ביאור:אפלטון והתנ"ך: הסופיסטן, או החכם בעיניו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

משלי כו ה: "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו"

משלי כו יב: "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו"

משלי כח יא: "חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו".

בדיאלוג של אפלטון "סופיסטן" אפלטון דן בדמות הסופיסטן ואומר עליו כי הוא:

1. "צייד של צעירים עשירים המשתכר בצידו".

2. "בחינת סוחר במדעים שצורכתם הנשמה".

3. "בחינת רוכל באותם צרכים עצמם".

4. "כמוכר מעשי ידי עצמו, בתחום המדעים".

5. "מעין אתליטיס בויכוחי דברים, באותו תחום שנתייחד לאמנות האריסטיקה".

6. "מטהר הנשמה מסברות החוסמות את דרכי הלימודים".

(כל כתבי אפלטון, כרך ג', עמ' 204-205).

האורח אומר, כי לא ניתן לדעת הכול ועל כן ידיעת הסופיסטן היא מדומה. וכאן נכנס דיון סביב שאלת האין: אי-אפשר לדבר על האין, אך גם זאת אי-אפשר לומר. ושם פועל הסופיסטן, הוא מדבר בבבואות. יש להגיע לקביעה שיש קיום למה שאינו ואין קיום למה שישנו, בדרך מסוימת. כל דבר מתקיים בזוגות של הפכים, אבל אולי יש להוסיף את השלישי, היש. או, כמסתמן, בני הזוג הם דבר אחד. יש הסוברים כי קיים הוא רק מה שיש לו גוף ויש הסוברים אחרת. היסכימו איתנו כי הנשמה מכרת והיש מוכר? ומכאן לשאלה האם הדברים נמצאים המנוחה או בתנועה. היש הוא גם זה וגם זה. אך הרי הם דברים סותרים. אם כך היש הוא לא זה ולא זה. וזה לא יתכן. ומכאן לשאלה האם דברים יכולים להתמזג, והתשובה - יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. וממשיך בעניין זהות ושוני. עד המסקנה - האין ישנו מבחינות רבות. ואילו הסופיסטן שולל את שאינו ובכך מוביל לאשליה. הסופיסטן מעמיד פני חכם בלי לדעת ומשחק במילים.

בשלושת הציטוטים למעלה הוזכרה דמות 'החכם בעיניו' והוא כעין דמות הסופיסטן של אפלטון, המכביר מילים בלי לדעת בעצם דבר. כלומר, נראה שגם הטקסט התנ"כי יודע להבחין בין חכמת אמת ובין חכמת שווא. מעבר לכך, מעניין שהכתוב השלישי משייך את חכמת השווא של החכם בעיניו לעשיר, בדיוק כמו אפלטון בסעיף הראשון שהובא למעלה. בהתאם לזאת אפלטון עצמו יתפרש כאותו דל מבין, שאכן הוא חוקר כל שנקרא בפניו. ויש לציין עוד, כי עשירות ודלות יכולות להתפרש לא רק כפשוטן, אלא אף כעשירות ודלות רעיוניים, ואז יתפרש הכתוב כבחינת 'תפשת מרובה לא תפשת'.

לעניין הדיון באין - מעניין לראות שהתנ"ך, ממש כמו אפלטון, מתייחס לאינות, במקרה שלנו לחושך, כאל דבר שישנו, שהאור מובדל ממנו ואף ניתן לו שם, ככתוב - בראשית, א', 4-5: "וירא אלהים את-האור כי-טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד". זאת בעוד היינו רוצים לחשוב, שהחושך הוא רק העדר אור ואין לו הוייה משל עצמו. נתן אביעזר בספרו "בראשית ברא" מנסה להסביר, בהתאם לממצאי הפיזיקה האחרונים, שהחושך המדובר היה מציאות מלאת פלזמה, חומר שלא עובר דרכו אור, שכך היה היקום בשניות ההתחלה, ככתוב. אם כך ואם אחרת נראה שהתנ"ך מתייחס גם לאינות. ואולי צריך לציין כי בברית החדשה, להבדיל לדעתי, כתוב - "והאור בחושך זרח והחושך לא השיגו" (יוחנן, א', 5), כשהפסוק הקודם מדבר על - "[בו היו חיים] והחיים היו אור בני האדם" (שם, 4), ואחר-כך מדובר על - "האור האמיתי, המאיר לכל אדם, היה בא אל העולם" (שם, 9). כלומר, המציאות האלוהית היא כולה אור ללא חושך.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-05-17.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2828_2