָן וּקְשׁוֹט׃
ירושלמי (יונתן):
וְאַעֲבֵיר יְיָ שְׁכִינְתֵּיהּ עַל אַפּוֹי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא אֶרֶךְ רוּחַ וּקְרִיב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַד חֶסֶד וּקְשׁוֹט:
ירושלמי (קטעים):
וַעֲבָרַת יְקַר שְׁכִינְתֵּיהּ דַיְיָ קֳדָמוֹי וְצַלִי משֶׁה וַאֲמַר יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא רָחִיק רְגַז וְקָרֵב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַד חֶסֶד וּקְשׁוֹט:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יי יי" - (ר"ה יז) מדת רחמים היא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב

"אל" - אף זו מדת רחמים וכן הוא אומר (תהלים כב) אלי אלי למה עזבתני ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא

"ארך אפים" - (סנהדרין קיא) מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה

"ורב חסד" - לצריכים חסד שאין להם זכיות כ"כ (ר"ה יז)

"ואמת" - לשלם שכר טוב לעושי רצונו

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ו) "ויעבור" ואל תתמה בעבור ש"השם" קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע. וזה דבר עמוק הוא מאוד. אמר הגאון, כי "השם" הראשון דבק עם "ויקרא". ואלו היה כן, למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם (ברא' כב, יא), יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד). ככה תקרא. וכתוב, כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר, כי השם הנכבד במספר. אם כן אינו מדה, והשנית שהוא אדון. וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון, רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר, כי מלת "ארך אפים" שתי מדות לטובים ולרעים. גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שינוי האדם. ועוד, כי השם הוא ארך "אפים" לרשעים, ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות. ועל דרך הפשט, "ונקה" לא ינקה מדה אחת, כי "ונקה" שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב). רק למדנו ממלת "ונקה" לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת "ונקה" ממספר המדות. ומלת "פקד עון אבות" - גם היא מדת רחמים. ודע, כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להוציא האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י, כב). ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים. ומלת "אל" שלישית. "רחום" רביעית. "וחנון" חמישית. "ארך אפים" ששית. "ורב חסד" שביעית. ומלת "רב" תשרת בעבור אחרת. ו"רב אמת" שמינית. "נוצר חסד לאלפים" תשיעית. "נושא עון" עשירית. ונושא "פשע" אחת עשרה. ונושא "חטאה" שתים עשרה. "ונקה" שלש עשרה. והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. "ואל" כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. "ורחום" כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג, יג), שישמרם שלא יפלו. "וחנון" כדרך כי חנון אני (שמות כב, כו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. "ארך אפים" שלא יכעוס מהרה על הרשע. "ורב חסד" לצדיק ולרשע. ורב "אמת" שימלא ויקיים דברו. "נוצר חסד" האב לבנים אם היו טובים. "נושא עון" שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב). והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א, יב). והפירוש מהיות בעולה, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (ברא' כט, כא), הוא המשכב, כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט, ה), אינו מזה הטעם, כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקר' ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט, יב).

ועתה שא נא חטאתי (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו.

ונושא "פשע" דע, כי "פשע" קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון. ומלת "חטאה".

כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט, ח), כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים (במד' יד, יח) ויאמר ד' שהוא שם העצם, והמדות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל, כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא.

ולא הזכיר ואמת, כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה, שהיתה במשה, הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו, שלא יתכן שיפשע:

קצר

(ו) ויש אומרים כי "ה'" הראשון הוא דבק עם ויקרא. וכן פירשו הגאון, על כן שם הפסק. ואמר כי כן "ה'" צדקנו (ירמיה כג, ו), כי הקורא הוא השם. וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו. בעבור שאמר, שהמדה הראשונה שהוא אדון; והשנית, השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון; והשלישית (אל), גם הרביעית שהוא "רחום"; והחמישית שהוא "חנון"; והששית - "ארך אפים" והשביעית - "ורב חסד"; והשמינית - "ואמת", כי "ורב חסד" מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת; והתשיעית - "נוצר חסד לאלפים"; והעשירית - "נושא עון"; ועשתי עשרה - "נושא פשע"; ושתים עשרה - "נושא חטאה"; ושלש עשרה - "ונקה", ולא אמר כלום. כי השם הנכתב איננו אדון כאשר אמר, כי טעמו כעיני עבדים (תהלים קכג, ב). ועוד, שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא, ואיננו מדה. ועוד, כי מלת "ונקה" הוא שם הפועל, והוא דבק עם "לא ינקה". ואמרו אחרים, כי "ארך אפים" - שנים, לרעים ולטובים. גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים. ואם כן "רחום" - עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אמר ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה, ט). ואחרים אמרו, שמלת "נוצר חסד לאלפים" - מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו. ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם.

וכבר פירשתי לך שהוא סמוך אל 'צבאות'. כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה. וכן: ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיה סג, יא); והשנית - "(אל)"; והשלישית - "רחום"; והרביעית - חנון; והחמישית - "ארך אפים"; והששית - "ורב חסד"; והשביעית - "ואמת"; והשמינית - "נוצר חסד לאלפים"; והתשיעית גם העשירית גם האחת עשרה - "נושא עון ופשע וחטאה"; והשתים עשרה - נקה לא ינקה; והשלש עשרה - "פוקד עון אבות". ולפי דעתי שהיא דרך סברא. כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש (במדבר יד, יח), על כן יטעו כל האומרים שחל ענו פניך מקדם. ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא, להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם, יעקב יעקב, גם שם פסקין. וטעם "אל" - בעבור "רחום". כי יש מרחם ואין יכולת לו, ו"אל" - מגזרת כגבר אין איל (תהלים פח, ה). ו"רחום" -, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (שם יח, ב), שפירושה אבקש ממך רחמים. וזאת מדת רחמים היא יוצאת, וכן "חנון" - ובעין החמלה, והחנינה באזן כטעם ושמעתי כי "חנון" אני (שמות כב, כו). והנה הטעם, שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, "וחנון" - לשמוע צעקת החמס. "ארך אפים" - בעבור הראות הקצף בנחירים אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב, ז). ועל דרך משל, מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה. וזה טעם ארך אפים. וזה הפך, קצר אפים יעשה אולת (משלי יד, יז). "ורב חסד" - יש "רב" כמו גדול: על כל "רב" ביתו (אסתר א, ח), קרית מלך "רב" (תהלים מח, ג). וכן זה. והעד, שאמר משה כגדל חסדך (במדבר יד, יט). וכן דוד אמר וגדל חסד (תהלים קמה, ח). והטעם, שהוא גדול מפאת חסד שיעשה בלי חיוב. גם אמת לקיים החסד:


 

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם ויעבר ה' על פניו" - שקיים אני אעביר כל טובי על פניך ויקרא ה' ה' אל שלש תיבות הללו הן שמות הקדש וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז) כי הם מדת בעל התשובה ומדת רחמיו ומדת טובו והשם המיוחד לא יתרבה בהן והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו' והנה כולן מדות מצד אחד ומצד אחר השלש הן שמות עצם והעשר מדות והמדות נאמרו על השמות כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים כי השם פעול למדות האלו ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים במדת רחמים שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו ונוצר חסד לאלפים כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג) או נוצר מצמיח מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיהו יא א) ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד) ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים פירוש לנשיאות ויקרא מדה כי ינקה אותו בפקידה ההיא ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה אבל בכל אחד ענין מיוחד לו יקרא בכל אחד מדה אחת

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויעבר". עתה מפרש דבריו מ"ש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם, שסכך אותו בענן שזה היה בעת ההעברה מן הא"ס אל הוית העולם דרך הצמצום ונקרת הצור, זה היה עד שעבר ה' על פניו במעבר שיש בין הא"ס והבלתי גבול אל הבע"ת וגבול, שבזה סכך עליו עננו כמ"ש ושכותי כפי עליך עד עברי, ויל"פ שעל פניו ר"ל פני ה' שהוא המדרגה שנקרא פניו שהוא המהות שאמר עליו לא תוכל לראות את פני, ועבר מן פניו אל אחוריו שהוא הבריאה שנשתלשלה מאתו שאמר ע"ז וראית את אחורי, מעבר הזה השיג דרך הענן והערפל שסכך עליו בל יביט אל האלהים, ויקרא ה' זה מפרש מ"ש ויקרא בשם ה', שאחרי ההעברה שהתחיל גלוי העולמות התחילו להתגלות שמותיו של הקב"ה, וקרא לפניו השמות שהם חיות וקיום של העולמות כמ"ש וקראתי בשם ה' לפניך. והנה העולמות שנתהוו במקום הצמצום הם ד' עולמות אבי"ע, ונגד עולם האצילות בא שם הוי"ה הראשון, והוי"ה השני הוא נגד עולם הבריאה [וחז"ל אמרו אני ה' קודם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא, כי השם השני ששולט בעולם הכסא מקבל בעלי תשובה כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי תשובה באה מן הבינה כמ"ש (ישעיה ו') ולבבו יבין ושב, ואמא מקננת בכרסיא, והשם הראשון שהוא בעולם האצילות הוא קודם שיחטא כי שם תקון ספירת חכמה שהיא אינה מקבלת תשובה, כמ"ש במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תקנתה אמרה נפש החוטאת היא תמות כי שם הוא מה"ד, ועז"א שעלה במחשבה לבראות במה"ד כי חכמה מוחא היא מחשבה מלגו, ועל מיתת ר"ע אמר שתוק כך עלה במחשבה לפני], ושם אל שולט בעולם היצירה שהמלאכים נלוה אל שמם שם אל כנודע. ומן רחום וחנון מתחיל הנהגת עולם העשיה לא בעולמות שלמעלה שלא יצדק שם רחמים וחנינה וארך אפים, ובעולם העשיה יש מדת רחום ומדת חנון, הרחמים הוא מצד דכאות האיש שמעורר רחמים, וחנינה הוא מצד מציאת חן כמ"ש (תהלים קב) אתה תקום תרחם ציון [מצד דכאותם ושפלותם בעת שיהיה קושי השעבוד] כי עת לחננה [מצד החנינה אף בלא קושי השעבוד], הרחמים שייך על הגוף והחנינה על הנפש כמ"ש על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו (ישעיה כ"ד) כמש"פ בפירושי שם, ארך אפים בעת שהדין נותן להעניש אינו מעניש תכף רק מאריך אף, שמא יחזור בתשובה, והוא פחות מן הסליחה, כמש"פ בפסוק (משלי יט) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, עיי"ש:

ורב חסד ואמת, אמת הוא לקיים הבטחה או לעשות כפי הדין והמשפט, והחסד לא ישקיף על זכות או הבטחה וגם לא ישקיף על מציאת חן ורחמים רק יעשה מתוך חסדו כמו בריאת העולמות שהיה מצד החסד כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, נוצר חסד לאלפים היא מדה אחרת שנוצר חסדי אבות לבניהם שבזה לא שייך חנינה ורחמים כי אינם עדיין בעולם רק מצד מדת חסדו, ויש שנוצר חסד לאלף דור ויש לאלפים כמ"ש חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה, נושא עון ופשע וחטאה זו מדה אחרת על סליחת עון, ויש בזה ג' ענינים, שהעון הוא מה שמעוה מצד השכל ע"י מינות וכפירה, והפשע הוא מצד המרד, והחטא הוא מצד התאוה, וכ"א היא מדה מיוחדת כמ"ש בכ"מ. ונקה לא ינקה, פי' חז"ל מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, שכבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' צה) שהמקור הבא לפני פעל הבא בשלילה מורה שהיה ראוי להיות ולא היה, כמו (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה, (ישעיה ל) בכה לא תבכה, ור"ל מה שראוי שינקה לשבים לא ינקה כי להבלתי שבים בתשובה אינו מנקה, פוקד עון אבות, היא מדה אחרת עפמ"ש בפי' מלכים שבני זרע המלכים שחטאו לא נענשו אבל אם ג' דורות חטאו נענשו, וחז"ל פי' שמה שפוקד עון אבות הוא בשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ר"ל עון אבות שהוא קיים על בנים ועל בני בנים שאז חטאו ג' דורות הוא פוקד על שלשים ועל רבעים, ושלשים הם עצמם בני בנים, ע"כ בעשרת הדברות ובפרשת שלח אמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי שם בא על הכונה שפוקד עד ד' דורות עם החוטא, ועמ"ש בזה בפרשת יתרו:

<< · מ"ג שמות · לד · ו · >>