טור אורח חיים ס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ס | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

ברכת אהבה רבה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

ברכה שנייה פליגי בפתיחתה, רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם. ופסק רב אלפס כרבנן, והגאונים הכריעו לומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם לצאת ידי שניהם, וכן נוהגין באשכנז. ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת יוצר אור. וחותם "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה".

וברכות אלו דוקא לכתחילה צריך לאומרם, אבל אם קראה בלא ברכות יצא, דתנן: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו – יצא ידי קריאה, אף על פי שלא בירך לפניה ולאחריה, וכן פירש רבינו חננאל, והכי איתא בירושלמי: זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. ורב האי פירש: ודאי אם לא אמרן לברכות כלל מעכבות, אלא לעניין זה קאמר בירושלמי שאינן מעכבות, שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושנייה תחילה אינו מעכב.

והא דתנן אם כיון לבו יצא, לא שכיון לקרות כדי לצאת מצות קריאה, שהרי מצוות אין צריכין כוונה, אלא פירושו: מתחילה היה קורא להגיה, וקורא חסרות ויתרות ככתיבתן, כאדם שקורא על פי המסורה ומדקדק;‏[1] וקאמר שאם כיון לקרותה בקריאתה יצא. ובעל הלכות גדולות פסק דמצוות צריכין כוונה וצריך שיכוין לצאת, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

בית יוסף[עריכה]

ברכה שניה פליגי בפתיחתה וכו' — בסוף פרק קמא דברכות (דף יא:):

ומה שכתב: והגאונים הכריעו וכו' — כן כתבו התוספות (ד"ה ורבנן) והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם (פ"א מהל' קריאת שמע ה"ו) כתב בשניהם "אהבת עולם", וכדברי הרי"ף (ה:), וכן מנהג בני ספרד:


וברכות אלו דווקא לכתחילה צריך לאומרם וכו' — בריש פרק שני דברכות (דף יג.) תנן: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. וכתב הרא"ש על זה: ואף על פי שלא קראה בברכותיה, יצא, וכן פירש רבינו חננאל. ואמרינן נמי בירושלמי (ברכות פ"ב ה"א), אמר רבי אבא: זאת אומרת ברכות אינם מעכבות זו את זוא. ורב האי גאון כתב דאין סדרן מעכב, אבל צריך לקרות את שתיהן. ודייק מדקאמר תלמודא לעיל בסוף פרק קמא (דף יב.): לעולם דאמר "אהבה רבה" ולא אמר "יוצר אור", וכי מטא זימנא אמר, ומאי ברכות אינם מעכבות? לקדם; אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה דסדרן אינו מעכב, אבל אם לא אמר כלל – מעכב. והא דדייק בירושלמי דברכות אינם מעכבות, היינו ביחיד, אבל בציבור מעכבין, כההיא דלעיל (דף יא:) דקתני "אמר להן הממונה", עכ"ל.

וגם הרשב"א כתב בסוף פרק קמא דברכות (יב. ד"ה ושמע מינה) אהא דאמרינן: מאי ברכות אינם מעכבות זו את זו? להקדים, ופסק רבינו האי גאון כך, דסדרן אינו מעכב, אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן: היה קורא בתורה וכו', דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות, דהא התם לא קרא ברכותיה, דהא קורא להגיה כדאוקי לה התם, והכי דייק מינה התם בירושלמי? תירץ רבינו האי, דהכא בציבור, וכדקתני: "אמר להם הממונה", והתם ביחיד. ויש מקצת הגאונים שאמרו דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות, כסתם מתניתין דהיה קורא, דלא חילקה בין יחיד הקורא לציבור הקורין, וכן נראה בעיני כדבריהם, עכ"ל.

ומתוך דברים אלו יתבאר לך שאין דברי רבינו מכווניםב, שסתם וכתב בדברי רבינו האי: אלא לעניין זה קאמר בירושלמי שאינן מעכבות, שאם שינה הסדר וכו', ואי אפשר לפרש כן על הירושלמי, שמדייק ממשנת היה קורא, "זאת אומרת: ברכות אין מעכבות"; והא ודאי אי איכא למשמע מההיא מתניתין, שלא אמר הברכות הוא דאיכא למשמע, ולא כשאמרן אלא שלא אמרן על הסדר. אלא חילוקו של רבינו האי, דההוא דירושלמי ביחיד, אבל בציבור מעכבין. אלא שכתב עוד דבציבור דמעכבין, היינו אמירתן, אבל סדרן אינו מעכב כדאמרינן בתלמודא דידן סוף פרק קמא דברכות. ומשמע מדבריהם, דלמאן דאמר "ברכות מעכבות זו את זו", כלומר, שאם לא אמר אלא ברכה אחת, חבירתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא, והוא הדין נמי אם קורא קריאת שמע בלא ברכותיה, אף ידי קריאת שמע כתקנה לא יצא. ולמאן דאמר ברכות אינם מעכבות זו את זו, אם קרא קריאת שמע בלא ברכותיה, ידי קריאת שמע מיהא יצא:

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שהגאונים והרשב"א הסכימו שבין ביחיד בין בציבור צריך לקרות הברכות, עד כאן. וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (חלק א' סימן שיט וסימן מז): הקורא קריאת שמע בלא ברכותיה – יצא, דברכות אינן מעכבות. ומיהו מסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן בלא קריאת שמע. ואף על פי שברכות לפני קריאתה נתקנו, לאו ברכות של קריאת שמע הן כדי שתאמר: היאך יברך? וכן הסכימו הגאונים; שהרי אינו מברך "אשר קדשנו במצותיו וציוונו לקרוא את שמע". ולפיכך, אף על פי שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא, וחוזר וקורא ברכות בפני עצמן. והביא ראיה לדבר, וכבר כתבתי זה בסימן מ"ו (ד"ה וכתב הרא"ה):


והא דתנן אם כיון לבו יצא, לא שכיון לקרות וכו' — רבינו הביא משנה זו לעיל לעניין ברכות אינן מעכבות, ועכשיו בא לפרש: הא דקתני, "אם כיון לבו יצא", מה כוונה היא זו? דבגמרא (ברכות יג א) אמרינן: שמע מינה מצוות צריכות כוונה, ודחי: אם כיון לבו לקרות; והא קא קרי? בקורא להגיה. ופירש רש"י: שמעת מינה מצות צריכות כוונה. שיהא מתכוין לשם מצוה, ותיקשי לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כח.): התוקע לשיר יצא. כיוון לקרות. אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין, אלא לקרות בתורה בעלמא. הא קא קרי. הא בקורא קא עסיק תנא ואתי, דקתני: "היה קורא בתורה". בקורא להגיה. את הספר אם יש בו טעות, דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין. והתוס' (ד"ה בקורא להגיה) תמהו על פירוש זה, וכתבו: נראה בקורא להגיה, שאינו קורא התיבות כהלכתן ובניקודן, אלא ככתבן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות, כמו "לטטפת" ו"מזוזת". ו"אם כיון לבו" – לאו דווקא, אלא כלומר: לקרות כדין, כנקודתן וכהלכתן. וה"ר יונה (ז. ד"ה היה קורא) פירש, ד"קורא להגיה" היינו שהיה מגיה, ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים לתקן מהאחד לחבירו, שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים, כמו שזה גם כן דרך הסופר לבטא בשפתים; וקאמר שאם היה קורא בעניין זה מתחילה, ונתכוין אחר כך כשהגיע לפרשת קריאת שמע לקרות כל הפסוקים כדינן, יצא, עד כאן. ורבינו כתב כפירוש התוספות.

וזה לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א): הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון, שהוא "שמע ישראל", לא יצא ידי חובתו; והשאר, אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה, יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון, עכ"ל. וכבר בארתי טעמו בביאורי לספר אהבה (כס"מ שם):


ובעל הלכות גדולות פסק דמצוות צריכות כוונה — כלומר, שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה, וזה שכתב עוד: וצריך שיכוין לצאת:

ומה שכתב: וכן כתב אדוני אבי ז"ל — (בפ"ב) [בפרק ג'] דראש השנה (סימן יא) פסק דהלכה כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה. ובסימן תקפ"ט יתבאר בסייעתא דשמיא דברי הפוסקים כהרא"ש ודברי החולקים עליו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ברכה שנייה פליגי בפתיחתה פי' בנוסח הברכה עצמה לא פליגי דאף לרבנן הנוסח הוא אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו חמלה גדולה ויתירה וכו' ותן בלבנו להבין וכו' ומסיים בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה אלא דלרב יהודה אמר שמואל פותח באהבה רבה וכו' ולרבנן פותח באהבת עולם:

וברכות אלו דוקא לכתחלה וכו' משנה ר"פ היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא וכתבו התוס' בירושלמי אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות דאע"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא דאל"כ תיקשי מאי מהני אם כיון לבו הרי לא בירך תחלה וא"ת הא בפ"ק מסקינן סדר ברכות אינן מעכבות הא ברכות מעכבות וי"ל התם איירי בציבור דיקא נמי דקתני א"ל הממונה עכ"ל וז"ל הרא"ש היה קורא בתורה וכו' ואע"פ שלא קראה בברכותיה יצא וכן פי' ר"ח ואמרו נמי בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. ורבינו האי כתב ודאי סדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן ודייק מדאמר לעיל בפ"ק לא לעולם דאמר אהבה רבה וכו' אלמא סתמא דתלמודא ס"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב והא דדייק הכא בירושלמי דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בציבור מעכבין עכ"ל ומשמע ליה לרבינו דהא דכתב הרב רבינו אשר והא דדייק בירושלמי וכו' לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי דהא לרב האי אין לחלק בין יחיד לציבור אלא בין יחיד בין ציבור ודאי ברכות מעכבות אלא סדר ברכות אינן מעכבות והירושלמי נמי ה"ק זאת אומרת סדר ברכות אינן מעכבות וכדאמר בתלמודא דידן פ"ק והא דכתב הרא"ש והא דדייק בירושלמי וכו' אפירושא קמא שכתב בשם ר"ח קאי דסובר ר"ח דאע"פ שלא אמר ברכות כלל יצא וכפשטא דהירושלמי קא מקשה הרא"ש עליה מתלמודא דידן בפ"ק דס"ל ברכות מעכבות אלא דסדרן אינו מעכב וקא מתרץ דהיינו דוקא בציבור אבל ביחיד אינן מעכבות כלל וכמ"ש התוספות להדיא חילוק זה לפי' קמא והב"י תפס על רבינו ואמר שאין דבריו מכוונים וכו' אלא חילוקו של רבינו האי דההיא דירושלמי ביחיד אבל בציבור מעכבים וכו' ושארי ליה מאריה דאע"ג דכך כתב הרשב"א אליבא דרב האי גאון מ"מ מדברי הרא"ש משמע דאינו מפרש כן דא"כ קשה למה כתב הרא"ש שתי פירושים הלא אין כאן אלא פי' אחד דבציבור ברכות מעכבות אלא דסדרן אינן מעכבין אבל ביחיד אינן מעכבין כלל אלא ודאי שתי סברות הן לפי' קמא שכתב הרא"ש בשם ר"ח והיא מ"ש התוס' בסתם מחלקין בין ציבור ליחיד דבציבור סדרן אינו מעכב וביחיד אפי' לא אמרן לברכות כלל יצא אבל לרבינו האי אין חילוק בין יחיד לציבור כלל אלא בתרווייהו ברכות מעכבות וסדרן אינן מעכבות והא דאמר בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות אינו אלא לענין זה שאם שינה הסדר אינן מעכבות ומה שהקשה ב"י וז"ל אי אפשר לפרש כן על הירושלמי שמדייק ממשנת היה קורא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות דהא ודאי אי איכא למשמע מההיא מתני' כשלא אמר הברכות הוא דאיכא למשמע ולא כשאמרן אלא שלא אמרן על הסדר עכ"ל זו ודאי קושיא היא ונראה לפע"ד ליישב דהכי דייק בירושלמי מדתנן היה קורא בתורה וכו' משמע שקורא בתורה מתחלתה לסופה ולא בקורא בתורה למפרע וא"כ מקדים ויאמר לשמע ולוהיה אם שמוע ואפ"ה תנן אם כיון לבו יצא וקאמר השתא זאת אומרת סדר ברכות אינן מעכבות דכיון דאפילו הקדים פרשה לחבירתה ואף על פי שאינו רשאי ואע"פ דחייב בה מדאורייתא וקאמרינן דיצא בקריאה זו שקרא שלא כסדר וכמו שיתבאר בסימן ס"ד א"כ כ"ש ברכות שאינן אלא דרבנן דאין סדרן מעכבות ויצא בהן אם שינה הסדר מיהו קשיא לי טובא דמאי מייתי התוספות והרא"ש מהך סוגיא דפ"ק דמוקמינן לה דסדר ברכות אינן מעכבות אבל ברכות מעכבות להך דהירושלמי בר"פ היה קורא דקאמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות דהא איכא למימר דהברכות שתקנו לברך לפני ק"ש ולאחריה ודאי מעכבות זו את זו שאם לא אמר כל הברכות לא יצא ידי חובת הברכות שחייבוהו לברך וכאילו לא בירך כלום אבל לענין אם יהא יוצא ידי חובתו במה שקרא ק"ש בלא ברכות אימא לך דיצא ידי חובתו דמצות ק"ש אע"פ שלא בירך הברכות שחייבוהו לברך דברכות אינן מעכבות לק"ש דבהכי מיירי משנה דהיה קורא דבקורא ק"ש ואינו מברך הברכות דיצא ידי ק"ש וצ"ע:

ומ"ש והא דתנן אם כיון לבו יצא וכו' כתב ב"י וז"ל רבינו הביא משנה זו לעיל לענין ברכות אינן מעכבות ועכשיו בא לפרש הא דתנן אם כיון לבו יצא מה כוונה היא זו דבגמרא אמרינן וכו' עכ"ל ויתכן ג"כ לפרש דקושיית רבי' במאי דאמר והא דתנן אם כיון לבו יצא אינו מה שהקשו בגמרא ש"מ מצות צריכות כוונה וכו' אלא קושיא אחרת קשיא לרב האי שפירש ודאי ברכות מעכבות אמאי קתני אם כיון לבו יצא הלא כיון שלא אמר הברכות לא יצא אבל לפר"ח ניחא דיצא אע"פ שלא בירך כלל לא לפניה ולא לאחריה ולפי דכדי לתרץ קושיא זו לרבינו האי היה אפשר לומר דמתניתין אתא לאורויי דוקא דאם לא כיון לבו לצאת י"ח ק"ש יוצא אפילו בירך לפניה ולאחריה לזה אמר רבינו הא ודאי ליתא שהרי מצות א"צ כוונה אלא פי' מתחלה היה קורא להגיה וכו' ואתא לאורויי דיוקא דאם לא כיון לקרותה כהלכתן וכנקודתן לא יצא אפילו בירך לפניה ולאחריה: וכתב מהרש"ל משמעות הסוגיא דפרק היה קורא דמצות א"צ כוונה אבל הרי"ף והרא"ש בפרק בתרא דר"ה פסקו דמצות צריכות כוונה וא"כ לא ס"ל כהך סוגיא דפ' היה קורא ופירושא דמתני' כפשוטו הוא דאם כיון לבו לצאת ידי חיוב ק"ש יצא ואם לא כיון לא יצא ומש"ה לא הביאו הרי"ף והרא"ש הך סוגיא דפרק היה קורא עכ"ל:

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: המעיין יראה שהוא ראיה לסתור, דמדנקט "אין מעכבות זו את זו" דווקא, הא לא אמרן כלל מעכבות. וכתב הפרישה דטעות סופר הוא, דצריך להיות "אין מעכבות" סתם, וכן צריך להגיה בהרא"ש, וכן הוא בירושלמי בהדיא. גם התוס' ברכות ריש דף יג: הביאו הירושלמי, ולא הזכירו "זו את זו".

הערה ב: ואפשר ליישב דברי רבינו, דרוצה לומר: אף על גב דמשמע מתניתין דהיה קורא, אף על פי שלא בירך כלל יצא, מכל מקום מפרש רב האי גאון דצריך לברך הברכות אחר כך, והא דקאמר בירושלמי: זאת אומרת ברכות אינן מעכבות, רוצה לומר: סדרן אינו מעכב, דהא לא בירך כלל לפניה – יכול הוא לברך כל הברכות לאחריה, שמע מינה דסדרן אינו מעכב (מהרל"ח). וכן כתב הפרישה. ועיין מה שכתב הב"ח בזה. והט"ז כתב דטעות סופר הוא בטור, וצ"ל: אלא לעניין זה קאמר בגמרא שאינן מעכבות, שאם שנה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושנייה תחילה אינו מעכב; וההיא דירושלמי מיירי דווקא ביחיד, אבל בציבור מעכבין, עד כאן.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ כך הוא בדפוס וילנא תרפ"ד; ויש שגורסים כאן: "כאדם שמגיה, שמדקדק לקרות על פי המסורת", והוא משובש, שאין בלשון חכמינו "מסורת" כי אם בנסמך. ויקיעורך.