ביאור:בבלי ראש השנה דף לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ראש השנה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה | למהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואין חותכין אותו [1] - בין בדבר שהוא משום שבות [2] ובין בדבר שהוא משום לא תעשה:

משום שבות - מגלא; לא תעשה - סכינא [3];

השתא משום שבות אמרת לא, 'לא תעשה' מיבעיא?

זו ואין צריך לומר זו קתני.

אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן:

מים או יין - אין, מי רגלים לא! מתניתין מני?

אבא שאול היא, דתניא: אבא שאול אומר: מים או יין מותר כדי לצחצחו; מי רגלים אסור מפני הכבוד.

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע [4]:

הא נשים - מעכבין [5]? והתניא: 'אין מעכבין לא את הנשים 'ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב!

אמר אביי: לא קשיא: הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי שמעון, דתניא [ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ב הלכה ב]: '(ויקרא א ב ושם) דבר אל בני ישראל [ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם] וכתיב בההוא ענין (ויקרא א ד) וסמך ידו [על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו]</ref> - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות - דברי רבי יהודה; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות – רשות' [6].

אבל מתעסקין בהם עד שילמדו:

אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת.

תניא נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת, ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת - ואין צריך לומר ביום טוב.

הא גופא קשיא: אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא לכתחלה אמרינן "תקעו", והדר תנא אין מעכבין - עכובא הוא דלא מעכבין, הא לכתחלה לא אמרינן "תקעו"!?

לא קשיא: כאן

עמוד ב

בקטן שהגיע לחינוך [7], כאן בקטן שלא הגיע לחינוך.

והמתעסק לא יצא:

[8] - הא תוקע לשיר [9] יצא? לימא מסייע ליה לרבא, דאמר רבא 'התוקע לשיר יצא'?

דלמא 'תוקע לשיר' נמי 'מתעסק' קרי ליה.

והשומע מן המתעסק לא יצא:

אבל השומע מן המשמיע לעצמו - מאי? יצא? לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא, דאמר ליה רבי זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי"?

דלמא איידי דתנא רישא 'מתעסק' תנא סיפא נמי 'מתעסק' [10].

משנה:

סדר תקיעות: שלש [11] של שלש שלש [12];

שיעור תקיעה - כשלש תרועות; שיעור תרועה - כשלש יבבות [13];

תקע בראשונה [14], ומשך בשניה [15] כשתים [16] - אין בידו אלא אחת [17].[18]

מי שבירך [19] ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים [20];

כשם ששליח צבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב.

רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

גמרא:

והתניא שיעור תקיעה כתרועה?

אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי [21]; תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא [22].

שיעור תרועה כשלש יבבות:

והתניא: שיעור תרועה - כשלשה שברים [23]?

אמר אביי: בהא ודאי פליגי [24], דכתיב (במדבר כט א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו) יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן 'יום יבבא יהא לכון' [25], וכתיב באימיה דסיסרא [26] (שופטים ה כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא [בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו] - מר [27] סבר גנוחי גנח [28], ומר סבר ילולי יליל [29].

תנו רבנן [ספרא אמור פרשתא יא יא הלכה ו]: 'מנין שבשופר?

תלמוד לומר: (ויקרא כה ט) והעברת שופר תרועה [בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם];

אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין?

תלמוד לומר 'בחדש השביעי'; שאין תלמוד לומר 'בחדש השביעי', ומה תלמוד לומר 'בחדש השביעי'? - שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה.

[ספרא אמור פרשתא יא יא הלכה ז] ומנין שפשוטה לפניה?

תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה'.

ומנין שפשוטה לאחריה?

תלמוד לומר 'תעבירו שופר'.

[ספרא אמור פרשתא יא יא הלכה ח] ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין?

תלמוד לומר 'בחדש השביעי',

הערות[עריכה]

  1. ^ אם בא לתקנו
  2. ^ - לא בדבר שהוא משום שבות: כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות, כגון מגלא - שרפ"א בלע"ז - דתיקון כלאחר יד הוא, ואין בו אלא משום שבות
  3. ^ [הסכין המיוחד] דדרכו בכך, והוי מלאכה גמורה
  4. ^ דבעי לחנוכייהו
  5. ^ דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכי תקעי איכא בל תוסיף
  6. ^ אלמא אף על גב דפטרינהו קרא - ליכא איסורא, והוא הדין למצות עשה שהזמן גרמא
  7. ^ מתעסקין בהן שילמדו, וכל שכן שאין מעכבין
  8. ^ מתעסק הוא דלא, שאינו מתכוין לתקיעה, ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי, או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה
  9. ^ אבל תוקע לשיר, שמתכוין לתקיעה בעלמא -
  10. ^ ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא
  11. ^ אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות
  12. ^ תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת
  13. ^ שלש קולות בעלמא כל שהוא
  14. ^ פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה
  15. ^ תקיעה של אחר התרועה, משך
  16. ^ לצאת בה ידי שתים: שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות
  17. ^ דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן
  18. ^ במשנה "סדר תקיעות" (ל"ג:) כתוב "שלוש של שלוש שלוש" והכוונה היא שתוקעים תר"ת אחד למלכויות, תר"ת אחד לזכרונות ותר"ת אחד לשופרות. דהיינו; תשע קולות סך הכל (ראה רש"י ור"ח וכן פירוש המשנה לרמב"ם). לאור הספק של רבי אבהו תקנו לתקוע לכל אחד תשר"ת, תש"ת ותר"ת שכן לא היה ברור מהי תרועה האם היא "שברים תרועה", "שברים" או "תרועה" וכך אנו עושים היום. והמנהג הרווח בתקופת הראשונים היה לעשות תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות (ראה רי"ף דף י: בדפי הרי"ף, וראה בעל המאור ומלחמות ה' שם ועיין גם תוס' ד"ה "שיעור" דף ל"ג:, את תקנת ר"ת ובר"ן על הרי"ף). וניתן ללמוד תשובה זו גם מדברי המהרש"א דף ג: בדפי המהרש"א בעמודה השניה למטה שכותב כי קודם תקנת רבי אבהו היו תוקעין "רק תר"ת למלכויות ותר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות". תירוץ זה הינו מאחד מחברי לנסיעה ברכבת. אשר לשאלה של הברכות שבין מלכויות לזכרונות יש את ברכת מלכויות - כתוב במפורש שאם ברכו בעיר אחת ותקעו בעיר שניה יצאו ידי חובה (דף ל"ד:) ולמרות שכתוב שם "תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו" אומר תוס' ד"ה "שיעור" דף ל"ג: שהכוונה שהברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו, אך אין הברכות מעכבות התקיעות; וראה גם ר"ן על הרי"ף דף י"א: בדפי הרי"ף ד"ה "תנו" עד ד"ה "ודאמרינן". והחידוש ברש"י שגם ללא הברכות נקראות התקיעות הרצופות וללא הברכות מלכויות, זכרונות ושופרות. וזה כבר התירוץ שלך, בעיבוד קל. [הערה מבני משה שיחי': מה פירוש ברש"י: 'לפי שהיה צריך לתקוע כאן שתי תקיעות רצופות: אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות, ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות' אנו מדברים ברצף של תקיעות, או מלכיות או זכרונות, אך בודאי לא בין מלכיות לזכרונות!? נראה שרש"י מחשב בצורה זאת: בכל תשע קולות שתוקעים, בכל פעם השלש הראשונות הן למלכויות, השלש השניות הן לזכרונות והשלש האחרונות הן לשופרות!]
  19. ^ התפלל תפילת מוספין ובירך תשעה ברכות
  20. ^ תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות
  21. ^ והכי קאמר: שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות
  22. ^ שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי
  23. ^ שברים ארוכים מיבבות!
  24. ^ אף על גב דאוקימנא דברישא לא פליגי - על כרחך בהא סיפא פליגי, דלית לשנויי בה מידי, והיינו פלוגתא
  25. ^ תרועה - יבבה
  26. ^ ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא 'ותיבב'
  27. ^ מאן דאמר שברים
  28. ^ כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן
  29. ^ כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה