ביאור:נדרים לח א - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

גמרא

"זאת" ד"המצוה"^[1] (דברים ו, א); "ידרוך" ד"הדורך" (ירמיהו נא, ג); "חמש" ד"פאת נגב" (יחזקאל מח, טז); "אם" ד"כי גואל" (רות ג, ט); הלין כתבן ולא קריין.

אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט, ט).

• אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד, א), פסולתן שלך יהא.
• אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: "כתב לך" (שמות לד, כז), "פסל לך" (שם, א); מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. [ו]משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך" וגו' (משלי כב, ט).

• מתיב רב חסדא: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם" (דברים ד, יד)?

ואותי צוה, ואני לכם.

"ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד, ה)?

אותי צוה, ואני לכם.

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"(דברים לא, יט)?

השירה לחודה.

"למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (שם)?

• אלא פילפולא בעלמא.

• אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו, אלא על גבור, ועשיר, וחכם, ועניו. וכולן ממשה.

גבור, דכתיב: "ויפרוש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), ואמר מר (בכורות מד א): משה רבינו פרסו, וכתיב: "עשר אמות ארך הקרש" וגו' (שמות כו, טז).

אימא דאריך וקטין?

אלא מן הדין קרא, דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם" (דברים ט, יז), ותניא {{קטן|(בבא בתרא יד א): הלוחות – ארכן ששה, ורחבן ששה, ועביין שלשה.

עשיר – "פסל לך" (שם, א), פסולתן שלך יהא.

חכם – רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח, ו).

עניו – דכתיב: "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב, ג).

• אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו. מנלן? ממשה, ומשמואל, מעמוס, ומיונה.

משה, דכתיב: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו). אי בלא אגרא, לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא?! אלא דאפילו באגרא.

דילמא משום דעני הוה? אלא מן "פסל לך", פסולתן יהא שלך.

שמואל, דכתיב: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" (שמואל א יב, ג). אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם?! אלא דאפילו בשכר.

דלמא דעני הוה? אלא מהכא: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א ז, יז), ואמר רבא (ברכות י ב): כל מקום שהלך, ביתו עמו.

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל, יותר משנאמר במשה. דאילו במשה רבינו כתיב: "לא חמור אחד מהם נשאתי", דאפילו בשכר; ואילו גבי שמואל, אפילו ברצון לא שכרו, דכתיב (שמואל א יב, ד): "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו" וגו'.

עמוס, דכתיב: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז, יד), כדמתרגם רב יוסף: "ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא" וגו' (ת"י).

יונה, דכתיב: "ויתן שכרה וירד בה" (יונה א, ג), ואמר ר' יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה.

אמר ר' רומנוס: שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא.

ואמר ר' יוחנן: בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח):

מתניתין

• וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונותן.

ולא יזון את בהמתו, בין טמאה, בין טהורה.

רבי אליעזר אומר:

זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה.

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להו:

שהטהורה, נפשה לשמים, וגופה שלו;

וטמאה,

רש"י

זאת המצוה - כתיב בירמיה^[2]:

ידרוך דהדורך - כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין:

דכי גואל אתה - ברות:

חמש דפאת נגב - וטעמייהו לא מפרש ליה:

ללמד אתכם - אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל:

כתבו לכם - אלמא שניתנה נמי להן לישראל:

למען תחיה לי לעד - שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה:

פלפולא בעלמא - להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל:

פירסו - מכלל דגבור הוא וגוף גדול:

ואימא דאריך היה וקטין - שלא היה גופני ולא היה בעל כח:

ועוביין שלש - ואפי' הכי שיברן:

ותחסרהו מעט - וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו:

אי בלא אגרא - מאי רבותיה:

לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא - כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ"ע נמי לא גוזלין נינהו:

דלמא - האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך:

אלא מהכא - שמעינן דעשיר היה מפסל לך:

ביתו עמו - כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר:

לא חמור אחד מהם נשאתי - בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו של מודר:

אע"פ - שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה:

ולא יזון את בהמתו בו' - הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה:

נפשה לשמים וגופה שלו - לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:

ר"ן

זאת דהמצוה — בסדר ואתחנן^[3], כך מצאתי כתוב, ולא נמצא בספרים שלנו:

ידרוך דהדורך — בסוף ירמיה: "ידרוך הדורך את קשתו", ידרוך שני כתיב ולא קרי:

חמש דפאת נגב — בסוף יחזקאל: (והנה) ["ואלה] מדותיה וגו' חמש חמש מאות וארבעת אלפים", חמש שני כתיב ולא קרי:

אם דכי גואל — ברות: "ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי", האי אם כתיב ולא קרי. ובמסורה חשיב כל הני וטפי עלייהו אחריני. מיהו לא חשיב "את דהמצוה", אלא "את דהנפש" דכתיב בירמיהו, גבי צדקיה: "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת":

מתיב רב חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא — אלמא דהשם ציווהו ללמד את ישראל. ומפרקינן: "ואני לכם", וקרא הכי קאמר: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים":

למען תהיה לי השירה הזאת לעד — ואי שירה לבדה קאמר, מאי סהדותא איכא?:

פלפולא בעלמא — נתן לו למשה, והוא נהג בו טובת עין לישראל:

וכתיב עשר אמות ארך הקרש — אלמא משה גבוה עשר אמות היה, וכיון שהיה גדול כל כך מסתמא גיבור היה:

אריך וקטין — ארוך בקומה וקטין בכח:

חוץ מאחת — ידיעת השם יתברך על אמיתתו, כדכתיב: "ותחסרהו מעט מאלהים":

לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא — וכי משתבח היה שלא נטל בלא שכר?:

אלא אפילו באגרא — שלא היה נהנה משל אחרים:

אפילו ברצון — דזימנין מתרצו משום כיסופא, ולא ניחא להו:

מתני': וזן את אשתו ואת בניו — אפילו כרבנן אתיא, דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם. ואף על גב דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות, ההיא הנאה דממילא היא:

ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה — דמהנהו הוא ממש, מפני שמעלה בדמים:

ר' אליעזר אומר זן את הטמאה — כדמפרש ואזיל, שכיון שאין בה למודר הנאת אכילה, אינו נהנה במזונותיו של מדיר:

וגופה שלו — לאכילה. הלכך

תוספות

זאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש:

ידרוך הדורך. בירמיה:

צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי אל צדקתך וי"א הוי"ו מוצדקתך. שאמר אנחנו וצדקתך:

[אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם:

למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא:

אלא פלפולא בעלמא. שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו':

[וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה:

עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול:

אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה:

דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור מהם:

ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה משל אחרים:

דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחייהו מכלל דברצון שכרה ושמא לא היו רוצים ובושים לסרב מלהשכיר ואילו בשמואל כתיב רצותי משמע לא בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי:

וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע"פ שלא פי' לשם הלואה מ"מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלה ברשות דנוטל מה שהשביח וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א"כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל:

לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה:

אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחיטה:

הערות ושנויי נוסחאות

1. זה לשון הגהת הגר"א: "גמ'. זאת דהמצווה — נמחק, ונ"ב: את דהנפש. ובספרינו עוד ג': אם דאמנון (שמואל ב' יג, לג); אם דבמקום (שם טו, כא); אם דכאשר (ירמיהו לט יב. וכן הוא במסכת סופרים פרק ו הלכה ט)", עד כאן לשון ההגהה.
2. ירמיהו לח טז: "חַי ה' את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת", "את" הראשונה, כתיב ולא קרי. וראו בהגהות הגר"א בהערה לעיל, ובר"ן ד"ה "אם דכי גואל".
3. ראו בגמ' ובהגהת הגר"א שבהערה. והיינו פסוק "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם", דברים ו א.