ביאור:בבלי ראש השנה דף כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ראש השנה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה | למהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור - יצא [1]; מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר [2] ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא.

אמר ליה אביי: מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא - הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא?!

הכי? השתא: התם - לילה לאו זמן חיובא הוא כלל, הכא - בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור.

למימרא דסבר רבה 'שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא', וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא?

תא שמע [ראש השנה פ"ד מ"ט]: תקע בראשונה [3] ומשך בשניה כשתים [4] - אין בידו אלא אחת; ואמאי? תסלק לה בתרתי?

פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן.

תא שמע [ממשנתנו]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס - אם קול שופר שמע [5] - יצא, ואם קול הברה שמע [6] - לא יצא - ואמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא?

כי קאמר רבה - בתוקע ועולה, לנפשיה [7] אותן העומדים בבור יצאו</ref>.

אי הכי - מאי למימרא?

מהו דתימא 'זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא' – קא משמע לן.

אמר רב יהודה: בשופר של עולה [8] לא יתקע, ואם תקע – יצא [9]; בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע - לא יצא.

מאי טעמא?

עולה בת מעילה היא: כיון דמעל בה - נפקא לה לחולין; שלמים, דלאו בני מעילה נינהו [10] - איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין].

מתקיף לה רבא: אימת מעל? לבתר דתקע! כי קא תקע - באיסורא תקע!

אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה לא יצא.

הדר אמר: אחד זה ואחד זה יצא: מצות לאו ליהנות ניתנו [11].

אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה [12] לא יתקע, ואם תקע - יצא [13]; בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע - לא יצא; מאי טעמא? עיר הנדחת - כתותי מיכתת שיעוריה [14].

[## מה ההבדל? גם של אשירה עומדת לשריפה? אולי: עיר הנדחת נעשית רק אחרי פסק דין, ואז כמו הרוצח אדם לאחר שגזרו עליו פסק דין מות: גברא קטילא קטל; אבל בעבודה זרה אין פסק דין שיהפוך את החפץ ל"מכתת שיעוריה". מענין מה דעתו של מי שאומר: 'כל העומד לישרף כשרוף דמי'. אולי: שופר של עבודה זרה הוא רק אביזרייהו עבודה זרה ואינו חייב שריפה.]

אמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה; המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה [15].

ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים [16] אבל לא בימות החמה [17]; המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא.

'כפאו' מאן?: אילימא כפאו שד - והתניא: עתים חלים עתים שוטה: כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו?

אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים [18].

אמר רבא: זאת אומרת התוקע לשיר [19] - יצא.

פשיטא [20]! היינו הך!?

מהו דתימא 'התם – 'אכול מצה' אמר רחמנא, והא אכל [21],

עמוד ב

אבל הכא (ויקרא כג כד: דבר אל בני ישראל לאמר: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון) זכרון תרועה [מקרא קדש] כתיב, והאי - מתעסק בעלמא הוא' - קא משמע לן [22].

אלמא קסבר רבא 'מצות אין צריכות כוונה'? איתיביה [ברכות פ"ב מ"א]: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא [23] - אם כוון לבו, יצא; ואם לאו - לא יצא מאי? לאו 'כוון לבו לצאת'?

- לא, לקרות.

'לקרות'? הא קא קרי?

- בקורא להגיה [24].

תא שמע [ממשנתנו]: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה - אם כוון לבו, יצא; ואם לאו - לא יצא מאי? לאו 'אם כוון לבו לצאת'?!

- לא, לשמוע.

'לשמוע'? והא שמע!!

סבור חמור בעלמא הוא. [משמיע קול קריאת מגילה? התירוץ דחוק מאד!]

איתיביה: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה? לאו בתוקע לשיר?

דלמא דקא מנבח נבוחי [25].

אמר ליה אביי: אלא מעתה [26] - הישן בשמיני בסוכה [27] - ילקה [28]!

אמר לו: שאני אומר: מצות - אינו עובר עליהן [29] אלא בזמנן [30].

מתיב רב שִמְן בר אבא: 'מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר 'הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף ברכה אחת משלי, כגון (דברים א יא) ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם [אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם]? - תלמוד לומר (דברים ד ב) לא תוסיפו על הדבר [לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם]’; והא הכא: כיון דבריך ליה - עברה ליה זמניה, וקתני דעבר!?

הכא במאי עסקינן: בדלא סיים [31].

והתניא [32] סיים?

סיים ברכה אחת.

והתניא סיים כל ברכותיו?

שאני הכא: כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך - כוליה יומא זמניה הוא.

ומנא תימרא?

דתנן [זבחים פ"ח מ"ח, דף פ,א]: 'הניתנין במתנה אחת [33] שנתערבו בניתנין מתנה אחת - ינתנו מתנה אחת [34]; מתן ארבע [35] במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע;

מתן ארבע במתן אחת: רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת.

אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על 'בל תגרע'!

אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על 'בל תוסיף'!

אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר 'בל תוסיף' אלא כשהוא בעצמו!

אמר לו רבי יהושע: לא נאמר 'בל תגרע' אלא כשהוא בעצמו!

ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת - עברת על 'בל תגרע' ולא עשית מעשה בידך; כשנתת - עברת על 'בל תוסיף' ועשית מעשה בידך';

והא הכא: כיון דיהיב ליה מתנה מבכור - עברה ליה לזמניה, וקתני דעבר משום 'בל תוסיף', לאו משום דאמרינן כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה - כוליה יומא זמניה?!

ממאי? דלמא קסבר רבי יהושע 'מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן' [36]?

אנן [37] הכי קאמרינן [38]: רב שִׁמְן בר אבא - מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא? לותיב ממתניתין [39]!?

מתניתין מאי טעמא לא מותיב - כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה - כוליה יומא זמניה הוא; ברייתא נמי: כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך - כוליה יומא זמניה.

ורב שמן בר אבא?

התם לא סגי דלא יהיב [40], הכא - אי בעי מברך, אי בעי לא מברך.

רבא אמר: לצאת לא בעי כוונה [41], לעבור בעי כוונה [42].

והא מתן דמים [43] לרבי יהושע [44], דלעבור [45], ולא בעי כוונה!?

אלא אמר רבא: לצאת - לא בעי כוונה, לעבור בזמנו - לא בעי כוונה, שלא בזמנו בעי כוונה.

אמר ליה רבי זירא לשמעיה:

הערות[עריכה]

  1. ^ קא סלקא דעתך דהכי קאמר: היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור, ויצא לחוץ בחצי התקיעה; ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא
  2. ^ לאו זמניה הוא, כדאמרינן במסכת מגילה (פ"ב מ"ה דף כ,ב): כל היום כשר ... לתקיעת שופר; ויליף טעמא מ'יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט א) - יום ולא לילה
  3. ^ פשוטה שלפני תרועת המלכיות
  4. ^ בפשוטה שלאחריה כשתים, ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות, שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו
  5. ^ בלא קול הברה
  6. ^ עם קול השופר
  7. ^ ואין אחר עמו לצאת בו, אלא תוקע ועולה הוא, דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר: דבתחילה הוא והשופר בבור, ואמרן (לעיל דף כז,ב) במשנה
  8. ^ ותלשו מחיים
  9. ^ דאילו לאחר זריקה - אין מעילה, לא בעורה ולא בקרניה, שהכל לכהנים, כדאמרינן במנחות (דף פג,א) ובזבחים (דף פו,א): נאמר 'לו יהיה' בעולה (ויקרא ז ח) ונאמר 'לו יהיה' באשם (ויקרא ז ז); מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין
  10. ^ דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה
  11. ^ לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו
  12. '^ ששימשו בו לעבודה זרה ונאסר בהנאה, כדתניא במסכת עבודה זרה (דף נא,ב) ’[דברים יב,ב] אבד תאבדון את כל המקומות - בכלים שנשתמשו בהן עבודה זרה הכתוב מדבר
  13. ^ דמצות לאו הנאה נינהו
  14. ^ דהא לשריפה קאי, וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדאמרינן (לעיל דף כז,ב): כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן
  15. ^ טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו
  16. ^ שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לא ניתנו ליהנות
  17. ^ דאיכא הנאת הגוף
  18. ^ ואף על גב שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח - יצא
  19. ^ לשורר ולזמר; כך שמעתי מפי מורי הזקן; וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו
  20. ^ דזאת אומרת כן
  21. ^ ונהנה באכילתו - הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט,ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב - שכן נהנה
  22. ^ דאף על גב דמתעסק הוא יצא, דמצות אין צריכות כוונה
  23. ^ של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה פרשת שמע
  24. ^ אף קרייה אין כאן אלא מגמגם
  25. ^ ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו בפרק אחרון (דף לג,ב)
  26. ^ דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי
  27. ^ שלא לשום מצוה
  28. ^ שהרי מוסיף על מצוה ועובר משום בל תוסיף
  29. ^ בבל תוסיף
  30. ^ אלא בזמנן כגון חמשת המינין בלולב, וחמשה טוטפות בתפלין, חמש ציציות בטלית - אבל תוספת יום על ימים או שעה על שעה - אין זה מוסיף
  31. ^ אלא הוסיפה באמצע
  32. ^ בברייתא
  33. ^ כגון דם בכור שנתערב בדם בכור חבירו או בדם מעשר
  34. ^ והרי יש בה משניהן ועולה לשניהן
  35. ^ שלמים ואשם ועולה ותודה
  36. ^ ומתרתי הנך - ממתניתין ומברייתא - איכא לאותובי לרבא
  37. ^ דמייתינן סייעתא מהא דטעמא משום דאי הדר מתרמי ליה כו'
  38. ^ ליה לרב שִׁמֹן
  39. ^ דאלימא לאקשויי
  40. ^ אי הדר מתרמי ליה דקדשים לא מפסיד
  41. ^ דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו
  42. ^ שיתכוין לשום מצוה ואי לא לא עבר
  43. ^ שאין מתכוין בשאר מתנותיו לשם בכור
  44. ^ וקאמר רבי יהושע
  45. ^ הרי הוא עובר על בל תוסיף