קטגוריה:שמות יב טו
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּ/יּ֣וֹם הָ/רִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִ/בָּתֵּי/כֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְ/נִכְרְתָ֞ה הַ/נֶּ֤פֶשׁ הַ/הִוא֙ מִ/יִּשְׂרָאֵ֔ל מִ/יּ֥וֹם הָ/רִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַ/שְּׁבִעִֽי׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָל דְּיֵיכוֹל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה: |
רש"י (כל הפרק)
"שבעת ימים" - שטיינ"א של ימים
"שבעת ימים מצות תאכלו" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח)
"אך ביום הראשון תשביתו שאור" - מערב יו"ט וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא)
"הנפש ההוא" - כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס
"מישראל" - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותירש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ – וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" (דברים טז,ח), לָמַדְנוּ עַל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה לֶאֱכֹל מַצָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל חָמֵץ. וּמִנַּיִן אַף שִׁשָּׁה שֶׁהִיא רְשׁוּת? [תַּלְמוּד לוֹמַר: "שִׁבְעַת יָמִים";] זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה: דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מַן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בִּלְבַד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת[4], אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת. יָכוֹל אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,יח), הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה (פסחים ק"כ ע"א).
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר – מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְקָרוּי "רִאשׁוֹן", לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַשִּׁבְעָה. וּמָצִינוּ מֻקְדָּם קָרוּי רִאשׁוֹן, כְּמוֹ "הָרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד" (איוב טו,ז), הַלִּפְנֵי אָדָם נוֹלַדְתָּ? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ" וְגוֹמֵר (שמות לד,כה), לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם (פסחים ה' ע"א).
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא – כְּשֶׁהִיא בְּנַפְשָׁהּ וּבְדַעְתָּהּ, פְּרָט לְאָנוּס (מכילתא כאן).
מִיִּשְׂרָאֵל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֵךְ לָהּ לְעַם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמָקוֹם אַחֵר: "מִלְּפָנַי" (ויקרא כב,ג), בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתִי.
רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
אור החיים (כל הפרק)
שבעת ימים. הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל. ואם תאמר והלא היוצאים עדיין לא יצאו לעשות זכרון לדבר. הלא גם הפסח שצוה ה' לקחת שה לבית אבות וגו' עדיין לא פסח אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה', גם המצה בזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה:
ותמצא שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ק"כ א) מדרשות התורה בא' בי"ג מדות כי כל שבעה אין חיוב במצה אלא לילה הראשונה קבעו הכתוב חובה, והטעם כי גם בחינת המצוה לא היה אלא בליל ט"ו וזה נקבע לחובה בזמן עצמו ומאז והלאה אין כיוון בנס למצוה והבן. וטעם אומרו שבעת ימים מצות אינו אלא רשות. ואולי שדיבר בסדר זה לומר כי מעלה עליו הכתוב כאלו אכל כל ז'. ותמצא כי צוה ה' ב' מקראי קודש ביום הא' וביום הז' יום א' לצד נס יום ט"ו, ויום ז' לצד נס גמר הגאולה של קריעת ים סוף וכו'. עוד טעם אומרו שבעת לצד שלא צוה ה' בכל ז' לאו דלא תאכל חמץ והייתי אומר אם לא אכל חמץ אין בידו לא זכות ולא עונש תלמוד לומר שבעת ימים תאכל מצות לומר לך כי כשלא אכל חמץ כאלו אכל מצות והרי בידו ז' מצות עשה. וטעם ז' ולא פחות ולא יותר, נתכוון ה' שיהיו עסוקים במצות עד גמר הגאולה שהוא ביום ז' של פסח אשר הפליא ה' עשות נסים להם וברודפיהם משפטים. גם יש טעם ברוחניות כי יסודי הקדושה שהם שורש נשמות ישראל שבעה עינים (זכרי' ג), ותקרא כנסת ישראל בת שבע לסיבה זו (זהר ח"ג ו' ב):מדרש מכילתא (כל הפרק)
נג. שבעת ימים מצות תאכלו . שומע אני כל מצות במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ- לא אמרתי אלא דבר הבא לידי (מצה) וחמץ. ואי זה (זה) אלו חמשת המינין (ואלו הם) החטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל. ושיפון יצאו האורז והדוחן והפרגון והקטניות השומשמין שאין באין לידי חמץ (ומצה) אלא לידי סרחון.
שבעת ימים מצות תאכלו . שומע אני, אף מעשה קדרה במשמע תלמוד לומר- לחם
נד. שבעת ימים עם יום טוב הראשון. אתה אומר כן, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון? תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים. אי עד יום האחד ועשרים אוציא (סמוך לעשרים)
נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו, לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות. אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא (לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה? תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כראשון, לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות. תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?) השביעי הזה, בכלל היה ויצא (מוצא) מן הכלל ללמד על הכלל. מה ז' רשות אף כל רשות. אי מה השביעי רשות אף לילה הראשון רשות - תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון (השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כלן רשות).
דבר אחר כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו- אלא ששה מן החדש שבעה מן הישן
נו. אך ביום הראשון. מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות י"ב) לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רבי ישמעאל. (רבי יונתן) אומר, אינו צריך הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, שרפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר תשביתו - שאור מערב יום טוב. רבי יוסי הגלילי אומר, תשביתו שאור מבתיכם מערב יום טוב, אתה אומר כן או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר אך, חלק
- נו רבי (יוסי) [יהודה] אומר תשביתו שאור מבתיכם בשרפה. אתה אומר בשרפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן, נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה. (מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה). אם למדת נותר שאינו אלא בשרפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה- היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב של שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת, ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ שאף על פי שחייבין עליו כרת, לא יהא בשרפה. אמרת אדון ד' לשונות כאחת מד' לשונות כאחת. נותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שהוא אסור בהנאה אין חייבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלא אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמוד דבר שהוא שווה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים ואל אלמוד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשרפה. אמר ר' יהודה בן בתירה, סבור אתה שאתה מחמיר עליו, ואינך אלא מקל- הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף. אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה. משהגיעה שעת הבעור מצות כלויו בכל דבר. רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא- ואיזה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשרפה.
נז. כי כל אוכל חמץ ונכרתה . (שומע אני כל חמץ במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ואי זה הוא? זהו מחמשת המינין - החטים והשעורים והכוסמים שבולת שועל ושיפון, יצאו האורז והדוחן והפרגון והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.
ונכרתה) אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה (דברי ר' עקיבא) מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר - תלמוד לומר מלפני [אני] ה' בכל מקום שהוא רשותי.
נח. מיום הראשון עד יום השביעי. ענשו שבעה, ואזהרתו לעולם. שהיה בדין, הואיל והחלב חייב עליו כרת והחמץ חייב עליו כרת, אם למדת על החלב שעשה ענשו כאזהרתו, יכול אף על החמץ יעשה ענשו באזהרתו? תלמוד לומר מיום הראשון עד יום השביעי. שענשו שבעה ואזהרתו לעולם. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר (כל מחמצת לא תאכלו).מלבי"ם - התורה והמצוה
נג. שבעת ימים מצות תאכלו . לא באר מאיזה מין יעשה המצות ולמדו במכילתא ופסחים (דף לה) ומנחות (דף ע) ממה שנאמר לא תאכל חמץ וכו ' תאכל מצות. מבואר שמדבר במין שימצא בו חמץ ומצה, ויתר המינים לא נמצא בהם חמוץ רק סרחון. וכן לא באר איך תעשה המצה שיצויר מצה בלתי אפויה רק מעשה קדרה, ולמד ממה שכתוב לחם עוני ואין לחם אלא האפוי בתנור.
נד. שבעת ימים מצות תאכלו . ואמר שנית בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שהם דברים כפולים ומיותרים, ומפרשי חז"ל, מפני שיש לטעות דחשבינן השבעה ימים מיום השני של פסח, ופי' וחגותם אותו חג שהוא יום הראשון, ואחריו שבעת ימים מצות תאכלו. כי על יום הראשון אין צריך לבאר, שכבר אמר על מצות ומרורים יאכלוהו. לכן פי' שהחשבון מתחיל בי"ד בערב ונמשך עד יום האחד ועשרים ועד בכלל, ולא עד השנים ועשרים. ואם לא יכתב רק פסוק זה נאמר שמה שנאמר עד יום האחד ועשרים הוא עד ולא עד בכלל, ולכן צריך שבעת ימים מצות תאכלו.
נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו . כבר בארנו בסימן הקודם ( בא נד )שמזה נוכל לטעות שהחשבון מתחיל מיום השני, ולכן הוצרך לפרט עד יום האחד ועשרים לחדש בערבו, אולם עדין מיותר מה שכתוב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , והיה לו לומר ושבעת ימים מצות תאכלו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ומשיב במכילתא מפני שמה שכתוב שבעת ימים מצות תאכלו- פירושו לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות.
וזה נלמד ממה שכתוב במקום אחר ששת ימים תאכל מצות כמו שיבאר אחרי זה. אבל הלא נוכל לומר בהפך, שמה שכתוב ששת ימים תאכל מצות מפני שהששה ימים האחרונים הם חובה, ומה שנאמר פה, שבעת ימים מפני שיום הראשון הוא רשות, לכן הוצרך לומר בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , ללמד שיום הראשון חובה. ומוכרח שמה שאמר ששת ימים מפני שהששה ימים הם רשות.
ועל זה אמר במכילתא כתוב אחד אומר שבעת ימים וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכ' שזה בא לפרט המאמר הראשון. ומאמר זה מובא בספרא ( אמור קנא ) ופרשתיו שם היטב. וכן הוא בפסחים (דף קכ) ושם למד שהראשון חובה ממה שכתוב תאכל עליו מצות וממה שנאמר בערב תאכל מצות, וחד לזמן שאין בית המקדש קים, ובערב תאכלו לזמן שאין בית המקדש קים.
ובדרך אחר מפרש מה שנאמר ששת ימים תאכל מצות מוסב על מה שאמרו ופנית בבקר והלך לאהליך, ומאז תאכל מצות ששת ימים מן החדש. וכמו שאמרו בספרא אמור ( אמור קסד ) בשם ר' שמעון בן אלעזר ובספרי ראה (פסקא קל"ד) ומובא במנחות (דף סו) ובירושלמי (פ' א"ד) בשם הלל הבבלי.
נו. אך ביום הראשון תשביתו . ראשון זה לשון מוקדם, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו) רוצה לומר יום המוקדם לשבעת ימים אלה.
וזה מבואר ממה שאמרו מיוס הראשון עד יום השביעי, שהוא מיותר שהיה לו לומר תשביתו שאור מבתיכם עד יום השביעי. וכבר התבאר בכללים איילת השחר ( כלל קל"ח ) ששם הנשנה שלא לצורך מורה שהוא שם אחר משונה מן הראשון.
ומזה מבואר שמה שנאמר ביום הראשון תשביתו, רצה לומר ביום המוקדם שהוא בערב יום טוב, ומה שאמר כל אוכל חמץ מיום הראשון ונכרתה , היינו ביום טוב עצמו.
וזהו שאמרו בפסחים (דף ה) דבי ר' ישמעאל תנא, מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש. רנב"י אמר, ראשון ומעיקרא משמע, ומה שנאמר שי"ד נקרא ראשון ממה שאמר בראשון בארבעה עשר, מפרש כמו שאמרו בתרגום יונתן שם- בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון את פסחא וברמשא דחמיסר תיכלון פטירא, מפרש ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון בארבעה עשר יום לחודש קאי על שחיטת הפסח שוה היה בארבעה עשר.
ומה שכתוב בערב תאכלו מצות , הוא מאמר אחר שבערב של י"ד היינו בליל ט"ו תאכלו מצות.
[ובזה ל"ק מה שתמהו התוס' (ברכות דף ט) על מה שנאמר בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות, שהיה צריך לומר בחמשה עשר בערב, כי זה מוסב למעלה על שחיטת הפסח שהיה ביום ארבעה עשר. וזהו שאמר ר' ישמעאל מצינו י"ד שהוא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר, שמפרש ושמרתם את היום בראשון היינו ביום המוקדם ליום טוב שהוא ארבעה עשר, תשמרו חק הפסח והוא הדין חק של בעור חמץ. שר' ישמעאל למד בעור חמץ משחיטת הפסח. וכן בירושלמי [ריש פסחים] ושמרתם את המצות בראשון בארבעה עשר תנהו ענין לבעור חמץ, ול"ק מה שנתקשו התוספות שם דר' ישמעאל למד מקרא אחרינא כי הכל למוד אחד, ורנב"י אמר, ראשון דמעיקרא משמע הוא עצמו מ"ש, שמה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו פי' יום המוקדם]
ועל הנחה זו המיוסדת בכללי הלשון, באו תנאי הברייתא להביא הוכחות שמוכרח לומר כן. וראיית ר' ישמעאל מפני שמצווה לבער החמץ בי"ד מפני הפסח. ור' יונתן [ובגי' הגמרא ר' עקיבא] מוכיח שאי אפשר לשרפו ביום טוב, דהבערה אב מלאכה [ ור' ישמעאל יש לומר דסבירא ליה דהשבתתו בכל דבר], ור' יוסי הגלילי [ובגרסת הגמרא ר' יוסי] לא רצה גם כן להוכיח כר' עקיבא. דלגירסא דידן ר' יוסי הגלילי הלא הוא סבירא ליה שחמץ בפסח מותר בהנאה ויכול לשרפו ביום טוב כי יכול להנות ממנו. ולגרסת הגמרא ר' יוסי הוא לשיטתיה דסבירא ליה הבערה ללאו יצאת ולדידיה אין הבערה אסורה ביום טוב, כמו שאמרו התוספות (שם דף ה' ע"ב) בשם ריב"א. ולמד זה ממה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו – אך חלק.
וזה לפי המבואר בכללים (איילת השחר כלל תקצא ) שיש הבדל בין אך ובין רק. שמלת אך מורה גדר ומעוט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך. ומלת רק ממעט דבר במשפט הקודם, והוא על פי המבואר אצלי ( צו מ) ששם יום בא מגביל נגד שם לילה, ואז הוא מעלות השחר עד הלילה. ולפעמים בא בדיוק מגביל נגד שם בקר, ששם בקר הוא עד חצות, ושם יום מציין כנגדו הזמן שאחר חצות ואילך. וכשאמר פה אך ביום, מציין אך ביום תשביתו לא בבקר. כי מלת אך מציין בדיוק שם יום מגביל עד שם בקר לא שם יום מגביל נגד שם לילה. וזהו שאמרו בגמרא ואימא מצפרא אך חלק. ואי אפשר לפרש שכון על חצות היום של יום טוב עצמו, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכתיב בערב תאכלו מצות, ועל כורחך שרצה לומר ביום הראשון המוקדם ליו"ט.
- נו ר' יהודה אומר תשביתו שאר מבתיכם . נתבאר אצלי (אילת השחר כלל תסא ) שפעל שבת מצין הפסק דבר המתמיד, כמו דבר המתמיד במציאות או הפסק המלאכה המתמדת. ורצה לומר שיופסק מלהיות נמצא בבתיכם שאור שנמצא שם כל השנה, ואינו מציין הבעור שאז היה לו לומר תבערו שאור. ועל כן אמרו שדי בבטול בעלמא ועיקר ההשבתה הוא בלב. כמו וישבות מכל מלאכתו והוא המניעה לבד שגמר בלבו שלא לעשות מלאכה עוד.
ובכל זאת סבירא ליה לר' יהודה שמצותו בשרפה. וברייתא דפה מובא בפסחים בבלי (דף כז כח) ובירושלמי, והתחיל ללמדו ממה מצינו מנותר שהוא דומה לחמץ בד' עמנים ומצותו בשרפה, [ומה שאמרו הזמן גורם כן הוא גם בירושלמי, ובבבלי הנוסח חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו. רצונו לומר שלא ימצא אחר הזמן הקבוע]
ועל זה השיבו השיבו מאשם לשיטת ר' יהודה בעצמו שאינו בשרפה. [ותשובה זו חסרה במכילחא ונמצאה בנוסח הבבלי והירושלמי ומסיים שתק ר' יהודה, ולכן דן דין אחר מקל וחומר]. ועל זה השיב לו שהדין הוא סופו להקל.
ור' יהודה הולך לשיטתו שדן דין כזה שתחלתו להחמיר וסופו להקל וכמה שאמר בירושלמי. וכמו שהבאתי בפי' הספרא ( תזריע ד), וגם מה שאמרו חזר ר' יהודה ודן דין אחר חסר במכילתא והעתקתיו מנוסחת הגר"א. ועל זה אמר ר' יהודה בן בתירה, שבשעת בעורו השבתתו בכל דבר, כדי שלא יהא סופו להקל. ושלא בשעת בעורו, מודה דהשבתתו בשרפה מקל וחומר מנותר.
וכן הוא בירושלמי שם וזה לשונו, תני עד שלא הגיע ומן בעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר' יהודה. אית תניי תני עד שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן [צ"ל ואתיא כרבי]. וזה עולה כפי' התוספות פסחים (דף יג ע"ב) שמה שאמרו לר"י שלא בשעת בעורו בשרפה, היינו אחר שש, שרוב העולם מבערים בשש.
ומה שאמרו בשעת בעורו השבתתו בכל דבר היינו בשש. ויש הבדל בין לשון בשעת בעורו שלא בשעת בעורו שמורה על שעה שנוהגים העולם לבער, ובין לשון עד שלא הגיע זמן בעורו, שמורה על שעה שחייב לבער מדין תורה. ומבואר מן הירושלמי שגם לר' יהודה בן בתירה, הגם שחולק על ר' יהודה בזמן בעורו שמצותו בכל דבר, שלא יהא יושב ובטל. אבל שלא בזמן בעורו מצותו בשרפה, וזה מפני טעמו של רבי שבא לפרש טעמו של ר' יהודה בן בתירה, שאחר שאמר תשביתו ואמר לא יראה ולא ימצא, באר שמצות השבתה היא באופן שלא ימצא עוד במציאות כלל, וזה לא משכחת אלא בשרפה.
נז. כל אוכל חמץ . הינו מה שהוא מחמשת המינים שבו משכחת חמץ ומצה (כנ"ל בא נג ) ומה שאמרו ונכרתה היינו שהנפש ההיא תדחה מעדת הצדיקים עם ה' כמו שאמרו ענין זה בפרשת צו ( צו קלב). ושם התבאר גם כן שממעט תמיד אונס שוגג ומוטעה. ובכל מקום דכתיב כרת, כתב מקרב עמו או ונכרתה מישראל ופעם א' נמצא [בפ' אמור כב ג] באוכל קדשים בטומאה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. כי ג' כריתות אמורות בשלמים ושני פעמים (פ' צו ו) כתב ונכרתה מעמיה, והוי אמינא שתדחה לעם אחר. וכן במה שאמרו פה מישראל, יש לומר שרצה לומר שידמה ככל הגוים, לכן באר במק"א ונכרתה מלפני, שהוא כריתת הנפש לא כריתת הגוף שאני ה' בכל מקום ואנה מפני יברח.
נח. מיום הראשון עד יום השביעי . לפי דרכי הלשון היה לו לומר כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה, כמו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה (אמור כג). ועם הדיוק היה ראוי לאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מיום הראשון עד יום השביעי, ופירשוהו חז"ל משום דחיוב השבתה חל לעולם לשיטת ר' יהודה דחמץ לאחר זמנו בלאו וכן האוכלו אחרי זה עובר בלאו. ועל כן פירש שתנאי ונכרתה הוא רק מיום הראשון עד יום השביעי, אבל עונש הלאו נשאר לעולם ועוקר האזהרה על אחרי זמנו מן כל מחמצת לא תאכלו לר' יהודה כמו שכתבו בפסחים (דף כח).
תרגום ויקיטקסט: - שבעה ימים החל מיום היציאה ממצרים (15 בחודש הראשון) תאכלו לחם רק בצורת מצות (ולא חמץ); אך כבר בתחילת היום הראשון תשביתו (תבטלו) מבתיכם כל שאור (תערובת המשמשת להחמצת בצק); כי כל מי שאוכל חמץ בימים אלה, מהיום הראשון עד היום השביעי , מפר את מצוות ה', ונפשו נכרתת ונפרדת מעם ישראל.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב טו.
שבעת ימים מצות תאכלו
לפי חכמי המשנה, זו אינה מצוה אלא רשות - אם אתם רוצים לאכול מאפה מקמח ומים, אז תאכלו אותו רק בצורת מצות ולא בצורת חמץ. אולם לא חייבים כלל לאכול מאפים - אפשר לאכול כל שבעת הימים רק פירות וירקות. חז"ל הגיעו למסקנה זו מתוך הקבלה לפסוק המקביל, (דברים טז ח): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה"(רש"י). ראו: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
תשביתו שאור מבתיכם
שאור הוא תערובת של קמח ומים שהחמיצה, ומשמשת להחמצת בצקים . אנשים אוהבי-טבע בימינו נוהגים להחזיק קערת שאור, ולהשתמש בו להחמצת בצקים. בכל פעם שאופים לחם, הם מוסיפים לבצק מעט מהשאור. השאור מעביר את חיידקי-ההחמצה אל הבצק, ותוך מספר שעות החיידקים גורמים לבצק להחמיץ. לאחר מכן, לוקחים חלק מהבצק שהחמיץ ומעבירים בחזרה לשאור כדי לשמור על כמותו. השאור הוא למעשה מושבה של "עובדים" - חיידקי-החמצה הגדלים ומתרבים ו"מועסקים" בהחמצת בצקים.
ייתכן שגם אבותינו נהגו כך. במשך כל השנה, הם החזיקו "מושבת חיידקים" - קערת שאור ביתית, והשתמשו בה להחמצת בצקים. פעם בשנה, לקראת חג הפסח, הם נצטוו להשבית את המושבה ולהיפטר מהשאור. מדוע? -
- כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל:
כשבני ישראל היו עבדים במצרים, לא היה להם זמן לחכות שהבצק יחמיץ, ולכן מאכלם העיקרי היה מצות, לחם עוני. כשהם יצאו ממצרים, הם נצטוו לשמור על אותו תפריט בליל היציאה ושבעה ימים אחריו, כדי שיזכרו את מוצאם, מאומה של עבדים עניים, ולא יתגאו בכוחם, (שמות יב ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
מי שאוכל חמץ בימים האלה, מתנכר למוצא שלו, וכורת את עצמו מעם-ישראל. כיוון שהכריתה הזאת היא עונש חמור מאד, נצטוינו לעשות סייג למצוה ולהרחיק, לא רק את החמץ האכיל, אלא גם את השאור הגורם להחמצה.
ביום הראשון
לפי הפשט, היום הראשון הוא היום הראשון של חג המצות - 15 בניסן. צריך להשבית שאור ביום הראשון, כלומר לדאוג שב-15 בניסן לא יהיה ברשותנו שום שאור.
אולם, חז"ל פירשו שאיסור החזקת שאור מתחיל כבר בחצות של יום 14 בניסן - כ-6 שעות לפני כניסת החג: "אך ביום הראשון תשביתו שאור - מערב יום-טוב. וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה. ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו (איוב טו) "הראשון אדם תולד" - הלפני אדם נולדת. או אינו אלא ראשון של שבעה? ת"ל "לא תשחט על חמץ" - לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים" (רש"י ע"פ מכילתא). מדוע? - ראו ביאור:למה איסור חמץ מתחיל מאמצע היום.
ונכרתה הנפש ההיא
"הנפש ההוא - כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס. מישראל - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר? ת"ל במקום אחר מלפני - בכל מקום שהוא רשותי" (רש"י).
ראו פסוקים נוספים וביאורים על עונש כרת.
הקבלות
יש מפרשים שאיסור חמץ נועד גם לאותה שנה של יציאת מצרים, ויש מפרשים שהאיסור התחיל רק מהשנה הבאה. ראו:
- (שמות יב לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם".
- (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ ר' לעיל מס' 3085 (שמות י,כב).
- ^ דִּכְתִיב בַּפָּסוּק בִּדְבָרִים שָׁם: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", וְלָא כְּתִיב בֵּיהּ "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".
- ^ ר' לעיל מס' 3085 (שמות י,כב).
- ^ דִּכְתִיב בַּפָּסוּק בִּדְבָרִים שָׁם: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", וְלָא כְּתִיב בֵּיהּ "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".
דפים בקטגוריה "שמות יב טו"
קטגוריה זו מכילה את 25 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 25 דפים.