קטגוריה:שמות יב טו

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

שבעת ימים מצות תאכלו וגו' עד ויקרא משה לכל זקני ישראל בעבור שהתחברו במועד הזה שלש מצות והם פסח מצה וחגיגה והנה שכבר ביאר הכתוב מצות הפסח בא לבאר עתה ענין המצה והחגיגה בפסוקים האלה. ואמנם טעם המצה ואיסור החמץ כבר ביארו רבן גמליאל בהגדה באמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. וכבר הערותי במאמר זבח פסח אשר חברתי ספק גדול על זה הוא הספק אשר בשער צ"ו וענינו כי הנה קודם היציאה ממצרים צוה הקב"ה בפרשת החדש על המצוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגומר שבעת ימים מצות תאכלו. ואם קודם שיצאו ממצרים צוה ית' על מצות המצה ואסור החמץ איך אמר רבן גמליאל שהיה טעמה על שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. והנה הר"ן בחדושיו על הרב האלפסי בפר' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) כתב על זה וז"ל מצה זו על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו היו מחמיצים אותו דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני ולמחר היו מותרין מחמץ ובמלאכה לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה עד כאן. יראה שהרב הבין שמצות המצה במצרים היתה בלבד בפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו וכי זה בלבד ידבר בפסח מצרים ושאומרו אח"כ והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וגו' שבעת ימים מצות תאכלו הוא בפסח דורות אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה אסור החמץ כל שבעה כי לדעתו לא היה אסור החמץ וחיוב המצה במצרים כי אם בלילה הראשין עם היות שלאחריו לא היה כן כמו שצותה תורה בפסח שני. אמנם במדבר לא היה להם חטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו בה כי אם בשנה השנית ע"פ הדיבור וכן כתב בן כספי לא תחשוב שעשו ישראל במצרים חג שבעת ימים כי הם במצרים לא אכלו מצה כי אם פעם אחת עם הפסח אבל התורה צותה לחוג לדורות שבעת ימים כי המספר ההוא מהימים היה נהוג אצלם תמיד במשתה היין ובחופה גם באבלות ולכך צותה גם כן לחוג את חג הסכו' שבעת ימים אע"פ שהיו הסוכות ההם זמן הרבה מאד ומלבד שהדעת הזה הוא רחוק מאד מפשט הכתובים שבפרשת החדש עדיין הקושיא במקומה עומדת רוצה לומר איך יאמר רבן גמליאל שהסבה שאנו אוכלים המצה בליל פסח היה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי הנה קודם היציאה צוה יתברך לאכול המצה עם הפסח ומפני אותה מצוה שלשעה אנו אוכלים את המצה בליל פסח לא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אבל אמיתת הענין הזה הוא שהמצוה שנצטווה בה ישראל במצרים מהמצה ואסור החמץ לכל שבעת הימים היתה כמו שנצטוו לדורות ושעל פסח מצרים נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים תאכל מצות רוצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שעשו אותו במצרים פעם ראשונה וכמו שכתב הראב"ע שאכלו המצה מיום שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים שהם שבעה ימים וכן כתב הרמב"ן שטעם ויאפו את הבצק מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו' והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה' על הפתח ויצילם ממכת בכורות והיו המצות לזכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אלו נתנה המצוה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ההיא ואמתתה. לכן הערים הקב"ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות כי לא היו חמץ ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות ולכך אמר רבן גמליאל שהיה עעם המצה באמת מפני שלא הספיק שהוא מהירות היציאה עם היות שנצטוו ראשונה עליה לאותה סבה שזכרתי ועל זה אמר הכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שהיום הוא יום חמשה עשר בניסן שהרי בליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ואלו היתה המצוה ההיא ליום אחד בלבד לא היה הדבר נרגש כי כמה מהאנשים יעברו יום אחד או יומים שלא יאכלו לחם כלל או שיאכלוהו מצה במקרה שקרה לכן צוה יתברך שחג המצות יהיה שבעת ימים כי הוא הקף שלם וכשיתמידו בו באסור החמץ וענין המצות יודע שהוא חג ה' וגם צוה במספר הזה מהימים להזהירם שלא יאכלו חמץ מליל יציאתם ממצריים עד שיטבעו המצריים בים סוף. ואין הכוונה שכל שבעת ימי החג יאכלו מצות בחיוב כי המצה אינה חובה אלא בלילה הראשון אלא שבכל שבעת הימים ההם כל הלחם אשר יאכלו יהיה מצה בלא חמץ והוא אמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואין היום הראשון שנזכר כאן הוא יום י"ד כמו שפרש"י כי כמו שכתב הרמב"ן אין בכל הפרשה רמז ליום י"ד אבל אמר ביום ראשון על יום ט"ו שהוא ראשון לשבעת ימי החג ולפי שתחלת היום הוא מן הערב שלפניו לכן אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור ביום הראשון מימי החג יהיה נשבת החמץ מן הבית וכן כתב הראב"ע שבהכנס היום הראשון כבר יהיה נשבת החמץ מן הבתים. והנה אמר תשביתו ולא אמר תוציאו לפי שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כלומר שדי שיבטל אותו בלבו ויהיה נחשב אצלו לעפרא דארעא. וענין תשביתו שאור הוא לפי שהיה המנהג בארץ מצרים וגם היום כן בכל ארצות הישמעאלים שבכל יום ויום לשום לחם לאכול כי מפני חום הארץ יפסד הלחם כשיעבור עליו היום ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעיסתם להחמיצה ויבואו לאכול חמץ על כן צוה יתברך שאור לא ימצא בבתיכם שהיא שמירה מעליא. ואמרו מיום הראשון וגו' שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכדי שלא נחשוב שיהיו כל שבעת ימי החג שוים בקדושה ומעלה ביאר שהיום הראשון מהם יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיקראוהו יום קדוש וכן היום השביעי יהיה במדרגה רבה מהקדושה שכל מלאכה לא יעשה בהם זולת מה שיאכל לכל נפש שהוא אוכל האדם שמותר לעשותו בחג והנה לא אמר אשר יאכל לכל אדם אלא לכל נפש להגיד שאפי' הבהמות שלהם הם בכלל אשר יאכל לכל נפש בחג והיה היום האחד מקרא קדש לפי שבו יצאו ממצרים והיום האחרון גם כן מפני שביום השביעי נטבעו המצריים בים סוף וביבשה עבר ישראל ואמנם אמרו עוד ושמרתם את המצות פירשו המפרשים שיהיו המצות שמורים מימי הקציר. וכפי מה שפרשתי בא הכתוב הזה לבאר למה יצוה במצה בזה החג כי הנה טעם הפסח כבר ביאר אותו למעלה שהיה מפני שפסח השם והציל בתי בני ישראל מהמגפה במכת בכורות אבל אכילת המצה ואיסור החמץ לא ביאר טעמו עד הנה ולכך הוצרך הכתוב לבארו מאמרו ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' רוצה לומר והנה צויתי אתכם שתשמרו את המצות לפי שבעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם עם כל רבוים מארץ מצרים ולזכר הגאולה והיציאה ההיא צויתי שתשמרו את היום הזה לדורותיכם. והיתה השמירה בב' דברים. הא' באכילת מצה בחיוב בליל היום הראשון ועל זה אמר בראשון בי"ד יום בערב תאכלו מצות רוצה לומר בחדש הראשון ביום הי"ד בערב שהוא ליל ט"ו תאכלו מצות אכילת חובה. והב' הוא איסור החמץ שיתמיד מן היום הראשון מהחג אשר זכר עד היום השביעי וסופו ועל זה אמר עד יום הכ"א לחדש בערב שבעת ימים בכלם שאור לא ימצא בבתיכם כדי שלא תבואו לאכול חמץ ותבואו לידי כרת כי כל אוכל מחמצת והוא הדבר שנתערב בו השאור או הדבר המחמיץ יהיה נכרת מעמיו בין שיהיה אזרח מישראל או גר צדק שהרי באכלו מחמצת כפר בעיקר ותכרת נפשו. הנה התבאר שנשנה כאן המאמר הזה ושמרתם את המצות לבאר שטעם המצה בלילה ראשון ואסור החמץ כל שבעת הימים הוא זכר ליציאה ולגאולה ונזכרה למעלה זאת המצוה בעצמה וחזר עתה במקום הזה לבאר בה הסבה והרמז שבעבורו נצטוותה. ואמנם הוסיף לומר פעם אחרת כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות לפי שמצות הפסח לא חייבה התורה אלא בהיותם בארץ לא בחוצה לארץ אבל אכילת מצה ואסור חמץ לא היה כן כי בחיוב היה בהיותם בארץ ובהיותם חוצה לארץ ואין מצות המצה תלויה במצות הפסח וכדי לבאר זה אמר הכתוב כאן כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות רוצה לומר אע"פ שמצות הפסח תלויה בארץ אין כן מצות המצה ואסור החמץ כי הנה בכל מושבותיכם שתשבו בארץ או בחוצה לארץ כל מחמצת לא תאכלו ותאכלו מצות בימים הנזכרים. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים האלה והותרה השאלה הו': והנה התיחסות המצה לגאולת מצרים כבר התבאר ענינו. אבל אסור החמץ מי יתן ואדע מה ענינו אצל הגאולה במצרים ולמה היה חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד ואסור החמץ שבעת ימים ובענין אסור מלאכה למה היו היום הראשון והאחרון אסורים בה ולא השאר ואני כבר נתתי במצות האלה טעם על צד הרמז בסוף מאמר זבח פסח ראיתי כללותיו בדברי חכם אחד מחכמי האומות ומאשר מתקו לי רגבי נחלי אמריו החזקתי בהם והוספתי עליהם טוב טעם ודעת וכללות הענין אזכור במקום הזה ואומר ששורש הדברים האלה הוא שראוי לאנשים יראי ה' וחושבי שמו שיכלו ימיהם בטוב ויקפידו על ימי חייהם שלא יוציאום לבטלה ולא בדבר רע ולפקוח עינינו ברא השם עולמו במספר ששת ימים אשר בהם עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כן האדם ידע וישכיל שימי שנותיו הם שבעים שנה ושלא יוציאם לריק ולבטלה כי אם במעשי' נבחרי' כמעשה בוראם וששים שנה הנרמזי' בששת הימים במעש' בראשית יעמול בעולמו וביום השביעי הרומז לעשרה שנים האחרונים מחייו לא יעסוק בדברים גשמים אלא בהדבק באלהיו וזהו וביום השביעי שבת שביום השביעי בסופו ינוח וישבות בעולם הנשמות ומפני זה כשלקח את ישראל לעם סגולתו עשה להם ביציאתם ממצרים דוגמת מה שיהיה ביצירת הולד כי הם היו במצרים באופל הגלות וצורתו כמו שעומד העובר במעי אמו וכמו שהולד לא יצא לאויר העולם אם לא יתחדשו ביציאתו כאבים וחבלי יולדה באם המחזקת בו ככה באו במצרים קודם יציאתם משם מכות רבות וגדולות מאד וכבר כתבו הטבעיים שארבע תקופות השנה הם כנגד חיי האדם כי האביב דומה לילדות ולנערות כל ימי העליה והגדול. והקיץ הוא דומה לימי הבחרות והעמידה. והחורף הוא דומה לימי הזקנ' עם השארות הכח. והסתיו דומה לימי הישישות והפסד הכח ולכן היתה היציאה ממצרים בחדש האביב והיה החדש ההוא ראש חדשים לרמוז על ראשית ימינו ושנותינו כאלו אז יצאנו לאויר העולם להבין ולהשכיל. והנה אסור החמץ מורה על הרחקת התאוות החומסות כי החמץ והשאור הוא יצר הרע והוא אשר קראו חז"ל שאור שבעיסה ולזה צותה תורה שלא יקריבו בקרבן כל שאור וכל דבש. לפי שהיה השאור רמז ליצר הרע והדבש רמז למתיקות החיים והתענוגים המותרים הנמשכי' אחריו ולזה אמרכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא שהיצר הרע משחית ומכרית הנפש ממצבה. והיתה שביתתו ביום הי"ד להעיר שי"ד שנים הראשונים משנות האדם אינו בהם בר עונשים לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה האמנם משם ואילך יקבל עליו עול המצות וישבית היצר הרע. ולהעיר על זה גם כן אמרו במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר שהיא הנפש שנאמר נר אלהים נשמת אדם ובאותו נר בודקין את החמץ והיצר הרע להבדילו מהאדם והזהירו שלא יהיה האור ההוא כל כך חזק שישרוף את הבית ויחריב את הגוף בהרחקת הדברים הגשמיים בהחלט וגם לא יהיה אור כל כך חלוש שלא יספיק לגלות סתרי החטאים ולהיות החמץ רומז ומעיר ליצר הרע צוה יתברך להרחיקו מבתינו כלומר מגופינו כל שבעת ימי החג רוצה לומר כל ימי שנותינו שהם שבעים שנה כי זה המספר מהימים שבעה מורה ומעיר על ימי שנות האדם שהם שבעה עשיריו' מהשנים ולכן היו ימי החופה שבעה כדי שביום חתונתו וביום שמחת לבו יחשוב כמה סבובים מאלה יעברו עליו וכן היתה שמירת הנדה ומצות המילה גם כן וטהרת המצורע וטומאת המת ושבעת ימי המלואים לכהני ה' ושבעת ימי אבלות שמטות ויובלות ושאר השביעיות כלם להזכיר לאדם מספר ימי חלדו כדי שישתדל ללכת למסעיו בחכמה בתבונה ובדעת. הנה אם כן אסור החמץ והשאור שבעת הימים הוא להעיר אל ישראל שבימי שנותיהם הנהוגים שהם שבעים שנה ישבותו ויבטלו מהם היצר הרע והתאוות המגונו'. והנה צוה שיהיה יום הראשון מקרא קדש וכן היום האחרון אסורים במלאכה. לפי שהאדם בילדותו בתחלת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה וגם בישישותו וסוף ימיו אין ראוי שיתעסק במלאכה גשמית כי הוא כבר כמת אבל בימים ההם יעשה בלבד אשר יאכל לכל נפש כי הנה לא יאות לנערים בילדותם עמל ומלאכה אחרת כי אם לחנכם בתורה ובמצות וכן הזקן בסוף שנותיו לא תאות לו מלאכה אחרת אלא להכין לנפשו צדה לדרך ושלמות נפשיי כי הוא אשר יאכל לכל נפש. אמנם הימים האמצעיים הם ימי המעשה ומלאכת העולם יאכל בה כן בשביתת השאור והחמץ התאוני. ואמנם המצה צוה שתהיה בתמימות וטהר' מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה ולכן הזהירו חכמינו זכרונם לברכה שישמור האדם המצה משעת הטחינה שהוא הזמן שבו יתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי עניני העולם כי מאז צריך שמור וגם כן הזהירו על שאור העיסה שימדוד האדם עיסתו רוצה לומר הנהגתו בשמושי גופו במדה במשקל ובמשורה. וצותה תורה שיאכל עם המצה מרור שהוא רמז אל כבישת היצר והכנעת הכחות החומריות כי בזה ירגיש האדם מרירות וצער גשמי והוא ימתק לנפשו. ואמנם הפסח היה רמז להפסד הגוף והפרד הנפש ממנו ולכן היה נאכל על מצות ומרורים והיה קרבן פסח לה' לפי שכאשר תבוא המות על ההנהגה הטובה ומרירות כבישת היצר יהיה הפסח קרבן לה' ותהיה שחיטתו אצל מזבח השם ואכילתו במקום קדוש ולכן היתה אכילתו בלילה שרומז לעת המות ועד חצות שהוא חצי המורכב שאז יפסד כי החצי האחר הנפשיי הוא נשאר וקיים והיה ראשו על כרעיו ועל קרבו דוגמת האדם בעת מותו שהוא עם כל איבריו. ואינו נאכל אלא למנויו רמז לחברת קרוביו ואוהביו בחייו שמצטערים עליו במותו ואינו נאכל אלא צלי שיהיה ריחו נודף כי טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. ולפי שהיה הפסח מורה על ההפסד והמות והיו חיי האדם נכללים בארבעה זמנים נערות ובחרות זקנה ושיבה לכן תקנו הקדושים לשתות אז ארבע כוסות כי ארבעה המה ישתה האדם בחייו. הנה התבאר מכל זה שחג המצות ירמוז אל בריאת האדם וחייו ומספר שנותיו וטהרת ונקיות הנהגתו וכבישת יצרו וצער גופו ושלמות נפשו וסופו המשובח לפני השם ולכן היה זה חג ה' לדור ודור ואמרו הקדושים חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים לפי שמה שיורה וירמוז ענין היציאה והחג בכל חוקותיו ומשפטיו יכלול לכל אדם בכל דור ודור ולזה היתה יציאת מצרים שורש לכל מועדי ה' ולכל המצו' לפי שהוא למוד והוראה על כל ימי חלדנו ולכך צותה תורה שאחר הפסח נמנה שבעה שבועות שהם פרקי האדם וגבולי זמנו כמו שאמר (ויקרא כ"ג ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה כי המספר ההוא מורה על ימי חייכם שיהיו כלם מכוונים להשיג לשלמות הרוחני שיקבלו במתן תורה וראוי היה הלמוד הזה לישראל ביציאתם ממצרים כי להיותם שמה עם פורע מוסר הדריכם הקדוש ברוך הוא בלמוד והמוסר האמתי הזה בצאתם כדי שישתלמו בו ויהיו מוכנים לקבל את התורה בהר סיני וזהו ענין הרמז הנכבד הזה. ועוד אזכרהו בסדר אמור אל הכהנים: