ראש השנה כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה איתיביה היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לקרות לקרות הא קא קרי אבקורא להגיה ת"ש היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כוון לבו לצאת לא לשמוע לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא איתיביה בנתכוון שומע ולא נתכוון משמיע משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע כסבור חמור בעלמא הוא אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר דלמא דקא מנבח נבוחי א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן מתיב רב שמן בר אבא גמנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון (דברים א, יא) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל (דברים ד, ב) לא תוסיפו על הדבר והא הכא כיון דבריך ליה עברה ליה זמניה וקתני דעבר הכא במאי עסקינן בדלא סיים והתניא סיים סיים ברכה אחת והתניא סיים כל ברכותיו שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה הוא ומנא תימרא דתנן דהניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו מתנה אחת מתן ד' במתן ד' ינתנו במתן ד' מתן ד' במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' רבי יהושע אומר הינתנו במתן אחת אמר לו ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע אמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף א"ל ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אמר לו ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד אמר רבי יהושע כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך והא הכא כיון דיהיב ליה מתנה מבכור עברה ליה לזמניה וקתני דעבר משום בל תוסיף לאו משום דאמרינן כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה כוליה יומא זמניה [ממאי] דלמא קסבר ר' יהושע מצות עובר עליהן אפי' שלא בזמנן אנן הכי קאמרינן רב שמן בר אבא מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא לותיב ממתניתין מתניתין מ"ט לא מותיב כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה כוליה יומא זמניה הוא ברייתא נמי כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה ורב שמן בר אבא התם לא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך רבא אמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה והא מתן דמים לרבי יהושע דלעבור ולא בעי כוונה אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה אמר ליה ר' זירא לשמעיה
רש"י
[עריכה]
קא משמע לן - דאע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אין צריכות כוונה:
זמן המקרא - של קריאת שמע והוא היה קורא בתורה פרשת שמע:
קורא להגיה - אף קרייה אין כאן אלא מגמגם:
דקא מנבח נבוחי - ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו בפ' אחרון (דף לג:):
אלא מעתה - דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי:
הישן בשמיני בסוכה - שלא לשום מצוה:
ילקה - שהרי מוסיף על מצוה ועובר משום בל תוסיף:
מצות אין עובר עליהן - בבל תוסיף אלא בזמנן כגון חמשת המינין בלולב וה' טוטפות בתפלין חמש ציציות בטלית אבל תוספת יום על ימים או שעה על שעה אין זה מוסיף:
בשלא סיים - אלא הוסיפה באמצע:
והא סיים קתני - בברייתא:
הניתנין במתנה אחת - כגון דם בכור שנתערב בדם בכור חבירו או בדם מעשר:
ינתנו מתנה אחת - והרי יש בה משניהן ועולה לשניהן:
מתן ארבע - שלמים ואשם ועולה ותודה:
דלמא קסבר רבי יהושע כו' - ומתרתי הנך ממתני' ומברייתא איכא לאותובי לרבא:
אנן הכי אמרינן - אנן דמייתינן סייעתא מהא דטעמא משום דאי הדר מתרמי ליה כו' הכי קאמרינן ליה לרב שמן:
מאי טעמא שבק מתניתין כו' - שבק מתניתין הניתנין במתנה אחת משנה היא בשחיטת קדשים:
לותיב ממתניתין - דאלימא לאקשויי:
לא סגי דלא יהיב - אי הדר מתרמי ליה דקדשים לא מפסיד:
לצאת לא בעי כוונה - דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו:
לעבור בעי כוונה - שיתכוין לשום מצוה ואי לא לא עבר:
והא מתן דמים כו' - שאין מתכוין בשאר מתנותיו לשם בכור וקאמר רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף:
תוספות
[עריכה]
אבל הכא. תוקע לשיר מתעסק בעלמא הוה ולקמן בפרק בתרא (דף לב:) תנן המתעסק לא יצא: אבל נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה: לא הוה מצי למימר כגון שלא נתכוון משמיע להוציא השומע דמשמע ליה כדדייק בסוף סוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא [לא] בעי כוונה:
דקא מנבח נבוחי. פי' בקונט' דאינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו וקשיא דאם כן אפילו נתכוון נמי לא נפיק ונראה לי מנבח נבוחי שאין מתכוין לתקוע שיעור תקיעה ותקע שיעור תקיעה ושמא כך רוצה לומר בקונט' אי נמי כעין שפירש בקונט' לקמן בפרק בתרא (דף לג:) מתעסק שהיה נופח בשופר ועלתה לו בידו תקיעה:
ומנא תימרא דתנן. גבי זריקת דם תימה מאי אולמיה דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן ויש לומר דגבי כהן שמתכוין לברך ולהוסיף יכול להיות שעובר אע"ג דלאו זמניה הוא אבל כאן שאין מתכוין להוסיף ואינו עושה אלא מחמת ספק אין לו לעבור אי לאו משום דחשיב זמניה אלא ודאי אמרינן דחשיב זמניה משום זמנין דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה מיניה והוא הדין גבי כהן מהאי טעמא וא"ת הא דאמר בפ"ק (דף טז: ושם) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא עבר משום בל תוסיף ועוד אמר בפרק בתרא (דף לד.) שלש תרועות נאמרו בר"ה שנים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים ואיכא למאן דאמר ב' מדברי סופרים והשתא עבר משום בל תוסיף אע"ג דכבר עבר ויצאו מכל מקום אי אתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וחשיב זמניה ועוד דאפי' לאו זמניה כיון דמתכוין לשם מצוה עובר משום בל תוסיף דמסיק רבא בסמוך לעבור שלא בזמנו בעי כוונה וי"ל כדפרישית בפ"ק (דף טז: ושם) דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן מוסיף ברכה אחת כגון יוסף (ה') עליכם ככם (דברים א) או כיוצא בה וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר ומיהו תימה דלפי' זה אם היה נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפלין בבית אחד לא היה עובר משום בל תוסיף ומסוכה אין להביא ראיה כאן מה שאין עובר בעשה ד' מחיצות אע"ג דאמרינן שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח דכל שכן כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף דהוי תשבו כעין תדורו:
מתן ארבע במתן אחת. כגון דם בכור שהוא מתן אחת בדם עולה ושלמים שהם שתי מתנות שהן ארבע ולא בדם חטאת שהן ארבע מתנות בד' קרנות דההוא למעלה מחוט הסקרא והני למטה:
לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. והלכך טוב שלא יגרע המצוה:
לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקקנו ליתן ארבע ועוד טפי עדיף באחד מארבע כמו שמפרש:
דלמא קסבר רבי יהושע מצות עובר עליהן שלא בזמנן. והישן בשמיני בסוכה ילקה לרבי יהושע ובשמיני ספק שביעי לא יתיב ומיהו לא קיימא מסקנא הכי:
הכא אי בעי מברך. משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם (במדבר ו) כל היום דהא קאמר אי בעי לא מברך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מד א מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה א', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ס' סעיף ה':
מה ב מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ח':
מו ג מיי' פי"ד מהל' נשיאת כפים הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף כ"ז [רב אלפס פ' הקורא את המגילה דף רעג]:
מז ד ה מיי' פ"ב מהל' פסולי המוקדשין הלכה י"א:
ראשונים נוספים
פשיטא מהו דתימא התם תאכלו מצות אמר רחמנא והא אכליה אבל הכא בענין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא קמ"ל מצות אין צריכות כוונה.
איתיביה היה קורא בתורה בענין ק"ש והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו למצות ק"ש יצא ואם לא כוון לא יצא. ודחינן מתניתין בקורא להגיה. שאינו קורא התיבות בקריאתן אלא ככתיבתם החסרות והיתירות כמות שהן כתובות. לפיכך אם כוון לבו וקרא כמסורת יצא ואם לאו לא יצא ת"ש מהא דתנן הכא במתנית' היה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לכנסת ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו מאי כוון לבו לצאת וש"מ מצות צריכות כוונה. ודחינן כוון לבו לשמוע ולהבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס.
איתיביה נתכוון משמיע לא יצא הא היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר קשיא לרבה ופריק לא דקא מנבח נבוחי. כלומר אינה תקיעה שלימה אלא כמין נבוח הוא ולפיכך לא יצא אבל אם היתה תקיעה אע"פ שלא נתכוון יצא. אי הכי כי המצות [אין] צריכות כוונה התורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים ואין לך להוסיף על שבעת הימים אי הכי הישן בשמיני בסוכה ילקה על שעבר בבל תוסיף אף על פי שלא נתכוון לישן בסוכה משום מצוה.
ודחינן שאני אומר מצות אין עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן.
מותיב רב שימי בר אביי מנין לכהן שיעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף אני ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם.
(ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא) [וכיון] דסיים כל הברכות עברה לה זמן המצוה וקתני דעובר אם יוסיף ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך להו כולה יומא זמניה הוא. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא דכוליה יומא זמניה הוא דתנן בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתן אחת ינתנו במתן אחת כו' והא הכא כיון דיהיב ליה כבכור מתנה אחת והיא מצותו כדתנן בפרק איזהו מקומן של זבחים הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ"מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת כו' הנה כיון שהזה מדם הבכור מתנה אחת גמר מצותו ועברה ליה זמניה וקתני ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך לאו משום דאמר כיון דאלו מיתרמי בכור אחר הוי מדי מיניה כולהי יומא זמנו הוא ודחינן ודלמא ר' יהושע סבר מצות עובר עליהן אפי' שלא בזמנן אנן הכי קאמרי' רב שימי גופיה היכי שביק מתניתין אמאי לא מותיב מהא מתני' דסבר מתני' כיון דאילו מתרמי ליה בכור אחר הוה (כל) [מזה מיניה כוליה] יומא זמניה הוא ברייתא נמי נימא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמניה הוא כלומר טעמא חדא נינהו אמאי מותיב מהאי.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
התם לא סגי דלא יתיב. פירוש אם היה עובד במקדש במשמר שלא אי אפשר שיאמר אי איפשי לעבוד תביאו איש אחר ממשמר אחר בהא קימא לן אני בשבתי ואתה בשבתך, אבל בברכה איבעי מצלי איבעי אינו רוצה לברך דאיפשר בכהן אחר. ובא רבא לסיועי דאמר מצות אינן צריכות כוונה ואמר לעולם מצות אינן צריכות כוונה ותדע למה היושב בשמיני בסכה אם לא נתכוון לצאת ידי סכה אינו לוקה ואינו לוקה עד שיתכוון לעבור. ואקשינן עלה והא מתן דמים לרבי יהושע דאף על פי שכשנתן ארבע לא נתכוון לעבור על דברי תורה ואף על פי כן קתני דעבר ואמאי אמרת דלעבור בעי כוונה. ופריק לעבור בזמנו כגון האי מתנה אחת שנתנה מתן ארבע דזמנה כדאמרינן אלו מתרמי ליה בכורא אחרינא בעי לאקרוביה וסליק וכליה יומא זמניה הוא ואינו צריך כוונה אלא הואיל ונתן אף על פי שלא נתכוון לצאת ידי חובתו הוסיף וחייב וכמתכוין דמי אבל שלא בזמנו כגון היושב בשמיני דעבר זמן סכה אמרינן בעי כוונה ואם נתכוון לצאת ידי חובה עובר על בל תוסיף אבל אם לא נתכוון לא עבר דלא אמרינן מצות אינן צריכות כוונה אלא לצאת – (בכאן הכתב יד חסר, ונמצא שמינית דף נייר חלק) –
הא דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת. אם כיון לבו יצא הקשו בתוספות מהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (דף צב:) "צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן". ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור.
והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשילהי פרק כיצד צולין (דף פה:) "מן האגף ולחוץ כלחוץ" ואמר רב "וכן לתפלה". ור' יהושע בן לוי אמר "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". במאי קא מיירי. אי לענין צירוף, וכגון ההיא ד"כל גגות" - תיקשי לר' יהושע בן לוי! ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי כדמוכח בפרק ואלו נאמרין (דף לח:) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצת מפסקת. ואי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא - אם כן תקשו מתניתין לרב!
ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור; דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע בן לוי אין מחיצה מפסקת והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועולה עמהם.
וקשיא להו, דהא קול מגלה תנן ומגילה בעינן עשרה, בין בזמנה בין שלא בזמנה. ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן התם (דף ה.) דחש לה להא דרב אסי דאמר בעשרה וסלקי' להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום הוא דבעו פרסומי ניסא בעשרה והא איכא. ואף על גב דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה - קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה, ושפיר דמי.
דקא מנבח נבוחי: פרש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה, דאם כן היכי נתכוון שומע? לא משמיע ולא שומע איכא. ואפילו איכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש: שלא נתכוון לתקוע כשיעור תקיעה ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפי' הוא ז"ל בפרקין דלקמן במקומה[3] כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.
שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן: פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי הא מתכוין, וכדאמרינן הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.
ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך: מכאן משמע שכהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן - שוב אינו מחויב לעלות ולברך באותו יום. ואף על פי שאמרו לו לעלות - אינו עובר בעשה. ד"אמור להם" אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.
אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה: כלומר דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנה לא הכי כונה, והיינו הא דמתן דמים דאף על גב דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה - אפילו הכי עובר, דכל שעתא ושעתא זמניה כיון דאלו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי. שלא בזמנו בעי כונה והיינו ההיא דכהן דאף על גב דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר. ואף על גב דאי מתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך ואי בעי לא מברך, וכבר כתבתיה למעלה בפירקין קמא גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף.
ותירצו בתוספות דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע אפילו אלף פעמי באותו יום ליכא משום בל תוסיף (ותקע ביום אחר[4]). וכן אם נטל לולב אלף פעמים ביום אחד וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות.
ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף התם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקיבועא דירחא מאי איכא למימר? אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך בין מחמת ספק בין מחמת גזירה (כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעברו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי) - ליכא משום בל תוסיף דעל פי הדבר אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני וכדאמרינן לקמן לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועיה היינו כדברי רבותינו הצרפתים שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף. ואף על פי שמתכוונין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי: הרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא. ואף על גב דאיימא לן כרבה ורבא וכשלחו ליה לאבוה דשמואל וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כוונה - הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי דלא אמר ר' זירא "איכון למצוה ותקע לי" אלא איכוין להשמיעני קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב בהלכות.
והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו דדואי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כדר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד:) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. הילכך ליתה לא לר' יוסי ולא לר' זירא. ואף רש"י ז"ל כן פירש "איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי" - משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבה ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.
אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל: פי' דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ"ע כולם דרך א' להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה"ק קמ"ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:
(הקורא) בקורא להגיה: י"מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא"ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי"ל דה"ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי' ר"י ז"ל וא"ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס"ל התם דק"ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר"מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר"מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס"ל הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר' מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס' ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא"ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי"ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש משמע אפילו היה עסוק בפ' והיה אם שמוע או פ' ציצית והתם דכ"ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:
אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה: פי' דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא"כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:
דילמא דקמנבח נבוחי: פרש"י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס' דא"כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור"י פי' שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש"י י"ל ג"כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:
אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה: פי' הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:
א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן: פי' ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה"ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א' משלי ת"ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס' והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ"ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד' מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה"נ כיון דכולם בפרישת כפים א' כולהו ברכות הדדי נינהו (ובעושה) [וכעושה] ה' בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא דבור פרישת כפים אוגדן:
והא סיים קתני: פי' בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש"י:
שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו': פי' אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:
במתן ד': פרש"י בעולה ושלמים ואשם ותודה פי' לפי' מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא דומיא דדם בכור או דם מעשר דאלו בחטאת היחיד או חטאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הם ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שדינו למטה א"א לומר שינתנו כולם במתנה א' ולא במתנות ד' וכן פי' בתוס':
כשהוא בעצמו: פי' שעומד בפני עצמו ואינו מעורב שהרי הוא מוסיף עליו ממש אבל אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד' מתנות במי שהוא מתן ד' ואידך ממילא אתי ע"י תערובות:
ועוד א"ר יהושע: תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת ד' מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אחת בלבד שלא תעלה לא' מהם לכן י"ל שר"י ה"ק דאלו איתא בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ"ל דבתרויהו ליכא למימר הכי אלא כשהוא בעצמו וכי אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום ועשה כנ"ל:
אנן ה"ק רב שימי וכו': ק"ל והא מנא תימרא קאמרי' אלמא רבה מייתי לה לסייעתא וי"ל דה"ק דכי מייתי לה רבה לסייעתא לאו מהכרחא דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך דברי רב שימי דלא פריך לה מהא דמתן דמים וה"ק ומנא תימרא אף לפי דבריך מהא דתנן וכו' מדלא פרכת לי מינה והא נמי לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר' יהושע לאו דוקא דה"ה דפרכינן ומתרצינן מדר' אליעזר דלכ"ע אלו היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה כר' יהושע נקטי' לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא:
הכא אי בעי (מצלי) [מברך]: פי' דהא דאמרי' שהכהנים מוזהרין לברך את ישראל אין אזהרתן לברך כל צבור וצבור בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א' ביום נפטרו ומיהו אף פעם א' לא נתחייבו אלא כשקוראין אותן צבור לברכם וכדכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון וכן פי' בעל ס' המצות:
והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה: פי' שהרי כשעושה ד' הזאות אין כוונתו להוסיף על דם בטל כלל:
אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה פי' הילכך הישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא במתכוון אינו לוקה דלאו זמניה הוא ולענין מתן דמים יש בו משום בל תוסיף ואע"ג דליכא כוונה מטעמא דאמרי' לעיל דכיון דאלו אתרמי ליה בוכרא אחרינא לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף ברכה אחת משלי הא לא זמניה היא כיון דאי בעי לא (מצלי) [בריך] אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא קאמר אוסיף אע"ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל תוסיף:
וא"ת: ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וי"ל דכל שאמרו חכמים לעשות משום סייג לתורה אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע וה"ט דעבדינן השתא במועדים ב' יומי אע"ג דידעינן בקביע דירחא וה"ט נמי לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד:
א"ל ר' זירא לשמעיה איכווין ותקע לי: פי' לישנא דאיכווין ותקע לי לצרכי משמע וי"מ ותקע להוציאני אבל י"מ התכווין להשמיעני וקמא עיקר דהא אוקמינא לר' זירא כר' יוסי ור"י ס"ל בפסחים דמצות צריכות כוונה ויש פוסקין כר' זירא דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל ול"ג לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כר' זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה ור' זירא קאי כר' יוסי ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה