ויכל אלהים ביום השביעי — יש אומרים כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה. וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם, כמו "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה ד); "אך ביום הראשון תשביתו שאור" (שמות יב טו). ולמה זאת הצרה? וכלוי מעשה איננו נעשה, כאילו אמר: לא עשה מעשה. וכן פירוש ויכל, גם וישבת:
וטעם מלאכתו אשר עשה — ביום השישי, טרם יום השבת:
וטעם וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו — מכל הבריאות שברא:
ויברך אלהים — פירוש ברכה, תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות, ובנשמות, כוח ההכרח והשכל:
ויקדש אותו — שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו:
ופירוש אשר ברא אלהים לעשות — השרשים, בכל המינים שנתן בהם כוח לעשות דמותם. והמפרש לעשות תחת 'עשה', גם עשה תחת 'ברא', איננו כן לפי דעתי. ואמר הגאון שברכת היום וקידושו ישוב על השומרים, שיהיו מבורכים קדושים:
ואד — כמו עשן. וכמוהו "יום אידם" (דברים לב לה), שהיום הרע יקרא "יום ענן וערפל" (יואל ב ב). והטעם, כי עלה אד מן הארץ בכוח המאורות, והשקה האדמה והצמיחה. והגאון אמר כי פירושו, ולא אד יעלה מן הארץ:
ויטע — וכבר נטע גן במקום שנקרא עדן מפאת מזרח, ועתה שם בו האדם. ופירוש גן בעדן — גן אלהים, הבי"ת משרת עצמו ואחר עמו: 'בעדן בגן אלהים'. וכמוהו "מאל אביך ויעזרך" (בראשית מט כה) ורבים אחרים. וה"א האדם — יש לו סוד. גם נמצא "שבט המנשה" (דברים ג יג); "הארונה" (שמואל ב כד טז). וגם יתכן להיותו כן, בעבור שהוא שם, נחצב מהאדמה, והוא יהיה שם עצם ושם תאר:
ויצמח — ובעת שהצמיח כל עץ מהאדמה, כן צמח בגן ועוד בתוכו שנים עצים:
ועץ הדעת — לפי דעתי צריך להוסיף 'דעת', להיות כן: 'ועץ הדעת דעת טוב ורע'; כי איך יהיה סמוך, והוא נודע בתחילה? וכן "הארון הברית" (יהושע ג יד); "והנבואה עודד הנביא" (דברי הימים ב טו ח), ורבים כאלה:
שם האחד — אמר הגאון, כי פישון – יאור מצרים. וידוע כי גיחון קרוב מארץ ישראל, כי כן כתוב: "והורדתם אותו אל גיחון" (מלכים א א לג), והוא בא מפאת מזרחית דרומית, גם פרת כן, והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח. ומפרשים אמרו כי חדקל הוא הנהר השני העובר על בגדא"ד עם נהר פרת, אם כן הנה שלושתם מזרחים. ויאור מצרים יוצא מהר הלבונה רחוק מקו השוה בצד נגב; והראיה, גידולו בקיץ. וידענו כי גן עדן תחת הקו השוה, שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה. וריקי מוח תמהו איך יתכן זה. והראיות גמורות בלי ספק יש עליהם; אם כן, ירד פישון לפאת דרומית מערבית, ואחר כן ישוב דרך צפונית. ואין ראיה על פישון שהוא היאור, רק שתרגם "החוילה" כפי צרכו, כי אין לו קבלה; וכן עשה במשפחות ובמדינות, ובחיות ובעופות ובאבנים. אולי בחלום ראה, וכבר טעה במקצתם, כאשר אפרש במקומו; אם כן לא נישען על חלומותיו. אולי עשה כן לכבוד השם, בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם, שלא יאמרו כי יש בתורה מילות לא ידענום. והזכיר הזהב, בעבור כבוד הנהר היוצא מהגן:
וזהב — אמר הגאון, כי הבדולח הם האבנים הקטנים עגולים היוצאים מהמים, שהם דקים, ודמה המן אליהם. והכתוב אמר על עין המן לבדו. ואמר כי השהם – אבן יקרה לבנה, והיא צחה. ואנחנו לא נדע:
ופירוש קדמת אשור — התי"ו קדמת תחת ה"א. וההפרש בינו ובין 'קדם', כי ה"א "קדמה" תחת "אל" הפתוח בפת"ח קטן; וכן: "וירד אברם מצרימה" (בראשית יב י), כמו 'אל מצרים'. והנה קדמת אשור, אל מזרח אשור.
ודע, כי מהפסוק הראשון עד "לעשות" – הזכיר הכתוב "אלהים", ואחר כן השם הנכבד והנורא עמו. ומה יקרו דברי קדמונינו ז"ל, שאמרו: נקרא שם מלא על עולם מלא; כי לא היה שם כח מקבל זה השם. ובפרשת "ואלה שמות" אפרש סוד השם, ואם הוא סמוך, אם יעזרני השם.
ודע, כי מקום האדמה שנברא ממנה אדם – קרוב אל גן עדן, כי יש אומרים כי האדמה היא ארץ ישראל. והנה שכחו, "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא ב):
בגן — לשון זכר ונקבה, וכן חיבורו 'גנים', 'גנות'. והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה, איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן? ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה, וכבר היה עובד האדמה? רק פירוש לעבדה – על הגן, שמפריו יאכל. ואחר שחטא, שב לאכול את עשב השדה, והוא הלחם:
וטעם לעבדה — להשקות הגן. ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו. ויש אומרים כי כן פירושו, לעבוד מצותו; והמצוה לא תעבד:
ואחר שאמר: מעץ הדעת לא תאכל, מה צורך למלת ממנו? רק הוסיף לבאר; וכן: "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב ו). או טעמו, אפילו מעט ממנו. ודקדוק ממנו – בספר היסוד תמצאנו.
ודע, כי אדם מלא דעת היה, כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת; רק "דעת טוב ורע", בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד, והנה חכם גדול היה; ולולי שהיה כן, לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת, כי הנה אשתו ידעה שהוא בתוך הגן:
ומלת לכל הבהמה — גם היא מושכת עצמה ואחרת עמה, כי טעמו 'ולכל עוף השמים'. וכן: "ויהי מתיו מספר" (דברים לג ו), וכן "ולא למדתי חכמה" (משלי ל ג) ורבים כאלה.
וטעם ולאדם לא מצא — ולנפשו לא מצא, כי כן מנהג לשון הקדש, כמו: "וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א יב יא). ורחוק הוא בעיני שישוב אל השם.
ופה אמר כי העוף נוצר מהאדמה, ולמעלה מהמים, כי משניהם נוצר:
ויבן — מהבניין הכבד, גם מהבניין הקל, כמו "ויפן" (שמות ב יב); "ויקץ" (שופטים טז כ):
ויבאה — חשב בהקיצו בראותו אותה כי הובאה אליו כאשר הובאו הבהמות, והכתוב דיבר על מחשבתו; וכן: "והאנשים רדפו אחריהם" (יהושע ב ז). או נבנתה חוץ לגן ואחרי כן הובאה אליו. וכאשר הסתכל, ידע שנגזרה ממנו, כי צלעו האחת עם בשרה איננה, והרגיש שבשר אחר הובא בו:
ודגשות שי"ן אשה — תמורת היו"ד הנח הנעלם שהוא באיש. ויתכן שסיבת דיבור אשה דגוש ולא רפה, שלא יתערב עם אישהּ שהוא בעלה, כי פעם יחסרו הראות הה"א. ו'נשים', מן 'אנוש' ו'אנשים':
וטעם יקרא — על שם:
ולא נדגש קו"ף לקחה זאת, להקל על הלשון. והוא מהבנין הכבד, ואם לא נמצא:
וטעם והיו לבשר אחד — כאילו הם; או שידמו כאשר היו. ויש אומרים שיולידו אחר, והוא רחוק:
ערומים — שם התאר, וכן: "בגדי ערומים תפשיט" (איוב כב ו). ויש אומרים כי גם "ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כז יב) כמוהו; וטעמו, שהרוח ערום בלי מכסה, כדמות העין:
יתבששו — מ'בושת', והיא מהשנים שיש נח נעלם ביניהם, והאות אחרון כפול, כמו "יתבונן" (איוב יא יא; שם כו, יד). ונקמץ השי"ן, בעבור שהוא סוף פסוק:
