אלשיך על שמות לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על שמות · לד · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת"

ההערות וייתורים שבכתובים נכרים למבין. כי טרם יודיעהו דרכיו אשר שאל, שהם שלש עשרה מדותיו, צוה לעשות לו הכנה לכך, וצוהו לפסול שני לוחות אבנים ויעלם השמים, ושם על ידי זה ישמיעהו את דבריו. ויתכן שיעור הכתוב לפי זה הנה אמרתי לך (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי, שמורה כי אני מעותד לעבור ואז מדי עוברי על פי דרכי ושמתיך כו'. שאם לא כן מהראוי יאמר הנה יעבור כבודי ושמתיך. אך הוא שבעבור כבודי על דבר אחר אעשה זאת שושמתיך כו'. על כן פירש ואמר "פסל לך" כו', כי אז תהיה הירידה להר סיני ואז יעבור כבודו, כמבואר בכתובים. ולהורות לו שלא היה מרחיק הזמן, על כן אמר למעלה (שם שם כא) הנה מקום וכו'. כי אומרו הנה הוא כי הדבר מוכן ומזומן. על כן פסל לך וכו', כלומר עתה בלי איחור:

וביאור הכתוב שאמר לו הקב"ה "פסל לך", כלומר להנאתך ולמעלת גדולתך. ומה היא ההנאה זו שוכתבתי על הלוחות הנעשות על ידך עם היותך בעל חומר, ואין לך שלמות ואושר גדול מזה לייחד הקב"ה פעולה נעשית על ידו ממש כביכול בדבר שהוא מעשה ידי אדם:

ובא להגזים ולפרש מה הוא גודל היתרון הזה. והוא כי "וכתבתי" כו', כלומר מה שאכתוב אינו מה שהוא עתה בשברי לוחות, אף שהיו שם כל האותיות חקוקות ורשומות, אלא מה שהיו מתחלה בראשונות אשר שברת, ולא במה שאחר השיבור. והוא כי בראשונות היתה רוחניות גדולה באותיותיהן ואותו הרוחניות הוא מה שפרח ונסתלק, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה אותיות פורחות באויר. ואמר כי אשר היו מאז ברוחניותן כך אכתבם, באופן שלא חסרו מהראשונות רק מה שאין גם הלוחות מעשה אלהים:

מתוך אלשיך על שמות לד ד:

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי:

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (ב - ג):

(ב) הורה ההפרש שבין נתינת הראשונות לאחרונות. כי בראשונות קדמה שכינה להר סיני טרם בא ישראל נגד ההר, ומההר בא הוא יתברך להקביל פניהם כחתן היוצא לקראת כלה. כמו שאמרו ז"ל (מכילתא יתרו פרשה א) על פסוק (לעיל יט יז) ויוצא משה את העם כו', ובפסוק (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא אמר לסיני בא. והיה זה סיבה לסייע את ישראל לייחד את לבם לאביהם שבשמים בבואם נגד ההר, כאומרו (לעיל יט ב) ויחן שם ישראל נגד ההר. אך בפעם הזאת השנית לא זכו לכך, רק שאמר למשה (לעיל לג כא) ונצבת לי, כלומר התיצב אתה בשבילי עד אייחד שכינתי שם. וכן היה, שאחר עמוד משה שם אמר (פסוק ה) וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם כו':

(ג) ואף על פי כן "ואיש לא יעלה עמך" כו', כי אף גם עתה לא יבצר משם שפע גדול מאד:

מתוך אלשיך על שמות לד ד:

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי:

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (ב - ג):

(ב) הורה ההפרש שבין נתינת הראשונות לאחרונות. כי בראשונות קדמה שכינה להר סיני טרם בא ישראל נגד ההר, ומההר בא הוא יתברך להקביל פניהם כחתן היוצא לקראת כלה. כמו שאמרו ז"ל (מכילתא יתרו פרשה א) על פסוק (לעיל יט יז) ויוצא משה את העם כו', ובפסוק (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא אמר לסיני בא. והיה זה סיבה לסייע את ישראל לייחד את לבם לאביהם שבשמים בבואם נגד ההר, כאומרו (לעיל יט ב) ויחן שם ישראל נגד ההר. אך בפעם הזאת השנית לא זכו לכך, רק שאמר למשה (לעיל לג כא) ונצבת לי, כלומר התיצב אתה בשבילי עד אייחד שכינתי שם. וכן היה, שאחר עמוד משה שם אמר (פסוק ה) וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם כו':

(ג) ואף על פי כן "ואיש לא יעלה עמך" כו', כי אף גם עתה לא יבצר משם שפע גדול מאד:

מתוך אלשיך על שמות לד ד:

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי:

מתוך אלשיך על שמות לד ד:

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי:

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי:

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו." (ט):

למעלה שאל ואמר (לעיל לג טו) אם אין פניך הולכים, והיה הענין שיתלוה אתם שפע אור פניו מאתו יתברך וינהגם. אך עתה בראות שהיה עת רצון, שאל שאלה גדולה מזו, והוא "ילך נא ה' בקרבנו", והוא שישרה ממש שכינתו בתוכם. וזהו "בקרבנו". ונתן טעם ואמר "כי עם קשה עורף הוא". כלומר ולא יבצר ממנו חטא או עון, ואילו ילך המלאך לבד עמהם תבצר הסליחה:

ועוד נרויח שעל ידי כך "וסלחת לעוננו ולחטאתנו", שהוא שלא נסגל עונות וחטאים רק אתה תסלח אחד אחד. וזהו "לעוננו ולחטאתנו", שהוא לשון יחיד שאין בהן יו"ד הרבוי. מה שאין כן בלכתם עם המלאך כי כל אשר יחטאו בעודם עמו יתקבץ יחד עד יום פקידה, כי לא ישא לפשעם ויהיה למקרה האיבוד ח"ו. אך בהקל מעליהם והעביר ראשון ראשון יטהרו מחלאת העבירות ויהיו קדושים לה' על ידי הזכיות ונקותם מהעונות. וזהו אושר גדול בקש עליו שלמה המלך ע"ה באומרו (מלכים א ח נט) לעשות משפט עבדו וכו' דבר יום ביומו. וכן פירשו ז"ל (עבודה זרה ד א) על פסוק (עמוס ג ב) רק אתכם וכו', ועל פסוק (ירמיה מו כח) ויסרתיך למשפט וכו':

ואמר "ונחלתנו". כלומר, כי מזה ימשך יתנחל הקב"ה לעולם מישראל כמו דאמר (זכריה ב טז) ונחל ה' את יהודה, שיהיו תמיד עמו בלתי מתפרדים ממנו, כי יקלו מהעונות והחטאים כאשר כתבנו:

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך" (י):

הנה פסוק זה אומר דורשני. ראשונה אמר עמך, ואחר כך אמר העם אשר אתה בקרבו, והכל עם אחד, ובשום פעם אינו מייחסו לעמו יתברך כי אם עמו של משה. ועוד מה שהוא נגד כל עמו ודאי שיראה כל העם, ומה חידש באומרו וראה כל העם וכו'. ועוד שאומר אשר אני עושה עמך, והלא הנסים לכל ישראל המה ולמה יאמר שעושה עם משה. ועוד אומרו נגד כל עמך, מי לא ידע שיהיו נגד כל העם:

אך רצה הקב"ה להיות בקרב ישראל כשאלת משה רבנו ע"ה ושעין בעין יראו כי בתוכם ה'. עוד דבר שני, והוא כי לא אעשה רק למענך. עוד שלישי, והוא כי יתרון מעלה למשה תראה לעיני כל אשר כח בהם לראותה ולא לעיני כל ההמון:

וזהו "הנה אנכי כורת ברית" על שאלתך שאלך בקרבם. ולמען יכירו זה "נגד כל עמך אעשה נפלאות" אשר יכירו כי לא מכח שר משרי מעלה הוא כי אם כח ה' שבקרבם. והוא כי הם "אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים" ששרים עליהם:

ועל השנית אמר "עמך" שהוא להיותם עמו שמזכותו הם אוכלים. ואמר "נגד כל עמך" וכו', לומר מה שכתבנו על פסוק (תהלים קז ח, טו, כא, לא) יודו לה' חסדו וכו', שהוא בל יעלה על לב איש שכאשר הנפלאות הם פלאים לעיני בני אדם כך הם פלאים בעיני המקום, כי לא כן הוא חלילה, כי הפלא אינו רק לעיני בני אדם, אך לפניו יתברך כפלא כטבע אחד הוא, כי אין לך פלא גדול מבריאת יש מאין ואף על פי כן לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם כי אם בדבר ה' וכבר שמים נעשו. באופן כי בהיותו יתברך עושה פלא, לא נייחסהו לפלא רק בערכנו, אך בערכו יתברך לא נאמר כי אם שעושה חסד. וזהו אומרו יודו לה' חסדו, שהוא בחינת חסד. כי מה שהם נפלאותיו הם לבני אדם, כי בעיניהם יפלא. וזה יאמר פה הוא יתברך "נגד כל עמך", שהוא לראות עיניהם הוא מה שאעשה נפלאות, אך לא נגדי, עם היות "אשר לא נבראו" וכו':

ועל השלישית שהיא עשותו יתברך מעלה יתירה למשה, אמר "וראה כל העם" וכו'. והוא לומר הנפלאות הכוללות נגד כל כללות עמך אעשה, אך עוד אעשה עמך בפרטות מה שלא יהיה גלוי לעיני כל העם, רק "וראה כל העם" אותם "אשר אתה בקרבו" יחידי סגולה הקרובים ודבקים עמך כאהרן ובניו ויהושע ונשיאי העדה גדולי השלמות, אך לא כל ההמון. וזה "וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' [וגו'] אשר אני עושה עמך" בייחוד. ולמה לא יראו הדבר כל יתר העם, לזה אמר כי נורא הוא, ותפול עליהם אימה. והוא ענין הקירון פנים שהיה נורא בעיני ההמון ויראו מגשת אליו, אך השלמים לבדם בלי חברת ההמון ראו ולא יראו, כמאמר הכתוב כי אחר אומרו שכל העדה יראו מגשת, הוא אומר (פסוק לא) ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, שהוא העם אשר משה בקרבו בייחוד. אך יתר העם לא עצרו כח לראות, רק עוד מצוה להם את דברי התורה, אך אחרי כן ישים על פניו מסוה, כאשר יבא ביאורו בס"ד בסמוך:

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי. השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך." (יא - יב):

(יא) אמר אל העם, הלא אמרתי למשה נגד כל עמך אעשה נפלאות כו'. הנה באתי להשכילך כוונתי באומרי נגד כל עמך. שהוא לומר לו כי לא יהי לך כן רק בהיות עמו של משה. כי מה שאמרתי הוא אך בזאת שתשמור לך להנאתך "את אשר אנכי מצוך היום", שהוא "פן תכרות ברית ליושב הארץ" כו'. וקודם שיאמר הצווי, הקדים ואמר "הנני גורש" כו', לומר אל ישיאך לבך כי טוב לכרות להם ברית פן יגברו עליך, או גם כי תכבשם לא יבצר מלמות קצת מעם בני ישראל במלחמה. על כן אמר "הנני גורש מפניך את הכנעני" כו', כי עם כבוש תכבוש:

ואומרו "הנני גורש מפניך", יהיה הענין מאמרנו על פסוק (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם תהיה כו'. כי איך ארי אוכל אדם, אך הוא אשר לו צלם אלהים בפניו אור פניו יפיל מורא על חית השדה, אך אשר אין צלמו בו בעונו כבהמה נדמה לעיני החיה ותמיתהו. נמצא כי פני הצדיק הם המבעיתים את חיות השדה. ובזה יאמר עתה שאתם צדיקים, שעל כן אני מייחס את כלכם לאחד ומדבר בכם בלשון יחיד, כי צלם אלהים על פניכם, "הנני גורש" מפניך מהפנים שלך שצלם אלהים בם "את הכנעני" כו', שהמה בהמה המה לפניך ויראו ויתגרשו מפניך שתפול חתת פניך עליהם:

(יב) "אך בזאת שתשמר לך פן תכרות" כו', כי אז תשוה למו גם אתה. ואומרו לך שהוא להנאתך, הנני מפרש שהוא פן יהיה למוקש. וגם שלא תחטא במעשה על ידם, לא יבצר מהיות לך מוקש בקרבך, שהוא להרהר בלבך:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי. השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך." (יא - יב):

(יא) אמר אל העם, הלא אמרתי למשה נגד כל עמך אעשה נפלאות כו'. הנה באתי להשכילך כוונתי באומרי נגד כל עמך. שהוא לומר לו כי לא יהי לך כן רק בהיות עמו של משה. כי מה שאמרתי הוא אך בזאת שתשמור לך להנאתך "את אשר אנכי מצוך היום", שהוא "פן תכרות ברית ליושב הארץ" כו'. וקודם שיאמר הצווי, הקדים ואמר "הנני גורש" כו', לומר אל ישיאך לבך כי טוב לכרות להם ברית פן יגברו עליך, או גם כי תכבשם לא יבצר מלמות קצת מעם בני ישראל במלחמה. על כן אמר "הנני גורש מפניך את הכנעני" כו', כי עם כבוש תכבוש:

ואומרו "הנני גורש מפניך", יהיה הענין מאמרנו על פסוק (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם תהיה כו'. כי איך ארי אוכל אדם, אך הוא אשר לו צלם אלהים בפניו אור פניו יפיל מורא על חית השדה, אך אשר אין צלמו בו בעונו כבהמה נדמה לעיני החיה ותמיתהו. נמצא כי פני הצדיק הם המבעיתים את חיות השדה. ובזה יאמר עתה שאתם צדיקים, שעל כן אני מייחס את כלכם לאחד ומדבר בכם בלשון יחיד, כי צלם אלהים על פניכם, "הנני גורש" מפניך מהפנים שלך שצלם אלהים בם "את הכנעני" כו', שהמה בהמה המה לפניך ויראו ויתגרשו מפניך שתפול חתת פניך עליהם:

(יב) "אך בזאת שתשמר לך פן תכרות" כו', כי אז תשוה למו גם אתה. ואומרו לך שהוא להנאתך, הנני מפרש שהוא פן יהיה למוקש. וגם שלא תחטא במעשה על ידם, לא יבצר מהיות לך מוקש בקרבך, שהוא להרהר בלבך:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון." (יג): ראוי לשום לב שבפסוק הקודם דבר בלשון יחיד, ובזה בלשון רבים. אך יאמר הלא אמרתי לך שני דברים: אחד, השמר לך פן תכרות ברית וכו'; ועוד אמרתי שהמוקש שלך לא יהיה רק בקרבך ולא בפועל. והלא תוכל להשיב כי אחר אשר צויתיך (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, איך יתכן תכרות להם ברית. ועל השנית שלא יכשילוני במעשה, מי יערב לי שלא יספיקו לי להחטיאני בפועל. לזה אמר על הראשון "כי את מזבחותם תתוצון" וכו', לשון רבים לומר תדע איך תתפתה מהם, כי תחשיבם לגרי צדק. כי הלא בהרסך במותיהם יתלוה אליך יושב הארץ להרוס עמך באופן שאת מזבחותם תתוצון אתה ויושב הארץ הנזכר "ואת מצבותם תשברון" וכו' אתה והוא, באופן תחשיבם לגרי צדק ותבא לכרות להם ברית:

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא. "(יד): ומה שאמרתי שלא תחטא בפועל, הוא כי ידעתי כי "לא תשתחוה" אתה הכובש הארץ "לאל אחר" בפועל. כי הלא תירא "כי ה'" אלהיך "קנא שמו". ואף על פי שהוא שמו גם כן "אל" שמורה על החסד עם כל זה "קנא הוא". וזהו אומרו "אל קנא הוא":

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו." (טו): אך מה שאפשר שתעשה בפועל הוא בשוגג זולת ההרהור שאמר למעלה. והוא "פן תכרות ברית ליושב הארץ" שהוא כי יתגיירו ויקבלו אלהותו יתברך, אלא שוזנו וכו'. כאשה המזנה שתחת אישה תקח את זרים, כן אלו תחת אלהי ישראל שקבלו, דרך זנות יעבדו את אלהיהם הראשונים בהחבא "וזבחו לאלהיהם וקרא לך". ואתה לתומך לא יעלה על רוחך כי לשם אלהיהם היה הזבח באשר הוא יהודי בעיניך, ובכן "ואכלת מזבחו". נמצאת בשוגג אוכל זבחי מתים. וזה מוכרח בכתוב מאומרו "וזנו", כי אין צודק תואר זנות במשל כי אם בבוגדת בבעלה, או בנמשל בבוגד באלהיו. אך הוא כמדובר כי תכרות להם ברית ותגיירם ויזנו אחרי אלהיהם הראשונים ויטעוך ואכלת מזבחו:

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן" (טז):

ומה שאמרתי כי אין פחד לחטא על ידו רק בהרהור או בשוגג, הוא לך ישראל דור הנוחל. כי דור שני גם במעשה יזנו אחרי אלהיהם על ידי חיתון. כי הנה "ולקחת מבנותיו וכו' והזנו את בניך שהם" דור שני "אחרי אלהיהם":

או יאמר הלא מעט מעט יגרשוך מתחת אלהיך. כי תחלה "וקרא לך" לבד לשמוח לבד עמך, ואחרי כן ימשך לך שתאכל מזבחו. ולא זה בלבד כי אם "ולקחת מבנותיו לבניך", באומרך הלא נתגיירו ולבם נכון, כי הלא יזנו בנותיו אחרי אלהיהן וימשיכו את בעליהן אחריהן, כאשר קרה לשלמה, כי אין ספק גייר את נשיו הנכריות בקחתו אותן והמה זנו אחרי אלהיהן והמה הטו את לבבו באשר לא כהה בהם:

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אלהי מסכה לא תעשה לך." (יז):

ואם כה תעשה להזהר והשמר מהדבר הנזכר, "אלהי מסכה לא תעשה לך". אך אם לא תשמר בכל אשר אמרתי, לא לבד תשתחוה לאלהיהם כי אם גם בידך תעשה לעבדו. וזהו סמיכות אלהי מסכה אל הקודם:

או יאמר "אלהי מסכה" וכו'. בשום לב גם אל סמיכותו עם פסוק שאחריו. וגם אל התכת כל תיבות שבפסוק את חג המצות וכו' (פסוק יח) שיש בו תיבות יתירות ובלתי מסודרות. וגם ענין הבכורות (פסוקים יט - כ). ואשר סמך אומרו (פסוק כ) ולא יראו פני ריקם, שאין לו שייכות כלל פה. וגם למה הפסיק בין פסח לשבועות בשביתת שבת (פסוק כא). וגם אומרו (שם) בחריש ובקציר תשבות, שהוא משולל הבנה וקשר, וידוע דרשות רבותינו ז"ל (ראש השנה ט א) למאן דמפרשיו על ענין שביעית ולמאן דמפרשו להתיר קציר העומר, כי עם כל זה אין הסמיכות מתקשר:

אך לזה נשים לב אל מלת "מסכה" מה ענינה. כי רבותינו ז"ל (שמות רבה מב ח) הוצרכו לומר בעגל מסכה שהיו בו קנטרין כמנין מסכה. ואחשוב הוא כי יש עובד אלהי כסף ומשתחוה למו בלי השכלה. ויש מתחכמים להרע ואומרים כי לא את אלו יעבדו רק אל צבא המרום במרום ואלו הם דוגמתם, ומעלים על עצמם כאילו ישתחוו אל מי שאלה דוגמתם כי אין התחתונים רק כמסך בין העובד לנעבד אשר למעלה הימנו, ומשתחוים אל המסך רמז אל השר הרוחני העליון. וזה יהיה ענין עגל מסכה (לעיל לב ח), כי אל תבנית שור העליון היו עובדים כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מג ח), והיה העגל כמסך אל הכח העליון. ועל דרך זה יאמר אלהי מסכה וכו', לומר אם תאמר נא ישראל לא אעבוד את פסילי אלהיהם עץ ואבן אך אעשה מסכה הוא דוגמת שר ומזל ויהיה זה כמסך ביני ובינו, לזה אמר אלהי מסכה לא תעשה לך. כי גם השרים והוברי השמים וכסיליהם לאפס ותוהו נחשבו לי:

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים." (יח):

והוא כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה פרשת בא אל פרעה (יט ז) כי אשר נצטוינו לחוג את חג המצות שבעת ימים הוא על אשר מיום צאת ישראל ממצרים עד קריעת ים סוף היו שבעת ימים כשם שבריאת העולם היה בשבעה ימים. וענינם להיות כי מעשה נסי מצרים הם המאמתים לעיני הכל חדוש העולם, כי אין משנה הטבעים כי אם אשר חידש העולם והטביע בו הטבעים אשר בו. וכאשר נברא הכל ביום הראשון והיה יוצא אל הפועל קצת ממנו בכל יום ונגמר בשביעי כדבר שנאמר (בראשית ב ב) ויכל אלהים ביום השביעי, כן עיקר הדבר היה צאת ישראל ממצרים, כמו שאמר הכתוב (לעיל יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם וכו'. והוא כאמור אצלנו בשערים כי מכת בכורות שביום יציאה היה לעומת יום ראשון של בריאה. כי על כן בלילה ההוא היה ה' ולא מלאך כאשר ביום הראשון הכל מודים שלא נברא בו מלאך שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וכו' (בראשית רבה ג ח). וכמו שבו נבראו שמים הכוללים עולם המלאכים והגלגלים, כך שיבר המזל במכת בכורות השר ועל כנפי מלאכים הוליכם ביום צאתם ממצרים. וכאשר נבראת אז הארץ שתכלול בעל חי מדבר ובלתי מדבר וצומח ודומם, כך ביום ההוא שלט יתברך בבכור אדם ובכור בהמה ובאלהיהם עשה שפטים, שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה טו טו) של עץ היה נרקב, של אבן היה נימוח. וכאשר ברגע אחד נברא בראשון הכל אלא שהיה יוצא אל הפועל דבר יום ביומו, כך ברגע חצי הלילה היתה מכת בכורות ונגמר הדבר בשביעי על ידי קריעת ים סוף, כי אז נגמרה ההכרה כדברי יתרו (לעיל יח יא ורש"י) ורחב (יהושע ב י). ועל הכל כי שם הפיל ה' שרו של מצרים כמו שאמרו ז"ל וירא ישראל את מצרים מת (לעיל יד ל), מתים לא נאמר אלא מת (מכילתא בשלח פרשה ו על הפסוק וירא ישראל), מלמד שראו שרו של מצרים אשר מצרים שמו מת על שפת הים (עי' שמות רבה כב ב). ועל כן צונו הוא יתברך יהיה יום שביעי. הרי מזה כי בהיות הפסח שבעת ימים יש זכר אל קריעת הים שהיה בשביעי, כי אז נגמר הדבר בנפילת השר:

וזה ירמוז פה באומרו "את חג המצות תשמור שבעת ימים" וכו'. כי בהיות שבעת ימים זכור תזכור אשר הפלתי שר מצרים ולא עמד לפני. וגם שם ראית אשר שידדתי המזל הוא מזל טלה ברום ממשלתו בחדש ניסן. וזהו "אשר צויתיך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת" וכו':

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם." (יט - כ):

(יט) ולא לבד הכנעתי המזל בל יעכב אתכם מלצאת, כי אם גם הרגתי בכורי מצרים המתייחסים אליו כי גם הוא בכור למזלות, והצלתי את בכוריכם. כי על כן "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר", אשר תלד זכר, "פטר שור ושה". כי בזה תזכור אשר הצלתי בכוריכם ובכורות מקניכם:

(כ) וכאשר "פטר חמור" תעריפנו "אם לא תפדה" אותו בשה, יהיה לך לרמז אשר הערפתי בכורי מצרים אשר המשלתים לחמור כמו דאמר (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם. ואין לו פדיון אלא בשה, הוא דמיון שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז) לרמוז כי ישראל אשר המה מצד הקדושה חלה בהם הקדושה, מה שאין כן לנמשלים למצריים כי טמאים המה:

הרי מזה יתאמת לך כי שרי מעלה והוברי השמים כאין לפני, ויתאמת לך אשר אני חדשתי העולם:

ואגב אורחיה אומר "ולא יראו פני ריקם". לומר אל תתמה אם בכורך תפדה בחמשה סלעים, כי הלא מזער הוא. כי צא ולמד מעולת ראיה שהיא מעה כסף להראות לפני קונך, אך אין זה כי אם שאין חפצו יתברך רק שלא יראו פניו ריקם. כן להורות כי אינך כפוי טובה, גם פה הוא על דרך זה:

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם." (יט - כ):

(יט) ולא לבד הכנעתי המזל בל יעכב אתכם מלצאת, כי אם גם הרגתי בכורי מצרים המתייחסים אליו כי גם הוא בכור למזלות, והצלתי את בכוריכם. כי על כן "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר", אשר תלד זכר, "פטר שור ושה". כי בזה תזכור אשר הצלתי בכוריכם ובכורות מקניכם:

(כ) וכאשר "פטר חמור" תעריפנו "אם לא תפדה" אותו בשה, יהיה לך לרמז אשר הערפתי בכורי מצרים אשר המשלתים לחמור כמו דאמר (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם. ואין לו פדיון אלא בשה, הוא דמיון שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז) לרמוז כי ישראל אשר המה מצד הקדושה חלה בהם הקדושה, מה שאין כן לנמשלים למצריים כי טמאים המה:

הרי מזה יתאמת לך כי שרי מעלה והוברי השמים כאין לפני, ויתאמת לך אשר אני חדשתי העולם:

ואגב אורחיה אומר "ולא יראו פני ריקם". לומר אל תתמה אם בכורך תפדה בחמשה סלעים, כי הלא מזער הוא. כי צא ולמד מעולת ראיה שהיא מעה כסף להראות לפני קונך, אך אין זה כי אם שאין חפצו יתברך רק שלא יראו פניו ריקם. כן להורות כי אינך כפוי טובה, גם פה הוא על דרך זה:

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת." (כא): כלל הדברים כי על ידי המצות האמורות תכיר חידוש העולם ושידוד שרים ומזלות. ושמא תאמר הלא במצות שבת יש זכר לחידוש העולם ודי לי אותו הרמז. לזה אמר "ששת ימים" וכו'. לומר כי אמת הוא שמצות שבת היא הוראת האמונה, אך לא תכריחנה. ועל כן ירפו ידי השובת בכל שבעת ימים [יום] אחד ויתבטל ממלאכתו, ומה גם בחריש ובקציר שיקשה בלב איש לשבות מחרישו וקצירו כי הן חייו. אך על מצות פסח ובכור המורה על הכרח החידוש על ידי נפלאותיו יתברך ושידדו שר ומזל, אז יחזק לבבך לשבות ביום השבת, שהוא הוראת החידוש בראותך הוראת ההכרח. וזהו שהפסיק בין פסח לעצרת במצות שבת, לומר על ידי מצות אלו המורות על חידוש העולם, מעצמך "ששת ימים" בלבד "תעבוד וביום השביעי תשבות", ואפילו "בחריש ובקציר תשבות", ולא תחוש על ידי ראותך הכרח על הוראת שבת:

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלהי ישראל." (כב - כג):

(כב) הנה אין בכל הכתובים האלה הבאים כאחד קשר איש באחיו, זולת דקדוקים אין מספר. ואומרה כי אחרי אומרו כי כל אלהי העמים אלילים, ואך את ה' נעבוד כי אלהים אמת הוא, והלא לא יבצר פתחון פה מנמהרי לב לדבר ולומר כי אחר שה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם כי הוא בראו ומקיימו כי מלא כל הארץ כבודו, אם כן איפה למה יעשה כה לעבדיו לצוות להם שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה', כמדובר פרשת משפטים (לעיל כג יז). כי אחר שמלא כל הארץ כבודו יתברך, בכל מקום אשר יזכיר האדם את שמו יתברך שם הוא. לזה אמר הנה הגדתי לך את אשר הטיב הוא יתברך עמך בחג המצות כי בו יצאת ממצרים, באופן שעל ידי כן שיצאת בו בן חורין במועד ההוא לא תשית לב בשמחתך לגיל ברעדה, רק ברוב שמחתך תמשוך ביין את בשרך ותאכל למעדנים וימשך קלות ראש ופחיזות:

וכן "וחג שבועות" ככה "תעשה לך". כלומר, לא יהיה אפילו חציו לה' וחציו לך, כי אם כולו לך להנאת גופך (עי' פסחים סח ב). וזה כי הלא הוא "בכורי קציר חטים". וברוב שמחתך על קציר שדותיך כי ירבו, תעשה שמחה יתירה להנאת הגוף ותשליך אחר גויך הנוגע אל ה' ושמחת מתן תורתו:

וכן "וחג האסיף" אל הבית כל תבואתך, וגם הוא "תקופת השנה" הבאה, שתשמח בהתחלת הגשם והבאת הזרע אשר תזרע לשנה הבאה, באופן תהיה שמחתך יתירה באכול משמנים ושתות ממתקים ושכחת את ה' אלהיך:

(כג) על כן אנכי מצוך "שלש פעמים בשנה יראה וכו' אל פני האדון" וכו', למען תהיה יראתו יתברך על פניכם בבית ה' לבלתי תחטאו:

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה." (כד):

אך אשר היה מקום לחשוב כי יצוה ה' לעלות לראות את פני האדון ה' להיותו שם ולא במקום אחר חלילה, אל יעלה על רוחך כדבר הרע הזה. והנה לך ראיה מוחשת נגדה. והוא, "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך", באופן ירחק הדרך מרבים מישראל ההולכים לבית ה', וכפי המרחק יהיה קרוב היזק חמוד את עריהם אשר רחקו כל אנשיהם עד ירושלים, כי יהיו בטוחים לכבוש אותם לאטם כי רחוקים המה מעריהם ועד עבור הכסא לא יבואו אל ביתם. ומה גם בהיות שלש פעמים בשנה, כי אשר לא יזדמן באחת יזדמן בשנית. עם כל זה בעיניך תביט כי "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות" וכו'. ואם חלילה וחס לא היה יתברך רק בירושלים, איך משגיח ומשמר ארצך "בעלותך לראות" וכו'. אך אין זה כי אם שהוא יתברך משגיח ומשמר את כל גבולי ארצך. ואם כן איפה תסכים ותאמר אין זה כי אם שעם שהוא יתברך שם את שמו בבית אשר בירושלים, עם כל זה מלא כל הארץ כבודו, ובכל מקום עיני ה' צופות כי אין מקום פנוי משכינה:

והוא מה שסיפרו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה ג ז) מגוים לסטים שחמדו הון ועושר שכיניהם היהודים ויכינו עצמם לזמן הרגל שילכו ויעזבו בתיהם מלאים כל טוב. וימן להם הוא יתברך מלאכים בביתם בדמותם נכנסים ויוצאים יום יום לעיני הגוים ההם. ויהי היום ויבואו היהודים מירושלים וכל העם באו לבקרם על בואם, ויתמהו הגוים ההם ויאמרו להם מאין באתם והלא בכל יום ויום הייתם בבתיכם יוצאים ובאים כדרככם תמיד. אז הכירו כי מלאכיו צוה ה' לשמור בתיהם. ואם כן זו הוראה כי לא מבלי אין כבודו יתברך בכל הארץ מצוה לעלות אל הבית אשר שכן שמו יתברך שם, אם לא מהטעם האמור:

והנה התוארים הנזכרים באומרו (פסוק כג) "האדון ה' אלהי ישראל", יתכן רמז בחינות שלש רגלים. על חג הפסח אמר "האדון", כי אז קנה אותנו לעבדים כמו דאמר (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. וכן אמרו רבותינו ז"ל בשמות רבה פרשת משפטים (פרשה ל ה) כי תקנה וכו', אמר הקב"ה אני קניתי אתכם בעשר מכות וכו'. ועל היות גם הליכתו אז להחזיק טובה על הדבר ההוא אמר "האדון". ועל חג השבועות שאז במתן תורה היתה שמחת ה' הגדול, כמאמרם ז"ל בספר הזוהר שהיה אז כשמחת חתן וכלה, אמר שם הגדול של הויה עם שם אדנות. ועל כן אחר שאמר "האדון" שהוא על שם אדנות אמר שם ה'. ועל חג הסוכות, כי אז היה ברצון בעצם הוא יתברך עם ישראל שנתייחדו ממחרת יום הכפורים על מעשה המשכן לכפר על מעשה העגל לייחס ולכנות שמו יתברך עליהם, וגם הסוכות גם לדורות הוא הוראה כי נצחו ישראל בראש השנה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ל ב) שעל ידי מצות לולב ניכר שהוא אלהי ישראל ביחוד וניתן להם הנצחון, אמר "אלהי ישראל":

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל." (כז):

ראוי לשום לב על איזה ענין אמר כתב לך וכו', אם הוא על כל דברי התורה שמבראשית עד סופה אין כאן מקום הצווי הזה, ומה טעם לדבר זה הוא אומרו כי על פי הדברים האלה. ועוד שמהראוי יאמר כי על הדברים האלה ולא על פי. והנה פירשו ז"ל (שמות רבה מז א) שאומרו על פי הוא כאומר על פה, לומר שעל תורה שבעל פה כרת ברית. ועם שדבריהם אמת עוד צריך לבקש דבר לפי פשוטו שיצדק היותו טעם אל האמור כתב לך וכו'. ועל פי דרכנו נדקדק אל מלת לך, שנראה מיותרת. ועוד אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וכו', כי הנה למעלה כתבנו כי מה שבלוחות ראשונות היה למעלה ארבעים יום היה להזדכך עד היות ראוי לקבל הלוחות מידו יתברך, ועל כן היו ארבעים יום כי על כן כאשר להתהוות החומר הלז הוצרכו ארבעים יום של יצירת הולד כן להתהפך איכות החומר אל רוחניות צריך גם כן ארבעים יום, והרי נזדכך אז ולמה גם עתה בשביל השניות הוצרכו עוד ארבעים יום. ועוד אומרו (שם) ויכתוב על הלחות כו', שמורה כי משה כתבם והלא הוא יתברך האומר למעלה וכתבתי על הלוחות כו', הנה כי הוא יתברך כתבם. ועוד באומרו (פסוק כט) ויהי ברדת משה וכו', מה ענין הויה זו ומן הראוי יאמר וירד משה כו'. וגם אומרו (שם) ברדתו מן ההר, הוא מיותר אחר אומרו ברדת. ולמה הודיע שמשה לא ידע כו' (שם) ועוד אומרו (שם) בדברו אתו, שיורה שאחר דברו אתו ידע, ואינו נראה כן אלא שאהרן וישראל ראו טרם ירגיש בדבר:

אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז ב) על מה שהקשינו שמפסוק אחד (פסוק א) יורה כי הוא יתברך הכותב הלוחות ובפסוק אחר (כאן) נראה כי משה כתבם, אמרו כי היתה יד ה' על יד משה ובין שניהם כתבום. ויש אמרו תרוצים אחרים. ועל דרך הפשט כי אחרי אומרו יתברך (פסוק א) וכתבתי כו', כי אליו יתברך יאתה לכתוב על הלוחות, בא ויאמר לו הוא יתברך "כתב לך" להנאתך "את הדברים האלה" אשר אמרתי לכותבם כי ארצה לזכותך בדבר הגדול הזה:

ואל יקשה בעיניך איך תעצר כח לכך, ומה גם למ"ם וסמ"ך שבלוחות שבנס היו עומדים (שבת קד א) איך יהיו בנס בהכתבם על ידי בשר ודם, כי הלא הדברות בעצמן הן יהיו לך מעיר לעזור ליכתב כי רוחניות הן, ועל ידי בואך לכתוב יהיו כנחקקים מאליהן כי כח רוחניות עצמיי להן. "כי" הלא "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". והוא מאמרם ז"ל במדרש חזית (שיר השירים רבה א ב ב) על פסוק (שיר השירים א ב) ישקני מנשיקות פיהו כו', כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כו', מקבל את אלהותי כו', ואומר הן, מיד הדבור היה נושקו על פיו והיה הדבור הולך ונחקק על הלוח, ע"כ. והנה דבור שכח זה היה לו, אין ספק שיחקק מאליו על הלוח כאשר מתחלה, או לפחות להיות עזר למשה ליחקק על ידו בזכותו. והוא כי גם שאותו הרוחניות פרח כמו שאמרו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) על פסוק (לעיל לב יט) וירא את העגל כו', מה ראה אותיות פורחות באויר ונשארו כבדים אז וישלך מידיו. הנה אותו הרוחניות לא נמוק ולא נאבד כי אם היה קיים, אלא שעל ידי משה חזר ונחקק בלוחות שניות. והוא הכתוב אצלנו בשערים כי כל דבור ודבור היוצא מפי הקב"ה שנעשה מלאך, כמאמר רבי יוחנן (חגיגה יד א) הדבור עצמי הוא המהוה מה שנדבר בו ואחר כך עולה השמימה. כדבר שנאמר (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו', יורה כי אחר עשות החפץ שב להיות קיים למעלה. והוא אצלי מאמר דוד באומרו (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים. ובדבר הזה גם אנו נאמר כי רוחניות האותיות שפרחו למעלה שהיו קיימים שם הן הן שבו בלוחות שניות על ידי משה:

וזה יתכן רמז למעלה באומרו (פסוק א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו, שמרבה האת את הרוחניות ההוא שיחזור. וזה מאמרו יתברך אל משה "כתב לך את הדברים האלה". כי אומרו "האלה" מורה שהם לפניו. וגם אומרו "את" שמרבה הרוחניות. וגם חזר ואמר כי "על פי הדברים האלה", כלומר כי לפניו הם ולא חלפו למו. וזאת כונתו יתברך לאמר למשה כתב לך וכו'. ואל תתמה איך תעצר כח לכתוב בלוחות בדרך רוחני, ומה גם שיהיו מ"ם וסמ"ך בנס על ידי בשר ודם, כי הלא ראה נא רוחניות "הדברים האלה כי" הנה "על פי הדברים האלה", שהיו הדברות עצמם מדברות עם כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך וכו', "כרתי אתך ברית ואת ישראל", שהיו משיבים ואומרים שהיו מקבלים האלהות והמצות. ואם כן ודאי שיעצרו כח ליחקק על ידך כאשר בתחלה מאליהן:

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים." (כח): ושמא תאמר הנה גם שהוכן על ידי היות ארבעים יום למעלה הספיק לקבל לוחות ראשונות, אך עתה מה הוסיף עוד הכנה להיות גם הוא כותב ושיחזרו על ידו הדברות ברוחניות הקודם כי עודנו חי וקיים כמדובר, לזה אמר "ויהי שם עם ה'" מזדכך "ארבעים יום" עוד ארבעים על זיכוך הקודם. ועל ידי כן הוכן עד שויכתוב בעצמו "על הלוחות את דברי" כו', ריבה האת הרוחניות אשר להם. וכן באומרו "עשרת הדברים" בה"א הידיעה כיוון אל הידועים כתקנן כראשונים, כמדובר:

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו." (כט):

ראוי לשים לב כי אין לפסוק זה גיזרה לא לראשיתו ולא לאמצעיתו. אך יאמר כי לא בלבד היתה לו השגת גודל איכות הקדושה עודנו למעלה, כי אם שגם נמשכה גם "ברדתו מן ההר". וזהו אומרו "ויהי ברדת משה" כו'. לומר כי גם הויית הקדושה היתה בו ברדת מן ההר. ובמה יודע, הלא הוא כי ושתי הלוחות עם היותן ששה על ששה טפחים כל אחת, היו שניהם בידו אחת, ואין זה דבר טבעי רק מכח קדושה אשר בו:

וכל כך היה זך ורוחני גם איכות גופו כמעט עד גדר שומשה לא ידע כי קרן עור פניו על ידי דברו אתו. ואין זה רק להיות איכותו גם מעין רוחניות גדול. על כן לא היה מרגיש הקירון, כי מין במינו אינו נרגש. אך אם היה גשמיותו ככל האדם, היה מרגיש התלהבות קירון עור פניו. ולא בלבד היה לו קירון בערך העולם הזה הבלתי בהיר מצד עצמו בהיותו פה שמבהיק כל דבר שלמעלה מאיכות העולם כניצוץ השמש המבהיק פה, כי אם אפילו "בדברו אתו" יתברך למעלה כי היה הדעת שופטת כי שם לא תצא בהיקת אור מפניו כי נהורא עמיה יתברך שרא, ויהיה האור הנמצא שם גדול מאור פני משה ושם לא יהיה קירון פנים. לזה אמר "כי קרן עור פניו בדברו אתו", כי גם שם היה לו קירון. ועם כל זה "לא ידע כי קרן" כו', שאותו הבהיקות שקנו פניו לא היה כל כך יתרון בו על איכות עצמו שירגיש ויכיר כי ניתנה לו מתנה טובה זו, כי אם גם לא ידע, כי גם כל איכות עצמותו היה גם הוא זך מאד ועל כן לא הרגיש. וזהו "לא ידע" וכו' "כי קרן עור פניו בדברו אתו":

ובמדרש (שמות רבה מז ו) מהיכן נטל משה קרני ההוד, רבנין אמרי מן המערה, שנאמר (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי כו', (השמטנו ביאור מאמר זה על כי כתבנוהו בשערים):

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם." (ל - לא):

ראוי לשים לב: אם לא יכלו אהרן וכל ישראל לסבול, שעל כן "ויראו מגשת", איך עצרו כח כאשר קראם. ועוד למה לא באו רק אהרן והנשיאים, ולא כל ישראל עד אחר כך. ואם הוא שכך היה סדר הלימוד לאהרן והנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל, למה למדנו זה פה מבכל שאר מקומות. ועוד כי תחלה אומר (שמות לד, לג): "ויכל לדבר אתם ויתן" כו', נראה עודנו מדבר אתם אין צריך מסוה, ואחר כך אומר (שמות לד, לד): "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו", נראה כי בצאתו ישים את המסוה גם לדבר עם ישראל. וכן אומרו (שמות לד, לה): "וראו בני ישראל [וגו'] כי קרן" כו', הרי נאמר למעלה שראוהו. וגם אומרו (שם לד, לה) "והשיב את המסוה עד בואו לדבר אתו", כבר נאמר זה למעלה (שמות, לד): "ובבוא משה [וגו'] לדבר אתו יסיר את המסוה":

אמנם ברדת משה היה אור קירון פניו מכהה עיני מהביט בו. אך הנה אם היו אהרן וכל הנשיאים לבדם, להיותם זכי האיכות מכל ישראל, יעצרו כח להביט ולא יזוקו. אך בהיותם יחד אהרן וכל בני ישראל יראו מגשת אליו ונזורו אחור. ובראות משה כן קראם לשוב עדיו ללמדם דברי התורה אשר קבל, שעל ידי זכות אור תורה שילמדם פנים בפנים יוכנו לסבול עיניהם אור פניו. ולא בטחו בעצמם המון העם זולתי אהרן וכל הנשיאים. ולהיותם אלה זכי האיכות, כי המה חכמים מחוכמים וצדיקים, לא הוצרך אל הלימוד שיוכנו בו לסבול אור פניו, כי אם "וידבר משה אליהם", כי אפילו עודנו מדבר עמם מציאות דברים עצרו כח לקבל זיו פניו:

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם." (ל - לא):

ראוי לשים לב: אם לא יכלו אהרן וכל ישראל לסבול, שעל כן "ויראו מגשת", איך עצרו כח כאשר קראם. ועוד למה לא באו רק אהרן והנשיאים, ולא כל ישראל עד אחר כך. ואם הוא שכך היה סדר הלימוד לאהרן והנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל, למה למדנו זה פה מבכל שאר מקומות. ועוד כי תחלה אומר (שמות לד, לג): "ויכל לדבר אתם ויתן" כו', נראה עודנו מדבר אתם אין צריך מסוה, ואחר כך אומר (שמות לד, לד): "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו", נראה כי בצאתו ישים את המסוה גם לדבר עם ישראל. וכן אומרו (שמות לד, לה): "וראו בני ישראל [וגו'] כי קרן" כו', הרי נאמר למעלה שראוהו. וגם אומרו (שם לד, לה) "והשיב את המסוה עד בואו לדבר אתו", כבר נאמר זה למעלה (שמות, לד): "ובבוא משה [וגו'] לדבר אתו יסיר את המסוה":

אמנם ברדת משה היה אור קירון פניו מכהה עיני מהביט בו. אך הנה אם היו אהרן וכל הנשיאים לבדם, להיותם זכי האיכות מכל ישראל, יעצרו כח להביט ולא יזוקו. אך בהיותם יחד אהרן וכל בני ישראל יראו מגשת אליו ונזורו אחור. ובראות משה כן קראם לשוב עדיו ללמדם דברי התורה אשר קבל, שעל ידי זכות אור תורה שילמדם פנים בפנים יוכנו לסבול עיניהם אור פניו. ולא בטחו בעצמם המון העם זולתי אהרן וכל הנשיאים. ולהיותם אלה זכי האיכות, כי המה חכמים מחוכמים וצדיקים, לא הוצרך אל הלימוד שיוכנו בו לסבול אור פניו, כי אם "וידבר משה אליהם", כי אפילו עודנו מדבר עמם מציאות דברים עצרו כח לקבל זיו פניו:

פסוק לב

לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני" (לב): "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל", אולי יעצרו כח גם הם כאהרן והנשיאים. אך לא יכלו אם לא על ידי היותו מלמדם מפיו תורה. על כן "ויצום את כל אשר דבר ה' אתו", שעל ידי כן יכלו לסבול. וזהו אומרו למעלה וידבר אליהם ופה נאמר "ויצום":

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" (לג - לה):

(לג) אך כאשר "ויכל משה מדבר אתם" את הצוויים שהזכיר, לא יכלו לסבול, "ויתן על פניו מסוה":

(לד) וגם שעל ידי דברי הציווי יכלו להביט, לא הספיקה הכנה זו להצטרף עם הכנת מה שיחזור שנית לצוותם שכדי שגם אחר התימו הפעם השנית לצוותם יעצרו כח להביט בו. כי הלא "ובבא משה כו' ויצא כו' את אשר יצוה" בלבד:

(לה) ודוקא בעודו מדבר הצווי הוא כי "וראו בני ישראל את פני משה" וסבלו. אך כהתימו מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו":

ועל פי דרכו הורה בל נאמר כי מה שהיו בלתי סובלים היה בפעם ההיא שירד מן השמים עם הלוחות, אך מאז והלאה יחלש כח אור פניו בהמשך הימים עד שיוכלו להביט בו אפילו אחר בואו מלדבר עם ה', כי אינו דומה הקירון שהיה לו ברדתו מההר אשר עמד שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויקח הלוחות מידו יתברך, עם מה שיהיה לו אחרי כן גם כי במראה אליו יתודע. על כן אמר כי לא כן הוא, כי אם שגם אחרי כן שהיה יוצא לדבר אל בני ישראל את אשר יצוה דוקא עודנו מדבר הציווי הוא שוראו בני ישראל כי קרן וכו', אך אחר דברו את אשר יצוה מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו", כי לא יכלו לסבול רק בדברו הציווי:

והנה יש ששאלו מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה. והן אמת שאין זו שאלה, כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל (עי' חגיגה כז א) הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש. ועל פי דעת המצריכים טעם, יתכן כי לשתי כוונות עשה יתברך. אחת, פן יאמרו ישראל בשובו אליהם בלוחות שניות רצוננו לראות את מלכנו. שנית, למען יכירו אשר הפסידו בעגל בל ישובו לכסלה. על זה עשה להם כעובדא דקיסר עם רבי יהושע שאמר לו שיראהו את אלהינו יתברך, ואמר לו שיביט בניצוץ השמש וכהו עיניו, אמר אם אחד ממשמשיו הקטנים אינך יכול להביט את האלוה יתברך לא כל שכן (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצו). כך עשה הקב"ה, קרן עור פני משה ולא יכלו להביט למען ישאו קל וחומר אם את ילוד אשה לא יוכלו להביט איך יראו את מלכם יתברך לעד. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (ילקוט שמעוני משפטים סוף רמז שסב) עד שלא חטאו היו רואים את הפנים, עכשו שחטאו אפילו פני הסרסור לא יכלו לראות. והוא מאמרנו ובכללה הכוונה השנית. ולבל יתייאשו מהתקון, הורה להם כי בעוד שהיו שומעים תורה מפי משה היו סובלים האור, למען ישכילו כי כח התורה רב לקבל אורה ולא יבצר להגיע עד הגדר הראשון בהמשך כשרון:

או יהיה דרך הכתובים מפסוק ויהי ברדת משה (פסוק כט) בשום לב אל ההערות הראויות להעיר. א. כי באומרו (שם) ויהי ברדת משה, יראה שבא לומר גיזרה שהיה אז דבר שנתחדש ואיננו. ב. אומרו (שם) ברדתו מן ההר, כי ברדת משה ודאי שהיה ברדתו מן ההר. ג. מה היה ברדתו מן ההר, שאם הוא מה שמשה לא ידע וכו' בדברו אתו, כשדבר אתו היה קודם רדתו מן ההר. ד. איך יתכן שהיו זהרורי אור יוצאים מפניו החוצה כנראה מרבותינו ז"ל (שמות רבה מז ו) שנעשו לו קרני הוד, ועיני משה לא היו רואות, ואיך יאמר (פסוק כט) ומשה לא ידע וכו'. ה. אומרו זה שלש פעמים משה בזה הפסוק (שם) והיה די באחד. ו. אומרו (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל וכו', והיה לו לומר ויראו. ז. אומרו (שם) את משה, שהוא מיותר, והיה די יאמר וירא אהרן וכל בני ישראל והנה קרן, וגם מלת והנה יותר היה צודק יאמר כי קרן. ח. אומרו (שם) וייראו, הראוי יאמר שלא יכלו להביט בפניו ולא לייחס אל מורא. ט. למה לא שבו גם כל בני ישראל כשקראם משה (פסוק לא). י. למה לא אמר לשון צווי (שם) אל אהרן והנשיאים כאשר לשאר ישראל (פסוק לב). יא. למה בצוותו אותם היה בלי מסוה. יב. מה חידש לנו שבבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה (פסוק לד). יג. שהכתוב סותר קצתו קצתו את קצתו, שבאומרו (שם) יסיר את המסוה עד צאתו יראה שמיד בצאתו ישיב אותו, ומאומרו ודבר אל בני ישראל וכו' (שם) והשיב את המסוה (פסוק לה) יראה שלא היה משיב אותו מבואו לדבר אתו עד אחר צאתו ודבורו עם ישראל. יד. אומרו (שם) וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וכו', כי הרי נאמר למעלה (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל [וגו'] והנה קרן וכו'. טו. כי אומרו (פסוק לה) את פני משה הוא מיותר, שהראוי יאמר וראו בני ישראל כי קרן עור פני משה. טז. אומרו בפסוק זה (שם) משה שלש פעמים:

אמנם אחרי אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' וכו', אמר ראה חיבתו יתברך עמו כי אחר שיצא משה אשר היה שם עם ה' לא נפרד יתברך ממנו, כי אם "ויהי ברדת משה" וכו'. לומר כי הווית חברתו יתברך עמו שם, ויהי גם כן ברדת משה מהר סיני, כי היה כמלוה אותו. והראיה כי "ושני לוחות העדות ביד משה". והזכיר את משה, שאם היה אומר בידו היה אפשר שהיו בידו אך ה' המלוה אותו היה מוליכם עמו. אך אמר "ביד משה", כי משה מצד עצמו לבדו היה מביאם בידו אחת, עם היותם שתי לוחות שארכן ששה ורחבן ששה כל אחת וחלקים עד מאד אשר אינו בטבע איש להביאם ביד אחת. אך הוי אומר כי ההויה שקנה עודנו שם עם ה' עודנה בו. ואיך הוא זה ראיה שה' עמו, הלא הוא כי מה שהיה שלקחם בידו אחת לא היה רק "ברדתו מן ההר", אך לא בעלותו ההרה עם השתי לוחות כי אז בשתי ידיו היה מוליכם וכמו שהוכרחנו למעלה על אומרו (פסוק ד) ויעל אל הר סיני ויקח בידו שני לוחות אבנים, שהיה לו להפך ולומר ויקח בידו שני לוחות ויעל וכו', אך כיוון שאחר שעלה נשתלם עד שבידו אחת לקחם. אך בעלותו בשתי ידיו היה מוליכם. וזהו אומרו פה "ברדתו מן ההר", לומר כי ברדתו בלבד הוא מה שהיו בידו אחת, מה שאין כן בעלותו:

"ומשה", למה שהוא משה הידוע עניו מאד עם שלא יבצר שהקרני הוד שהן אורות בולטים מפניו היה רואה אותם, עם כל זה "לא ידע כי קרן עור פניו", כלומר מצד עצמו בשביל "דברו אתו", כלומר שהעולה על לבו שמהלוחות שבידו היה זה לו:

וספק זה היה לאהרן ושאר ישראל אם היה מצדו או מחמת הלוחות שבידו. ומה עשו אהרן תחלה ואחריו כל ישראל, ראו את משה, שהוא שני דברים: אחד, הלוחות, שני, את משה עצמו. כי באומרו "את משה" ריבה האת את הלוחות שבידו. "ויראו" אחרי ראה כי "והנה קרן עור פניו" של משה, כלומר שאם זה לו מן הלוחות למה הלוחות עצמן לא היה להם קירון אור בולט ומבהיק, אך אין זה רק ממנו הוא. וזהו "והנה קרן עור" פני משה. על כן "וייראו מגשת אליו" פן יראו עיניהם:

"ויקרא אליהם" משה "וישובו אליו" וכו'. והוא כי אומרו וישובו כי כמו דאמר (ירמיה טו יט) ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם, שהוא ישובו לאיכותך להיות צדיקים כמוך ואתה לא תשוב אליהם להיות כהם בלתי טובים, כך וישובו לאיכותו בהתבודדות קדושה. כי אהרן היה נביא, וגם הנשיאים היו שלמים וחכמים מאד. על ידי כן "וידבר אליהם משה" וסבלו, מה שאין כן שאר ישראל:

ואחרי כן נגשו בני ישראל. ואם היה מדבר עמהם לא סבלו. אך "ויצום", ועל ידי תורה מפיו סבלו. אך כהתימו "ויתן על פניו מסוה":

ועדיין היה ספק אם היה לו זה רק שבא עם הלוחות אך לא אחר כך. לכן אמר כי "ובבא משה לפני ה'" אחרי כן "יסיר את המסוה עד צאתו". והוא, כי לא כל הפעמים שהיה בא לדבר אתו היה יוצא בדברי צווי. על כן לא היתה כוונת הסרת המסוה כי אם עד צאתו. אך כאשר היה שויצא ודבר שהיה כדי לדבר "את אשר יצוה" אז "וראו" וכו', ולא היה משיב המסוה עד אחר הצווי. ואמר כי אז שהיה אחר שכבר לא היו לוחות בידו, אז וראו בני ישראל את פני משה בעצם והכירו כי באמת הוא "כי קרן עור פני משה", כי לא היו אז לוחות לתלות בהם:

פסוק לד

לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" (לג - לה):

(לג) אך כאשר "ויכל משה מדבר אתם" את הצוויים שהזכיר, לא יכלו לסבול, "ויתן על פניו מסוה":

(לד) וגם שעל ידי דברי הציווי יכלו להביט, לא הספיקה הכנה זו להצטרף עם הכנת מה שיחזור שנית לצוותם שכדי שגם אחר התימו הפעם השנית לצוותם יעצרו כח להביט בו. כי הלא "ובבא משה כו' ויצא כו' את אשר יצוה" בלבד:

(לה) ודוקא בעודו מדבר הצווי הוא כי "וראו בני ישראל את פני משה" וסבלו. אך כהתימו מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו":

ועל פי דרכו הורה בל נאמר כי מה שהיו בלתי סובלים היה בפעם ההיא שירד מן השמים עם הלוחות, אך מאז והלאה יחלש כח אור פניו בהמשך הימים עד שיוכלו להביט בו אפילו אחר בואו מלדבר עם ה', כי אינו דומה הקירון שהיה לו ברדתו מההר אשר עמד שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויקח הלוחות מידו יתברך, עם מה שיהיה לו אחרי כן גם כי במראה אליו יתודע. על כן אמר כי לא כן הוא, כי אם שגם אחרי כן שהיה יוצא לדבר אל בני ישראל את אשר יצוה דוקא עודנו מדבר הציווי הוא שוראו בני ישראל כי קרן וכו', אך אחר דברו את אשר יצוה מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו", כי לא יכלו לסבול רק בדברו הציווי:

והנה יש ששאלו מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה. והן אמת שאין זו שאלה, כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל (עי' חגיגה כז א) הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש. ועל פי דעת המצריכים טעם, יתכן כי לשתי כוונות עשה יתברך. אחת, פן יאמרו ישראל בשובו אליהם בלוחות שניות רצוננו לראות את מלכנו. שנית, למען יכירו אשר הפסידו בעגל בל ישובו לכסלה. על זה עשה להם כעובדא דקיסר עם רבי יהושע שאמר לו שיראהו את אלהינו יתברך, ואמר לו שיביט בניצוץ השמש וכהו עיניו, אמר אם אחד ממשמשיו הקטנים אינך יכול להביט את האלוה יתברך לא כל שכן (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצו). כך עשה הקב"ה, קרן עור פני משה ולא יכלו להביט למען ישאו קל וחומר אם את ילוד אשה לא יוכלו להביט איך יראו את מלכם יתברך לעד. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (ילקוט שמעוני משפטים סוף רמז שסב) עד שלא חטאו היו רואים את הפנים, עכשו שחטאו אפילו פני הסרסור לא יכלו לראות. והוא מאמרנו ובכללה הכוונה השנית. ולבל יתייאשו מהתקון, הורה להם כי בעוד שהיו שומעים תורה מפי משה היו סובלים האור, למען ישכילו כי כח התורה רב לקבל אורה ולא יבצר להגיע עד הגדר הראשון בהמשך כשרון:

או יהיה דרך הכתובים מפסוק ויהי ברדת משה (פסוק כט) בשום לב אל ההערות הראויות להעיר. א. כי באומרו (שם) ויהי ברדת משה, יראה שבא לומר גיזרה שהיה אז דבר שנתחדש ואיננו. ב. אומרו (שם) ברדתו מן ההר, כי ברדת משה ודאי שהיה ברדתו מן ההר. ג. מה היה ברדתו מן ההר, שאם הוא מה שמשה לא ידע וכו' בדברו אתו, כשדבר אתו היה קודם רדתו מן ההר. ד. איך יתכן שהיו זהרורי אור יוצאים מפניו החוצה כנראה מרבותינו ז"ל (שמות רבה מז ו) שנעשו לו קרני הוד, ועיני משה לא היו רואות, ואיך יאמר (פסוק כט) ומשה לא ידע וכו'. ה. אומרו זה שלש פעמים משה בזה הפסוק (שם) והיה די באחד. ו. אומרו (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל וכו', והיה לו לומר ויראו. ז. אומרו (שם) את משה, שהוא מיותר, והיה די יאמר וירא אהרן וכל בני ישראל והנה קרן, וגם מלת והנה יותר היה צודק יאמר כי קרן. ח. אומרו (שם) וייראו, הראוי יאמר שלא יכלו להביט בפניו ולא לייחס אל מורא. ט. למה לא שבו גם כל בני ישראל כשקראם משה (פסוק לא). י. למה לא אמר לשון צווי (שם) אל אהרן והנשיאים כאשר לשאר ישראל (פסוק לב). יא. למה בצוותו אותם היה בלי מסוה. יב. מה חידש לנו שבבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה (פסוק לד). יג. שהכתוב סותר קצתו קצתו את קצתו, שבאומרו (שם) יסיר את המסוה עד צאתו יראה שמיד בצאתו ישיב אותו, ומאומרו ודבר אל בני ישראל וכו' (שם) והשיב את המסוה (פסוק לה) יראה שלא היה משיב אותו מבואו לדבר אתו עד אחר צאתו ודבורו עם ישראל. יד. אומרו (שם) וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וכו', כי הרי נאמר למעלה (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל [וגו'] והנה קרן וכו'. טו. כי אומרו (פסוק לה) את פני משה הוא מיותר, שהראוי יאמר וראו בני ישראל כי קרן עור פני משה. טז. אומרו בפסוק זה (שם) משה שלש פעמים:

אמנם אחרי אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' וכו', אמר ראה חיבתו יתברך עמו כי אחר שיצא משה אשר היה שם עם ה' לא נפרד יתברך ממנו, כי אם "ויהי ברדת משה" וכו'. לומר כי הווית חברתו יתברך עמו שם, ויהי גם כן ברדת משה מהר סיני, כי היה כמלוה אותו. והראיה כי "ושני לוחות העדות ביד משה". והזכיר את משה, שאם היה אומר בידו היה אפשר שהיו בידו אך ה' המלוה אותו היה מוליכם עמו. אך אמר "ביד משה", כי משה מצד עצמו לבדו היה מביאם בידו אחת, עם היותם שתי לוחות שארכן ששה ורחבן ששה כל אחת וחלקים עד מאד אשר אינו בטבע איש להביאם ביד אחת. אך הוי אומר כי ההויה שקנה עודנו שם עם ה' עודנה בו. ואיך הוא זה ראיה שה' עמו, הלא הוא כי מה שהיה שלקחם בידו אחת לא היה רק "ברדתו מן ההר", אך לא בעלותו ההרה עם השתי לוחות כי אז בשתי ידיו היה מוליכם וכמו שהוכרחנו למעלה על אומרו (פסוק ד) ויעל אל הר סיני ויקח בידו שני לוחות אבנים, שהיה לו להפך ולומר ויקח בידו שני לוחות ויעל וכו', אך כיוון שאחר שעלה נשתלם עד שבידו אחת לקחם. אך בעלותו בשתי ידיו היה מוליכם. וזהו אומרו פה "ברדתו מן ההר", לומר כי ברדתו בלבד הוא מה שהיו בידו אחת, מה שאין כן בעלותו:

"ומשה", למה שהוא משה הידוע עניו מאד עם שלא יבצר שהקרני הוד שהן אורות בולטים מפניו היה רואה אותם, עם כל זה "לא ידע כי קרן עור פניו", כלומר מצד עצמו בשביל "דברו אתו", כלומר שהעולה על לבו שמהלוחות שבידו היה זה לו:

וספק זה היה לאהרן ושאר ישראל אם היה מצדו או מחמת הלוחות שבידו. ומה עשו אהרן תחלה ואחריו כל ישראל, ראו את משה, שהוא שני דברים: אחד, הלוחות, שני, את משה עצמו. כי באומרו "את משה" ריבה האת את הלוחות שבידו. "ויראו" אחרי ראה כי "והנה קרן עור פניו" של משה, כלומר שאם זה לו מן הלוחות למה הלוחות עצמן לא היה להם קירון אור בולט ומבהיק, אך אין זה רק ממנו הוא. וזהו "והנה קרן עור" פני משה. על כן "וייראו מגשת אליו" פן יראו עיניהם:

"ויקרא אליהם" משה "וישובו אליו" וכו'. והוא כי אומרו וישובו כי כמו דאמר (ירמיה טו יט) ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם, שהוא ישובו לאיכותך להיות צדיקים כמוך ואתה לא תשוב אליהם להיות כהם בלתי טובים, כך וישובו לאיכותו בהתבודדות קדושה. כי אהרן היה נביא, וגם הנשיאים היו שלמים וחכמים מאד. על ידי כן "וידבר אליהם משה" וסבלו, מה שאין כן שאר ישראל:

ואחרי כן נגשו בני ישראל. ואם היה מדבר עמהם לא סבלו. אך "ויצום", ועל ידי תורה מפיו סבלו. אך כהתימו "ויתן על פניו מסוה":

ועדיין היה ספק אם היה לו זה רק שבא עם הלוחות אך לא אחר כך. לכן אמר כי "ובבא משה לפני ה'" אחרי כן "יסיר את המסוה עד צאתו". והוא, כי לא כל הפעמים שהיה בא לדבר אתו היה יוצא בדברי צווי. על כן לא היתה כוונת הסרת המסוה כי אם עד צאתו. אך כאשר היה שויצא ודבר שהיה כדי לדבר "את אשר יצוה" אז "וראו" וכו', ולא היה משיב המסוה עד אחר הצווי. ואמר כי אז שהיה אחר שכבר לא היו לוחות בידו, אז וראו בני ישראל את פני משה בעצם והכירו כי באמת הוא "כי קרן עור פני משה", כי לא היו אז לוחות לתלות בהם:

פסוק לה

לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" (לג - לה):

(לג) אך כאשר "ויכל משה מדבר אתם" את הצוויים שהזכיר, לא יכלו לסבול, "ויתן על פניו מסוה":

(לד) וגם שעל ידי דברי הציווי יכלו להביט, לא הספיקה הכנה זו להצטרף עם הכנת מה שיחזור שנית לצוותם שכדי שגם אחר התימו הפעם השנית לצוותם יעצרו כח להביט בו. כי הלא "ובבא משה כו' ויצא כו' את אשר יצוה" בלבד:

(לה) ודוקא בעודו מדבר הצווי הוא כי "וראו בני ישראל את פני משה" וסבלו. אך כהתימו מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו":

ועל פי דרכו הורה בל נאמר כי מה שהיו בלתי סובלים היה בפעם ההיא שירד מן השמים עם הלוחות, אך מאז והלאה יחלש כח אור פניו בהמשך הימים עד שיוכלו להביט בו אפילו אחר בואו מלדבר עם ה', כי אינו דומה הקירון שהיה לו ברדתו מההר אשר עמד שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויקח הלוחות מידו יתברך, עם מה שיהיה לו אחרי כן גם כי במראה אליו יתודע. על כן אמר כי לא כן הוא, כי אם שגם אחרי כן שהיה יוצא לדבר אל בני ישראל את אשר יצוה דוקא עודנו מדבר הציווי הוא שוראו בני ישראל כי קרן וכו', אך אחר דברו את אשר יצוה מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו", כי לא יכלו לסבול רק בדברו הציווי:

והנה יש ששאלו מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה. והן אמת שאין זו שאלה, כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל (עי' חגיגה כז א) הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש. ועל פי דעת המצריכים טעם, יתכן כי לשתי כוונות עשה יתברך. אחת, פן יאמרו ישראל בשובו אליהם בלוחות שניות רצוננו לראות את מלכנו. שנית, למען יכירו אשר הפסידו בעגל בל ישובו לכסלה. על זה עשה להם כעובדא דקיסר עם רבי יהושע שאמר לו שיראהו את אלהינו יתברך, ואמר לו שיביט בניצוץ השמש וכהו עיניו, אמר אם אחד ממשמשיו הקטנים אינך יכול להביט את האלוה יתברך לא כל שכן (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצו). כך עשה הקב"ה, קרן עור פני משה ולא יכלו להביט למען ישאו קל וחומר אם את ילוד אשה לא יוכלו להביט איך יראו את מלכם יתברך לעד. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (ילקוט שמעוני משפטים סוף רמז שסב) עד שלא חטאו היו רואים את הפנים, עכשו שחטאו אפילו פני הסרסור לא יכלו לראות. והוא מאמרנו ובכללה הכוונה השנית. ולבל יתייאשו מהתקון, הורה להם כי בעוד שהיו שומעים תורה מפי משה היו סובלים האור, למען ישכילו כי כח התורה רב לקבל אורה ולא יבצר להגיע עד הגדר הראשון בהמשך כשרון:

או יהיה דרך הכתובים מפסוק ויהי ברדת משה (פסוק כט) בשום לב אל ההערות הראויות להעיר. א. כי באומרו (שם) ויהי ברדת משה, יראה שבא לומר גיזרה שהיה אז דבר שנתחדש ואיננו. ב. אומרו (שם) ברדתו מן ההר, כי ברדת משה ודאי שהיה ברדתו מן ההר. ג. מה היה ברדתו מן ההר, שאם הוא מה שמשה לא ידע וכו' בדברו אתו, כשדבר אתו היה קודם רדתו מן ההר. ד. איך יתכן שהיו זהרורי אור יוצאים מפניו החוצה כנראה מרבותינו ז"ל (שמות רבה מז ו) שנעשו לו קרני הוד, ועיני משה לא היו רואות, ואיך יאמר (פסוק כט) ומשה לא ידע וכו'. ה. אומרו זה שלש פעמים משה בזה הפסוק (שם) והיה די באחד. ו. אומרו (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל וכו', והיה לו לומר ויראו. ז. אומרו (שם) את משה, שהוא מיותר, והיה די יאמר וירא אהרן וכל בני ישראל והנה קרן, וגם מלת והנה יותר היה צודק יאמר כי קרן. ח. אומרו (שם) וייראו, הראוי יאמר שלא יכלו להביט בפניו ולא לייחס אל מורא. ט. למה לא שבו גם כל בני ישראל כשקראם משה (פסוק לא). י. למה לא אמר לשון צווי (שם) אל אהרן והנשיאים כאשר לשאר ישראל (פסוק לב). יא. למה בצוותו אותם היה בלי מסוה. יב. מה חידש לנו שבבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה (פסוק לד). יג. שהכתוב סותר קצתו קצתו את קצתו, שבאומרו (שם) יסיר את המסוה עד צאתו יראה שמיד בצאתו ישיב אותו, ומאומרו ודבר אל בני ישראל וכו' (שם) והשיב את המסוה (פסוק לה) יראה שלא היה משיב אותו מבואו לדבר אתו עד אחר צאתו ודבורו עם ישראל. יד. אומרו (שם) וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וכו', כי הרי נאמר למעלה (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל [וגו'] והנה קרן וכו'. טו. כי אומרו (פסוק לה) את פני משה הוא מיותר, שהראוי יאמר וראו בני ישראל כי קרן עור פני משה. טז. אומרו בפסוק זה (שם) משה שלש פעמים:

אמנם אחרי אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' וכו', אמר ראה חיבתו יתברך עמו כי אחר שיצא משה אשר היה שם עם ה' לא נפרד יתברך ממנו, כי אם "ויהי ברדת משה" וכו'. לומר כי הווית חברתו יתברך עמו שם, ויהי גם כן ברדת משה מהר סיני, כי היה כמלוה אותו. והראיה כי "ושני לוחות העדות ביד משה". והזכיר את משה, שאם היה אומר בידו היה אפשר שהיו בידו אך ה' המלוה אותו היה מוליכם עמו. אך אמר "ביד משה", כי משה מצד עצמו לבדו היה מביאם בידו אחת, עם היותם שתי לוחות שארכן ששה ורחבן ששה כל אחת וחלקים עד מאד אשר אינו בטבע איש להביאם ביד אחת. אך הוי אומר כי ההויה שקנה עודנו שם עם ה' עודנה בו. ואיך הוא זה ראיה שה' עמו, הלא הוא כי מה שהיה שלקחם בידו אחת לא היה רק "ברדתו מן ההר", אך לא בעלותו ההרה עם השתי לוחות כי אז בשתי ידיו היה מוליכם וכמו שהוכרחנו למעלה על אומרו (פסוק ד) ויעל אל הר סיני ויקח בידו שני לוחות אבנים, שהיה לו להפך ולומר ויקח בידו שני לוחות ויעל וכו', אך כיוון שאחר שעלה נשתלם עד שבידו אחת לקחם. אך בעלותו בשתי ידיו היה מוליכם. וזהו אומרו פה "ברדתו מן ההר", לומר כי ברדתו בלבד הוא מה שהיו בידו אחת, מה שאין כן בעלותו:

"ומשה", למה שהוא משה הידוע עניו מאד עם שלא יבצר שהקרני הוד שהן אורות בולטים מפניו היה רואה אותם, עם כל זה "לא ידע כי קרן עור פניו", כלומר מצד עצמו בשביל "דברו אתו", כלומר שהעולה על לבו שמהלוחות שבידו היה זה לו:

וספק זה היה לאהרן ושאר ישראל אם היה מצדו או מחמת הלוחות שבידו. ומה עשו אהרן תחלה ואחריו כל ישראל, ראו את משה, שהוא שני דברים: אחד, הלוחות, שני, את משה עצמו. כי באומרו "את משה" ריבה האת את הלוחות שבידו. "ויראו" אחרי ראה כי "והנה קרן עור פניו" של משה, כלומר שאם זה לו מן הלוחות למה הלוחות עצמן לא היה להם קירון אור בולט ומבהיק, אך אין זה רק ממנו הוא. וזהו "והנה קרן עור" פני משה. על כן "וייראו מגשת אליו" פן יראו עיניהם:

"ויקרא אליהם" משה "וישובו אליו" וכו'. והוא כי אומרו וישובו כי כמו דאמר (ירמיה טו יט) ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם, שהוא ישובו לאיכותך להיות צדיקים כמוך ואתה לא תשוב אליהם להיות כהם בלתי טובים, כך וישובו לאיכותו בהתבודדות קדושה. כי אהרן היה נביא, וגם הנשיאים היו שלמים וחכמים מאד. על ידי כן "וידבר אליהם משה" וסבלו, מה שאין כן שאר ישראל:

ואחרי כן נגשו בני ישראל. ואם היה מדבר עמהם לא סבלו. אך "ויצום", ועל ידי תורה מפיו סבלו. אך כהתימו "ויתן על פניו מסוה":

ועדיין היה ספק אם היה לו זה רק שבא עם הלוחות אך לא אחר כך. לכן אמר כי "ובבא משה לפני ה'" אחרי כן "יסיר את המסוה עד צאתו". והוא, כי לא כל הפעמים שהיה בא לדבר אתו היה יוצא בדברי צווי. על כן לא היתה כוונת הסרת המסוה כי אם עד צאתו. אך כאשר היה שויצא ודבר שהיה כדי לדבר "את אשר יצוה" אז "וראו" וכו', ולא היה משיב המסוה עד אחר הצווי. ואמר כי אז שהיה אחר שכבר לא היו לוחות בידו, אז וראו בני ישראל את פני משה בעצם והכירו כי באמת הוא "כי קרן עור פני משה", כי לא היו אז לוחות לתלות בהם: