קטגוריה:שמות לד לד

עריכה

אלשיך

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(לג) אך כאשר "ויכל משה מדבר אתם" את הצוויים שהזכיר, לא יכלו לסבול, "ויתן על פניו מסוה":

(לד) וגם שעל ידי דברי הציווי יכלו להביט, לא הספיקה הכנה זו להצטרף עם הכנת מה שיחזור שנית לצוותם שכדי שגם אחר התימו הפעם השנית לצוותם יעצרו כח להביט בו. כי הלא "ובבא משה כו' ויצא כו' את אשר יצוה" בלבד:

(לה) ודוקא בעודו מדבר הצווי הוא כי "וראו בני ישראל את פני משה" וסבלו. אך כהתימו מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו":

ועל פי דרכו הורה בל נאמר כי מה שהיו בלתי סובלים היה בפעם ההיא שירד מן השמים עם הלוחות, אך מאז והלאה יחלש כח אור פניו בהמשך הימים עד שיוכלו להביט בו אפילו אחר בואו מלדבר עם ה', כי אינו דומה הקירון שהיה לו ברדתו מההר אשר עמד שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויקח הלוחות מידו יתברך, עם מה שיהיה לו אחרי כן גם כי במראה אליו יתודע. על כן אמר כי לא כן הוא, כי אם שגם אחרי כן שהיה יוצא לדבר אל בני ישראל את אשר יצוה דוקא עודנו מדבר הציווי הוא שוראו בני ישראל כי קרן וכו', אך אחר דברו את אשר יצוה מיד "והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו", כי לא יכלו לסבול רק בדברו הציווי:

והנה יש ששאלו מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה. והן אמת שאין זו שאלה, כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל (עי' חגיגה כז א) הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש. ועל פי דעת המצריכים טעם, יתכן כי לשתי כוונות עשה יתברך. אחת, פן יאמרו ישראל בשובו אליהם בלוחות שניות רצוננו לראות את מלכנו. שנית, למען יכירו אשר הפסידו בעגל בל ישובו לכסלה. על זה עשה להם כעובדא דקיסר עם רבי יהושע שאמר לו שיראהו את אלהינו יתברך, ואמר לו שיביט בניצוץ השמש וכהו עיניו, אמר אם אחד ממשמשיו הקטנים אינך יכול להביט את האלוה יתברך לא כל שכן (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצו). כך עשה הקב"ה, קרן עור פני משה ולא יכלו להביט למען ישאו קל וחומר אם את ילוד אשה לא יוכלו להביט איך יראו את מלכם יתברך לעד. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (ילקוט שמעוני משפטים סוף רמז שסב) עד שלא חטאו היו רואים את הפנים, עכשו שחטאו אפילו פני הסרסור לא יכלו לראות. והוא מאמרנו ובכללה הכוונה השנית. ולבל יתייאשו מהתקון, הורה להם כי בעוד שהיו שומעים תורה מפי משה היו סובלים האור, למען ישכילו כי כח התורה רב לקבל אורה ולא יבצר להגיע עד הגדר הראשון בהמשך כשרון:

או יהיה דרך הכתובים מפסוק ויהי ברדת משה (פסוק כט) בשום לב אל ההערות הראויות להעיר. א. כי באומרו (שם) ויהי ברדת משה, יראה שבא לומר גיזרה שהיה אז דבר שנתחדש ואיננו. ב. אומרו (שם) ברדתו מן ההר, כי ברדת משה ודאי שהיה ברדתו מן ההר. ג. מה היה ברדתו מן ההר, שאם הוא מה שמשה לא ידע וכו' בדברו אתו, כשדבר אתו היה קודם רדתו מן ההר. ד. איך יתכן שהיו זהרורי אור יוצאים מפניו החוצה כנראה מרבותינו ז"ל (שמות רבה מז ו) שנעשו לו קרני הוד, ועיני משה לא היו רואות, ואיך יאמר (פסוק כט) ומשה לא ידע וכו'. ה. אומרו זה שלש פעמים משה בזה הפסוק (שם) והיה די באחד. ו. אומרו (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל וכו', והיה לו לומר ויראו. ז. אומרו (שם) את משה, שהוא מיותר, והיה די יאמר וירא אהרן וכל בני ישראל והנה קרן, וגם מלת והנה יותר היה צודק יאמר כי קרן. ח. אומרו (שם) וייראו, הראוי יאמר שלא יכלו להביט בפניו ולא לייחס אל מורא. ט. למה לא שבו גם כל בני ישראל כשקראם משה (פסוק לא). י. למה לא אמר לשון צווי (שם) אל אהרן והנשיאים כאשר לשאר ישראל (פסוק לב). יא. למה בצוותו אותם היה בלי מסוה. יב. מה חידש לנו שבבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה (פסוק לד). יג. שהכתוב סותר קצתו קצתו את קצתו, שבאומרו (שם) יסיר את המסוה עד צאתו יראה שמיד בצאתו ישיב אותו, ומאומרו ודבר אל בני ישראל וכו' (שם) והשיב את המסוה (פסוק לה) יראה שלא היה משיב אותו מבואו לדבר אתו עד אחר צאתו ודבורו עם ישראל. יד. אומרו (שם) וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וכו', כי הרי נאמר למעלה (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל [וגו'] והנה קרן וכו'. טו. כי אומרו (פסוק לה) את פני משה הוא מיותר, שהראוי יאמר וראו בני ישראל כי קרן עור פני משה. טז. אומרו בפסוק זה (שם) משה שלש פעמים:

אמנם אחרי אומרו (פסוק כח) ויהי שם עם ה' וכו', אמר ראה חיבתו יתברך עמו כי אחר שיצא משה אשר היה שם עם ה' לא נפרד יתברך ממנו, כי אם "ויהי ברדת משה" וכו'. לומר כי הווית חברתו יתברך עמו שם, ויהי גם כן ברדת משה מהר סיני, כי היה כמלוה אותו. והראיה כי "ושני לוחות העדות ביד משה". והזכיר את משה, שאם היה אומר בידו היה אפשר שהיו בידו אך ה' המלוה אותו היה מוליכם עמו. אך אמר "ביד משה", כי משה מצד עצמו לבדו היה מביאם בידו אחת, עם היותם שתי לוחות שארכן ששה ורחבן ששה כל אחת וחלקים עד מאד אשר אינו בטבע איש להביאם ביד אחת. אך הוי אומר כי ההויה שקנה עודנו שם עם ה' עודנה בו. ואיך הוא זה ראיה שה' עמו, הלא הוא כי מה שהיה שלקחם בידו אחת לא היה רק "ברדתו מן ההר", אך לא בעלותו ההרה עם השתי לוחות כי אז בשתי ידיו היה מוליכם וכמו שהוכרחנו למעלה על אומרו (פסוק ד) ויעל אל הר סיני ויקח בידו שני לוחות אבנים, שהיה לו להפך ולומר ויקח בידו שני לוחות ויעל וכו', אך כיוון שאחר שעלה נשתלם עד שבידו אחת לקחם. אך בעלותו בשתי ידיו היה מוליכם. וזהו אומרו פה "ברדתו מן ההר", לומר כי ברדתו בלבד הוא מה שהיו בידו אחת, מה שאין כן בעלותו:

"ומשה", למה שהוא משה הידוע עניו מאד עם שלא יבצר שהקרני הוד שהן אורות בולטים מפניו היה רואה אותם, עם כל זה "לא ידע כי קרן עור פניו", כלומר מצד עצמו בשביל "דברו אתו", כלומר שהעולה על לבו שמהלוחות שבידו היה זה לו:

וספק זה היה לאהרן ושאר ישראל אם היה מצדו או מחמת הלוחות שבידו. ומה עשו אהרן תחלה ואחריו כל ישראל, ראו את משה, שהוא שני דברים: אחד, הלוחות, שני, את משה עצמו. כי באומרו "את משה" ריבה האת את הלוחות שבידו. "ויראו" אחרי ראה כי "והנה קרן עור פניו" של משה, כלומר שאם זה לו מן הלוחות למה הלוחות עצמן לא היה להם קירון אור בולט ומבהיק, אך אין זה רק ממנו הוא. וזהו "והנה קרן עור" פני משה. על כן "וייראו מגשת אליו" פן יראו עיניהם:

"ויקרא אליהם" משה "וישובו אליו" וכו'. והוא כי אומרו וישובו כי כמו דאמר (ירמיה טו יט) ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם, שהוא ישובו לאיכותך להיות צדיקים כמוך ואתה לא תשוב אליהם להיות כהם בלתי טובים, כך וישובו לאיכותו בהתבודדות קדושה. כי אהרן היה נביא, וגם הנשיאים היו שלמים וחכמים מאד. על ידי כן "וידבר אליהם משה" וסבלו, מה שאין כן שאר ישראל:

ואחרי כן נגשו בני ישראל. ואם היה מדבר עמהם לא סבלו. אך "ויצום", ועל ידי תורה מפיו סבלו. אך כהתימו "ויתן על פניו מסוה":

ועדיין היה ספק אם היה לו זה רק שבא עם הלוחות אך לא אחר כך. לכן אמר כי "ובבא משה לפני ה'" אחרי כן "יסיר את המסוה עד צאתו". והוא, כי לא כל הפעמים שהיה בא לדבר אתו היה יוצא בדברי צווי. על כן לא היתה כוונת הסרת המסוה כי אם עד צאתו. אך כאשר היה שויצא ודבר שהיה כדי לדבר "את אשר יצוה" אז "וראו" וכו', ולא היה משיב המסוה עד אחר הצווי. ואמר כי אז שהיה אחר שכבר לא היו לוחות בידו, אז וראו בני ישראל את פני משה בעצם והכירו כי באמת הוא "כי קרן עור פני משה", כי לא היו אז לוחות לתלות בהם: