טור אורח חיים סא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן סא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות קריאת שמע

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב רב עמרם: לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה, פירוש פרוטגמא כתב המלך על בני מדינתו, שקריאת שמע הוא פרוטגמא דהקב"ה, והכי איתא במדרש אמר רבי ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין, כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע, אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל קראו קריאת שמע פרוטגמא דידי, הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך, אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך.

יש נוהגין לומר תחילה אל מלך נאמן. ויש אומרים שמוסיפין אמן אמ"נ, ונותנין טעם לדבריהם שקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד', והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח ציבור יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ, והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע, אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור, והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק, וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת, דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו ואם כן אנן היכי אמרינן ליה, השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי, ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא, אלא מחוורתא דהאי מנהגא לית ליה עיקר, ומאן דיכיל לסלוקא שלא על ידי מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם שפיר דמי, ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה. עד כאן.

נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם, ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה. ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון, וראייתם מפרק ב' דברכות (דף יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה, פירוש כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין, וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא.

כתב רב עמרם: וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה^(ד), דעל ההיא (דפסחים נה:) דאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, מפורש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה.

וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם. ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות; ויש מפקפקין בדבר, משום הא דתניא: הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש, דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכונה, אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה. ירושלמי: אמר רב נחמן בר יצחק, ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף, ולא יחטוף בחי"ת, שלא ימהר בה לקרותה בחטף, שאין פירוש משמעותה בחטף שום דבר, ולא יאריך באל"ף, שלא יהא נראה כ"אי חד". יש מפרשים, מדקאמר: "ובלבד שלא יחטוף בחי"ת", אלמא שצריך להאריך בה כשיעור שיחשוב בלבו שהוא יחיד בשמים ובארץ^(ה), ובדלי"ת יחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. וראייתם ממנחות דקאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת להודיע שהוא חי וברומו של עולם ובד' להמליכו בד' הרוחות כנגד הדל"ת.

האומר "שמע שמע", פירוש שני פעמים, משתקין אותו, שנראה כשתי רשויות. ואיתמר בירושלמי: דווקא בציבור, אבל ביחיד שרי. ונראה שאין לחלק, דבגמרא דידן אינו מחלק. והא דתניא: האומר "שמע שמע" הרי זה מגונה, ומשמע: אבל שתוקי לא משתקין ליה, ומשני בגמרא: הא דאמר פסוקא וכפליה, והא דאמר מילה וכפלה, ופירש רש"י: כשכופל הפסוק משתקין אותו, דמיחזי כשתי רשויות, אבל כשכופל המילה אין משתקין אותו, אבל הוא מגונה. ורב אלפס פירש בהפך: כשכופל המילה משתקין אותו, וצריך לחוש לדברי שניהם. ואם כופל כל הפרשה אין לחוש. וכתב ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורות "שמע שמע".

ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אע"פ שאינו מן הפרשה, משום הא דאיתמר בפסחים בפרק מקום שנהגו (דף נו.) כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש בכם שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ואמרינן נמי התם היכי ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב תקנו לומר אותו בחשאי, על כן נוהגין לאומרו (אותו) בחשאי אפילו במקומות שנוהגין לקרות כולה בקול רם.

וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת. וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יהא נראה היום ולא למחר. ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה.

ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא יהא נראה כה"י. וצריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. והראב"ד הוסיף זיי"ן דוזכרתם דלא לשתמע בסמך. וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע. וכן היו"ד דוהיו דלא לשתמע והא"ו. וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף. וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק, כגון ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בקריאת שמע בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפילה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את.

וכתב הרמב"ם ז"ל: צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח. וכתב הראב"ד: ולא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו, ואם אמר על לבבך בנד בי"ת השניה כדי להטעימה שלא תראה בוי"ו, ואם יטעים יו"ד של והיו שלא תראה אל"ף, וכן יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכיוצא בזה, יניד הנח ותבא עליו הברכה.

כתב הרב רבי יונה שצריך לקרותה בטעמיה כמו שהם בתורה, וזהו פירוש דההיא דמקום שנהגו שהיו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, שלא היו קוראים אותה בטעמיה.

וכשיאמר "וקשרתם לאות על ידיך" ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר "לטוטפות בין עיניך" ימשמש בשל ראש. ויש נוהגין למשמש גם בציצית כשאומר "והיה לכם לציצית וראיתם אותו".

בית יוסף

ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב רב עמרם: לשוויה איניש לקריאת שמע כפרוטגמא חדשה — כלומר, שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים, שאינו חביב אצלו. וכך אמרו חז"ל (ספרי על דברים/ואתחנן/פיסקא לג) על "אשר אנכי מצוך היום", בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

ומה שכתב: והכי איתא במדרש עד אלא בלכתך בדרך — במדרש רבה (ויקרא רבה כז ו) פסקא שור או כשב. ואף על פי שהמדרש הזה נראה שבא להקל בקריאת שמע, שאין צריך לקרותה כפרוטגמא של מלך, יליף מינה שפיר שצריך לקרותה באימה וביראה וברתת ובזיע, משום דכי קאמר: אבל הקב"ה אמר לישראל קראו קריאת שמע, הרי לא הטרחתי אתכם וכו', לא מיעט אלא שאין צריך לקרותה לא עומדים ולא פרועי הראש כמו שדרך לקרות פרוטגמא, אבל שאר דברים דקאמר ברישא שדרך לקרות פרוטגמא של מלך, דהיינו באימה ביראה ברתת ובזיע, מיהא צריך:

יש נוהגים לומר תחילה אל מלך נאמן, ויש שמוסיפין אמן אל מלך נאמן, ונותנים טעם לדבריהם שקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות וכו' אלא שחסר ארבע וכו' — זה אינו מדוקדק, שהרי אינם חסרים אלא שלש תיבות^א, שב"שמע" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יש י"ב תיבות, ומ"ואהבת" עד "ובשעריך" – מ"ב, ומ"והיה אם שמוע" עד "כימי השמים על הארץ" – קכ"ב, ובפרשת ציצית ס"ט, הרי רמ"ה, נמצא שלא חסרו אלא ג' תיבות, וב"אל מלך נאמן" סגי. והאומרים "אמן", הוא על סוף ברכת "הבוחר", וכן כתוב במנהיג, וכן כתב האגור בשם הרוקח. וכתב האגור: באשכנז וצרפת נוהגים לומר "אל מלך נאמן" ולא "אמן". וגם מהר"י קולון כתב בשורש מ"ב שכן היה הוא נוהג. וכתב עוד האגור, שבספר הפרדס לרש"י ובטעמי ה"ר יהודה החסיד כתוב שאומרים "אל מלך נאמן", עד כאן. והגהות מיימוניות כתבו בפרק ראשון מהלכות ברכות (אות ח) שאין לאומרו. ונראה לי, שאף על פי שהרמ"ה סתר מנהג זה, משום דליתא במתניתין ולא בגמרא, מכל מקום נראה שמנהג קדמון היה, אלא שאחר כך ביטלוהו כדי שלא יפסיק בין "הבוחר בעמו ישראל" ל"שמע", ותקנו במקומו שיחזור שליח ציבור "ה' אלהיכם אמת", דהכי איתא בספר התיקונים תיקון (י"א) [י']: ואיהי כלילא מד' פרשיין דקריאת שמע דאינון רמ"ח עם "אל מלך נאמן", ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא "ה' אלהיכם אמת", עד כאן. וכן נהגו בני ספרד, שלא לומר "אל מלך נאמן", ולהשלים הג' תיבות – חוזר שליח ציבור "ה' אלהיכם אמת", שבתחילה מסיים פרשת ציצית ואומר "אמת", וחוזר ואומר בקול רם: "ה' אלהיכם אמת". וכן כתוב בספר הזוהר בסוף פרשת "וירא אליו ה'", דבקריאת שמע אית רמ"ח תיבין עם "ה' אלהיכם אמת".

וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.): פתח רבי יהודה ואמר: "רפאות תהי לשרך" וכו' (משלי ג ח). התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא, דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה: בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם, והקורא קריאת שמע כתקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא "רפאות תהי לשרך". אדהכי מטא ההוא ינוקא, לאי מאורחא ויתיב קמייהו. שמע אילין מילין, קם על רגלוי ואמר: והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות? אמר ליה רבי חייא: תיב ברי, יתיב. אמר ליה: ברי, שמעת בהאי מידי? אמר, כך שמענא מאבא: בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות חסר תלת, למניין איבריו של אדם. מאי תקנתיה? תקינו שיהא שליח ציבור חוזר ג' תיבות, ומאי נינהו? "ה' אלהיכם אמת", כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל, וכדי שלא יפסיק ל"אמת", לא פחות ולא יותר משלש. אדהכי אתא רבי יהודה בריה דרבי פנחס ויתיב. אמר ליה: במאי עסקיתו? אמרו ליה: במילי דקריאת שמע, הכי והכי אמר ההוא ינוקא. אמר: ודאי, הכי אמר רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא: חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות, וכנגד מניין איבריו של אדם. והא חסרו מהם שלש למניין איבריו של אדם? תקנו שיהא שליח ציבור חוזר ומשלים אותם, ומאי נינהו? "ה' אלהיכם אמת". בתפילה תקנו שלשה ברכות ראשונות ושלשה ברכות אחרונות, בקריאת שמע שלש שמות בראשונה: "ה' אלהינו ה' אחד", שלשה שמות באחרונה: "ה' אלהיכם אמת". וכל האומר קריאת שמע כהאי גוונא, בידוע שאינו נזוק כל אותו היום. וכל האומר קריאת שמע שלא עם הציבור, אינו משלים איבריו, מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר. מאי תקנתיה? יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב. ועם כל דא היה קורא עליו אבא: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות". אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר, לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור, עכ"ל.

ושמעתי שעניין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא, לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ', ושם ההויה עולה כ"ו, ועם ד' אותיותיו עולה ל', ושלש פעמים שלשים עולה צ', הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות^(א):

ורבינו הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב: מצאתי בארחות חיים, שיש אומרים שני פעמים "להיות לכם לאלהים". ועוד שם, שאף על פי שלא יחזור היחיד, מאחר ששומע משליח ציבור, שומע כעונה^(ב). אבל ברוב המקומות אין חוזרין "להיות לכם לאלהים", אלא מ"י"י אלהיכם אמת" שליח ציבור חוזר, ובזה נשלם רמ"ח, ש"אמת" מן המניין. אבל אין היחיד חוזר ואומר "ה' אלהיכם אמת", כדאיתא בגמרא, אלא בחזרת שליח ציבור ששומע ממנו יצא. ועל זה אמרו במדרש רות (זהר חדש שם): "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א טו), זה מי שאינו קורא קריאת שמע עם הציבור, שנראה שאין מקום להשלים רמ"ח אלא עם שליח ציבור, עכ"ל.

ומה שכתב: "אבל אין היחיד חוזר וכו' כדאיתא בגמרא", איני יודע היכן הוזכר כן בגמרא. ואפשר לדחוק, שכיון למאי דאיתא בפרק היה קורא (דף יד:), אינו חוזר ואומר "אמת". וסובר הרב ז"ל, שגם זה בכלל "אינו חוזר ואומר אמת", והיינו ליחיד, אבל לשליח ציבור שפיר דמי:

ויש מקשים על מנהג זה, שהשליח ציבור חוזר ואומר "ה' אלהיכם אמת", מדאיפליגו רבי יוחנן ורבא^ב בפרק היה קורא (שם) אם חוזר ואומר "אמת", והלכה כרבא, שאינו חוזר ואומר "אמת". ואמרינן נמי התם: ההוא דנחית קמיה דרבא, שמעיה רבא דאמר "אמת אמת" תרי זימני, אמר: "כל אמת אמת תפסיה להאי", ופירש רש"י: ריהטא של אמת תפסתו לזה; משמע דאין לומר תרי זימני "אמת", אפילו לשליח ציבור? ויש לומר, דשאני התם שהיה מזכיר "אמת" תרי זימני בלא הפסק; אבל הכא, שחוזר ואומר: "ה' אלהיכם אמת", שפיר דמי. ותדע, דהא ההוא דנחית קמיה דרבא, דשמעיה דאמר "אמת אמת" – בלא הפסק הוא, מדמייתי לה אפלוגתא דחוזר ואומר "אמת" או אינו חוזר; וההיא פירש בה ה"ר יונה (ח. ד"ה חוזר), שאמר "ה' אלהיכם אמת" וממתין שיסיים החזן קריאת שמע, וקאמר דכשיגיע החזן ל"אמת" – אינו חוזר ואומר "אמת"; הרי דכשאינו מפסיק בין "אמת" ל"אמת" היא. וגם למה שפירש, דכשאמר "ה' אלהיכם אמת" ופסק מפני היראה או מפני הכבוד, וקאמר דאינו חוזר ואומר "אמת" אף על פי שהפסיק ביניהם בדברים אחרים, איכא למימר דמפסיק מפני היראה או מפני הכבוד לא שכיח בשליח ציבור אלא ביחיד, ויחיד ודאי אינו חוזר שלשה תיבות הללו וכמו שנתבאר לעיל. הילכך לא אמר רבא: "כל אמת אמת תפסיה", אלא כשאינו חוזר לומר אלא תיבת "אמת" לבד, וכדמוכח לישנא דרבא: "כל אמת אמת תפסיה להאי", ופירש רש"י: "ריהטא של אמת תפסתו לזה"; והא לא שייך אלא באומר שני פעמים "אמת" בלא הפסק תיבה אחרת, אבל אם חוזר ואומר "ה' אלהיכם אמת", שפיר דמי.

ואם תאמר: סוף סוף, מההוא דנחית משמע שלא היו נוהגים לחזור "ה' אלהיכם אמת", וגם מדאמר רבא: "כל אמת אמת תפסיה להאי", ולא אמר ליה: "אמאי לא אהדרת ה' אלהיכם אמת"? יש לומר, דההוא דנחית טועה הוה, ורבא הכי קאמר: "כל אמת אמת תפסיה להאי", כלומר דלא הוה ליה לאהדורי "אמת" לחוד, אלא "ה' אלהיכם אמת". ואם תימצי לומר דרבא לא הוה אמר דליהדר מידי, איכא למימר שרבא היה נוהג לומר "אל מלך נאמן", כמנהג הקדמונים, ואם כן אינו צריך לחזור שום תיבה; אבל מאן דלא נהיג למימר "אל מלך נאמן", מודה רבא שצריך לחזור "ה' אלהיכם אמת". הילכך אנן דלא אמרינן "אל מלך נאמן", אפילו לרבא צריך לחזור "ה' אלהיכם אמת":

ונמצא כתוב בספר הפליאה, ששליח ציבור חוזר "אני ה' אלהיכם". והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו, וגערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל, ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל, וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא; וגם בקוסטאנטינא גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן. ואחר כך ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג, שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו. וזה טעות גמור, שבשלשה מקומות שכתבתי שהביאו שלש תיבות הללו, בכולן כתוב בסיגנון אחד: "ה' אלהיכם אמת", וכן הוא בכל הנסחאות שראינו וששמענו. וכן כתב גם כן הרב רבי דוד אבודרהם, והביא מאמר זה שבמדרש רות (שם), וכתוב בו שחוזר "ה' אלהיכם אמת", וכן נוהגין העולם. לכן כל המשנה ידו על התחתונה, וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו, שהוא על פי ספר הזוהר, והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב^(ג):

כתב רב עמרם: וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה, דעל ההיא דאנשי יריחו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים מפרש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה — כך כתוב בקצת ספרי רבינו, וכן נראה שהיה גורס רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. וכתב על זה: הירושלמי הזה נראה שאינו מסכים עם גמרא שלנו, שבגמרא (ברכות טו ב) לא אמרו אלא צריך שיתן ריוח בין הדבקים, כגון "על לבבך" וכו'. אלא שיש לומר שהוא יותר הפסק ממה שאמר בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה, ע"כ:

וצריך להאריך בדלי"ת דאחד וכו' — בריש פרק היה קורא (דף יג:), תניא, סומכוס אומר: כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. ואמר רב אחא בר יעקב: ובדלי"ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי^ג, חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה: כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות, תו לא צריכת. ופירש רש"י: ובדלי"ת. ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר "אח" בלא דלי"ת לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו? אבל בדלי"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות. ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. בשביל אריכות הדלי"ת, לא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פתח, ואין זה כלום. דאמליכתיה למעלה וכו'. שהארכת שיעור שתחשוב בלבך: ה' אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות. וכתבו תלמידי ה"ר יונה (ז. ד"ה ובלבד שלא): אומרים רבני צרפת, דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת, כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ. ובדלי"ת יאריך גם כן כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם, והכי משמע במנחות (דף כט:), דאמר התם: חטריה לגגיה דחי"ת, כלומר: חי הוא ברומו של עולם; כלומר, עושין כמו תג למעלה באמצע הגג, להודיע שהוא חי ושהוא ברומו של עולם מושל על הכל. נראה שצריך בקריאה להמליכו בחי"ת בשמים ובארץ, להודיע שהוא חי ברומו של עולם, ובדלי"ת להמליכו בארבע רוחות העולם, כנגד הדלי"ת. ויש אומרים, שבשעה שמאריך, ימליך אותו במחשבה ודיו; ויש אומרים, שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, ולזה נוטה דעת מורי, מדאמרינן בגמרא (דף יג:), דרבי כשהיה מלמד לתלמידיו, לא היה רוצה להפסיק, אלא היה מעביר ידיו על גב עיניו, וקורא "שמע ישראל" וכו', וחוזר ושונה. ומה שהיה מעביר ידיו על גב פניו, היה מפני שלא יראו הרמיזות שהיה עושה לכל צד, דהכי איתא בגמרא (שם): אמר ליה רב לרבי חייא, לא חזינא לרבי דמקבל עליה עול מלכות שמים? אמר ליה: בר פחתי, בשעה שמעביר ידיו על גב עיניו, מקבל עליו עול מלכות שמים, עכ"ל. והרא"ש כתב דאין ראיה משם, שלפי שהיה יושב בתוך הציבור, היה מעביר ידיו על גבי עיניו כדי שיוכל לכוין. ואף על פי שכתב הרא"ש כן, כתב רבינו דמכל מקום היה אומר שאין בזה משום לא יקרוץ ולא ירמוז:

כתוב בסמ"ק: צריך לכוין באל"ף שהוא אחד, ובחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ, הרי ח', והדלי"ת רמז לארבע רוחות; ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד:

ירושלמי בפרק ב (ירושלמי ברכות ב א), אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שידגיש בדלי"ת וכו' — ונראה שעל פי זה הירושלמי נוהגים העולם להדגיש הדלי"ת יותר מדאי. ואין צורך, אלא כל שמדגיש בה קצת סגי, דתו לא דמיא לרי"ש:

ולא יחטוף בחי"ת וכו' — כבר נתבאר בסמוך:

ולא יאריך באל"ף וכו' — כן כתב הרא"ש בריש פרק היה קורא, והוא בירושלמי (שם):

יש מפרשים מדקאמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלמא שצריך להאריך בה וכו' — כבר כתבתי זה בסמוך בשם ה"ר יונה:

האומר שמע שמע פירוש שתי פעמים משתקין אותו וכו' — בסוף פרק אין עומדין (דף לג:) תנן: האומר "מודים מודים", משתקין אותו. ובגמרא: אמר רבי זירא, כל האומר "שמע שמע", כאומר "מודים מודים" דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה? לא קשיא, הא דאמר מילתא מילתא ותני לה, הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש רש"י: מילתא מילתא ותני לה. תיבה תיבה חוזר ושונה, מגונה הוי, שתוקי לא משתקין ליה, שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק שלם ותני ליה, משתקין ליה, דמיחזי כשתי רשויות. והתוספות כתבו, שבהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל מפרשין איפכא: פסוקא פסוקא אין משתקין אותו, מיהו מגונה הוי; אך לשון התלמוד לא משמע כפירושם, עכ"ל. והרי"ף (כג:) כתב כפירוש הלכות גדולות ורבינו חננאל, וכן כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות קריאת שמע (פ"ב מהל' קריאת שמע הי"א). ונכון ליזהר מלכפול מילתא ולא פסוקא:

כתב הכלבו: ודווקא בפסוק ראשון, אבל מכאן ואילך אין לחוש. וכן כתב סמ"ק בסימן ק"ד:

כתוב באהל מועד: האומר "אמן אמן", כאומר "שמע שמע"^ד. ואיני יודע מנין לו. ועוד, דהא קרא כתיב (תהלים פט נג) "אמן ואמן". ואף על גב דהתם כתיב באמן תנינא וי"ו, נראה דאפילו בלא וי"ו נמי אין קפידא אי אמר "אמן אמן" תרי זימני:

ואם כופל כל הפרשה אין לחוש — כן כתוב בסמ"ק וזה לשונו: ואם כפל כל הפרשה כולה – אין להקפיד, כדאשכחן דרבי זירא קרי והדר קרי. ובהגהות מיימוניות פרק ב מהלכות קריאת שמע: אבל אם קרא כל הפרשה וחזר וקראה, מזה לא דיבר כלום. ובירושלמי (ירושלמי ברכות א א) יש, ר' זעירא קרא וחזר וקרא. ושמא התם דילמא דווקא על מטתו שרי. ובמקום אחר מצאתי בירושלמי (ירושלמי מגילה ד י): זאת אומרת בציבור, אבל ביחיד מותר בהאי גוונא, עכ"ל. וכן כתב סמ"ג. והה"ר מנוח כתב: והוא הדין שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב וזה לשונו: כתב בהלכות גדולות, דווקא על מטתו יכול לכפול כל הפרשה, אבל במקום אחר לא. אבל הרב אמר שהדין שוה בהם. אבל על כל פנים צריך לחוש אפילו בהכפל הפרשה, שמי יאמר לנו שמה שהיה כופל כל הפרשה רצה לומר אפילו פסוק ראשון? שמא מה שהיה חוזר וקורא הוא מפסוק ראשון ואילך, עכ"ל, וראוי לחוש לדבריו:

וכתב ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורת שמע שמע — התוספות כתבו בפרק אין עומדין (לד. ד"ה אמר פסוקא): אותם בני אדם שאומרים שנים או שלשה פעמים "שמע ישראל" ביום הכיפורים, משתקין אותם (לפר"י) [לפירוש רש"י]. ולפירוש ר"ח מגונה מיהא הוי. או שמא אין לחוש, רק כשקורא קריאת שמע בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומכל מקום טוב שלא לומר, עד כאן. והרא"ש כתב על פירוש רש"י: ולפיכך אותם בני אדם שאומרים ביום הכיפורים אחר סיום תפלת נעילה שני פעמים או שלש "שמע ישראל", משתקין אותם, דמיחזי כשתי רשויות, עכ"ל. וה"ר יונה (כג: ד"ה וכל) כתב, דלפי פירוש רש"י קשה מה שנהגו לכפול בסליחות פסוק של "שמע ישראל". אלא שאומרים שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם מכמה שנים, ואומרים אותו כל הקהל, מוכחא מילתא שאינם עושים לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי, עכ"ל. ומה שטען להתיר מטעם שאומרים אותו כל הקהל, קשה בעיני, דבירושלמי שכתב רבינו בסמוך משמע איפכא, דקאמר דבציבור דווקא חששו לשתי רשויות; ואם כן, כל שאומרים אותו הקהל, איכא למיחש טפי. ושמא יש לומר, דהתם כשאומר אותו יחיד בציבור, אבל כשהקהל כולו אומרים אותו ליכא למיחש למידי^ה. ולעניין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דאסרי:

ולעניין "ה' הוא האלהים", כתבו שם התוספות: מה שאומרים אותו שבעה פעמים ביום הכיפורים וביום ערבה, כנגד שבעה רקיעים, משבחים לבורא שהוא דר למעלה משבעה, מנהג כשר הוא, וגם מצינו בקרא (מלכים א יח לט) שני פעמים "ה' הוא האלהים" גבי אליהו. וכן כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל:

וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת — בסוף פרק מקום שנהגו (פסחים נו א), אהא דתנן שאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, אמרינן בברייתא בגמרא: כיצד היו כורכין? אומר "שמע ישראל" וכו' ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ופירש רש"י: ולא היו מפסיקין בין "אחד" ל"ואהבת", אף על פי שצריך להאריך ב"אחד" ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שכל אחד מקבל עליו ואומר "אחד הוא אלהינו" בפסוק ראשון; ופסוק שני לשון צוואה הוא. ופירש ה"ר יונה דבריו בפרק היה קורא (ח: ד"ה רבא), דלרבי מאיר לא היו מפסיקין כלל בין "אחד" ובין "ואהבת", שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וגם לא היו מאריכים בדלי"ת. ורבי יהודה אמר: מפסיקין היו, כלומר: מאריכין היו בדלי"ת, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וסובר רבינו, דמכיון דחזינן דצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, לדידן דאמרינן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – צריך להפסיק בינו ל"ואהבת", ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מכלל קבלת מלכות שמים הוא. והרוקח שכתב שצריך להפסיק בין "ה' אחד" ל"ברוך שם" סובר, ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון^(ו):

וכן צריך להפסיק בין "היום" ל"על לבבך" וכו' — גם זה שם, רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים "היום על לבבך", ולא מחר על לבבך:

ומה שכתב: ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה — כלומר, דלא לישתמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה:

ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' וכו' — בפרק היה קורא (ירושלמי ברכות ב ד):

ומה שכתב: וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו — גם זה שם. וכתב ה"ר דוד קמחי בספר מכלול, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: צריך להתיז זיי"ן של "תזכרו", שאם לא תחזק קריאתה – תדמה קריאת הזיי"ן לקריאת הסמ"ך, כי כן תכון קריאת הסמ"ך עם התי"ו הדגושה. ועוד, כי הזיי"ן הנחה ואחריה כ"ף תדמה לקריאת הסמ"ך. והזהירו על "תזכרו" ולא הזהירו על "וזכרתם", מפני כי "תזכרו" יש בו שתי עילות לדמות הזיי"ן לסמ"ך, מפני התי"ו שלפניה והכ"ף שלאחריה, לפיכך צריך להזהר בו יותר, "וזכרתם" אין בו אלא עילה אחת. ועוד יש לומר, כי הזהירו על "תזכרו" והוא הדין על "וזכרתם", עכ"ל:

ומה שכתב: וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע, וכן יו"ד דוהיו — נזכר בדברי הראב"ד שכתב רבינו לקמן בסמוך, ופשוט הוא:

ומה שכתב: וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף וכו' — כן כתב הרא"ש בפרק הנזכר:

ומה שכתב: וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף האות שלפניה וכו' — שם בגמרא (דף טו:). ופירש רש"י: כשהתיבה השניה מתחלת באות שתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם:

וכתב ה"ר דוד קמחי בספר מכלול: מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים, כגון "בכל לבבך", "בכל לבבכם", לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן באשר הוא, אלא אף על פי שיקראה במקף, יתן ריוח והבדל [ביניהם] בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא. כי הנה "בכל" הוא נקוד בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם, וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני, עכ"ל. וכתבו ה"ר דוד אבודרהם ז"ל:

ומה שכתב: וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק וכו' — כן כתב ה"ר יונה בספר היראה. וכתוב בהגהות מיימוניות בראש פרק ב מהלכות קריאת שמע (אות י) שכן נהגו:

ומה שכתב: ולא בקריאת שמע בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה כו' — כן כתב ה"ר יונה בספר היראה:

וה"ר דוד קמחי כתב, שבכל עת שיקרא אדם בתורה נביאים וכתובים צריך ליזהר, אבל הזהירו בקריאת שמע, והוא הדין לכל קריאה. ומה שהזהירו בקריאת שמע הוא לשתי עילות: האחת, מפני שיש באותם הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים; והאחרת, שכל ישראל קוראים אותם פעמים ביום, חכמים ועמי הארץ, לפיכך היו צריכים להזהיר עליהם, מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה, עכ"ל:

כתב הרמב"ם צריך לדקדק שלא ירפה החזק וכו' — בפרק ב (הלכה ט):

והראב"ד כתב לא ידעתי בנוד הנח מה הפסד יש בו וכו' — ודברי הרמב"ם נראין כפשוטים בעיני, שבי"ת שניה שב"לבבך" נקודה בשב"א ומשפטה להיות נחטפת, ואז היא נחה, ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר"י אז היא נדה, ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה. ומה שכתב שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וי"ו, לא מן השם הוא זה, שגם כשהוא חוטף אותה יכול לחטפה בעניין שתראה בי"ת ולא וי"ו; ולכן אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד. ולעניין שיטעים יו"ד של "ישראל", בהא לא איירי הרמב"ם, ומודה הוא דשפיר דמי להטעימה^(ז):

כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה וכו' — בפרק היה קורא (ח: ד"ה אומרים) כתב: ולא היו מפסיקין, כלומר, שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום, שמצות קריאת שמע הוא לקרותה עם הטעמים שלה, עד כאן. וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר. ואפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה, ומה שאמר: "צריך שיקראנה בטעמים", היינו לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק, כדי שיהא טעם והבנה לדבריו. והכי דייק מה שכתב: "שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה", שכשאין אדם קורא בנחת, לפעמים משתנה הבנת דבריו. ועוד יש לדייק כן, ממה שכתב: "כמו שאנו נוהגים היום"; ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה. אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה, וכן ראוי לנהוג, מאחר שרבינו מפרש כן^(ח):

וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד וכו' — נתבאר יפה בסימן כ"ד:

כתב ה"ר יונה בפרק היה קורא (שם ד"ה התקינו): התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי, רצה לומר, שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש, ואחר כך יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה. וכן נוהגים היום בהרבה מקומות, ומנהג יפה הוא, אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ, שירגילו עצמם לדבר בנתים.

והרשב"א כתב בתשובה: מקומות יש שקורין בקול רם, ויש שקורין בלחש^(ט), שלא הקפידו בגמרא אלא על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאומרו בלחש, מפני שמשה לא אמרו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויקראנה באימה וביראה ובכוונה וכו' רבי' למד דין זה מהמדרש שהביא בסמוך מדמסיק במדרש אבל הקב"ה ית"ש אומר לישראל קראו ק"ש הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך עכ"ל ומדלא קאמר נמי לא באימה וביראה ולא ברתת ובזיע אלמא באימה וביראה ברתת ובזיע מיהא צריך כדכתב במסקנת דבריו. והביא מ"ש רב עמרם לפי שהוסיף על המדרש לשוייה איניש לק"ש בכל זמן דקרי לה וכו' לאורויי דאין חילוק בין ימות החול לשבת וי"ט דימי שמחה הן ואפ"ה יקראנה באימה וביראה ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוין בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קדוש השם המיוחד דזהו ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועז"א הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכוונה זו יקראנה באימה וביראה ברתת ובזיע:

יש נוהגים לומר תחלה אל מלך נאמן וכו' אלא שחסר ארבע ומכוונים להשלים באלו ארבע כ"כ בכל ספרי רבינו ונראה דזהו מפני דסוברים לעולם ועד חד תיבה היא דלעולם ועד פירושו לשון עולמית כמו שפירש רש"י בסדר בשלח והב"י כתב אינו מדוקדק שלא חסרו אלא ג' תיבות ובאל מלך נאמן סגי והאומרים אמן הוא על סוף ברכת הבוחר וכו' וכל זה ליישב דודאי דחסרו ד' כדפרישית ואמן אע"ג דהוא על סוף ברכת הבוחר מ"מ עכשיו צריך ג"כ לכוין על מ"ש בפרק כל כתבי מאי אמן אל מלך נאמן וא"כ באמרו אמן מכוין שתים א' על האמנת הברכה שבירך הש"ץ הבוחר שמחזיק ברכתו שמאמין בה שכך הוא כאשר בירך שנית מכוין ע"ש אמן שהוא רומז עליו ית' שהוא "אל "מלך "נאמן ואח"כ אומר בפירוש אל מלך נאמן ובאלו ד' תיבות משלים מה שחסר וכך היה מנהג כל ישראל בילדותי על פי הסדורים שבידינו מאבותינו ועל פי הרוקח שכתב מנהג בישיבה אמן אל מלך נאמן וכו' עד כנגד איבריו של אדם ועכשיו נתבטל ע"י ספר התיקונים והזוהר שכתב שם שמשלימים במה שחוזר הש"ץ בקול רם ואומר ה' אלהיכם אמת ותופסים עיקר דלעולם ועד הוא שתי תיבות ולא חסרו אלא ג' תיבות ועיין בב"י האריך בזה ועיין בהגהת ש"ע מחלק בין יחיד לציבור:

כתב ר"ע וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה כו' נראה דר"ל שלא יאמר התיבות במרוצה אלא במתון מתון כאילו מונה מעות אחת א' והא דצריך ליתן ריוח בין הדבקים ענין אחר הוא והוא שלא יאמר על לבבך בנשימה אחת אלא על בנשימה בפני עצמה ולבבך בנשימה בפני עצמה וזהו הריוח שנותן בין נשימה לנשימה אבל שאר תיבות יכול לומר בנשימה אחת רק שיפסיק בין תיבה לתיבה:

וצריך להאריך בד' דאחד פי' כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין:

ולא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאי חד פי' דא"כ מפסיד הכוונה ובאשיר"י כתוב שלא יהא נראה אין חד:

י"מ מדקאמר ובלבד שלא יחטוף חי"ת וכו' פי' הי"מ לא היו תופסים הפירוש שכתב רבינו שלא ימהר בה לקרותה בחט"ף שאין פי' משמעותה בחט"ף שום דבר דא"כ למה הזהירו בחי"ת דאחד יותר מח' דוהשתחויתם וחי"ת דוחרה אלא פי' לא יחטוף בחי"ת הוא לא ימהר בקריאת החי"ת ולפיכך קשיא להו למה לא ימהר ופירשו שהוא לפי שצריך להאריך בה כשיעור וכו':

האומר שמע שמע כו' בפרק אין עומדין סוף (דף ל"ג) ותו איתא התם א"ל רב פפא לאביי ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה ולבסוף כוין דעתיה א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוין דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה אלמא דהך דשמע שמע משתקין אותו אפילו אי לא כוין דעתיה מעיקרא מיהו נראה דוקא באומר שמע שמע בקול רם משום דנראה לשומעים כשתי רשויות אבל בלחש יכול לומר פעם שנייה אי לא כוין דעתיה בראשונה ואף חייב לחזור ולומר פסוק ראשון בכוונה כיון דאינו יוצא י"ח ק"ש בראשונה דלא כוין דעתיה וכדלקמן בסימן ס"ג וכן משמע הלשון שאמר האומר שמע שמע משתקין אותו דאלמא בדכפליה בקול רם ונראה לשומעים כב' רשויות משתקין אותו אבל בלחש חייב לחזור ולומר אי לא כוין דעתו בראשונה וכך כתב בספר חסידים סי' י"ח ולפ"ז נראה דהירושלמי דמחלק בין ציבור ליחיד והתוספות שם הביאוהו הוא עיקר דכיון דאיסורא ליכא אלא משום דנראה לשומעים כב' רשויות ולכן משתיקין אותו השומעים א"כ כשמתפלל ביחיד דליכא שומעים אפילו בקול רם יכול לומר שמע שמע אי לא כוין דעתיה מעיקרא ומה שהשיג רבינו ואמר ונראה שאין לחלק דבגמרא דידן אינו מחלק עכ"ל אינו כלום דמדקאמר משתקין אותו אלמא דמיירי דאינו מתפלל ביחיד אלא ברבים והשומעים אותו אומרים שמע שמע משתיקין אותו והכי נקטינן ודלא כרבינו והש"ע שנמשך אחריו ולא כתב החילוק בין יחיד לציבור ולא כתב גם החילוק בין אמרו בקול רם לאומרו בלחש אלא כדפי' עיקר מיהו ביחיד נמי לא שרי אלא כשמתפלל ביחיד וליכא שומעין אותו אומר שמע שמע ב' פעמים בקול רם אבל בדאיכא שומעין אסור אפילו כשמתפלל ביחיד כדפי'. ומה שנהגו לומר במקצת מדינות וקהילות שמע שמע בסליחות באשמורת הבוקר וכן בנעילה ביה"כ התוס' לשם וכן הרבה גדולים כתבו דלא יפה הם עושים ורבינו בשם ר"י כתב שצריך לשתק אותם והוא תימה גדולה דמשמעות הסוגיא פרק אין עומדין משמע דדוקא ביחיד האומר לבדו בפני רבים שמע שמע משתקין אותו משום דמיחזי כב' רשויות וכדפי' אבל כשכל הציבור אומרים שמע שמע לעורר כל ישראל על ייחוד שמו יתעלה ואומרים אותו ג' פעמים באם לא כוין דעתיה בראשונה יכוין דעתו בשנייה ואי לא כוין בשנייה יכוין בפעם שלישי אי נמי אומרים אותו ג' פעמים להראות דתלתא זימני הוי חזקה שאנו מוחזקין בייחוד שמו ית' שלזאת הכוונה אנו אומרים אותו ביה"כ בנעילה ובאשמורת הבוקר ג"כ תקנוהו בסליחה על הגזירות והשמדות שהיו מקדשים השם ואומרים בקול רם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ומזכירין אותן הגזירות בסליחות לתקוע בלב כל ישראל שימסור נפשו על קדושת שמו יתעלה טוב הדבר מאוד ועל זה וכיוצא בזה לא אמרו חכמים שלא לומר שמע שמע ועל כן אין לשום חכם וגדול לבטל המנהג במקומות ומדינות שנהגו כן ודלא כמ"ש ב"י כאן ופסק כך בש"ע ללמוד אותם שלא יאמרוהו:

ואומרים בשכמל"ו וכו' כתב בשלטי הגבורים פרק היה קורא בשם ר' ישעיה אחרון ז"ל ונראה בעיני שאם לא אמרו אין מחזירין אותו עכ"ל וטעמו דק"ש דאורייתא לא יצא י"ח אם לא אמרו אבל בשכמל"ו אינה אלא תקנה כיון דאמרה יעקב הלכך אין מחזירין אותו:

וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת טעמו דעד לעולם ועד הוא קבלת עול מלכות שמים ופסוק ואהבת הוא לשון ציווי לקיים מצות ואהבת ומשום הכי לא אמר להפסיק בין ה' אחד לבשכמל"ו אע"ג דלא אמרו משה בתורה אלא כיון שגם זה הוא מכלל קבלת מלכות שמים אין להפסיק כלום בין זה לזה:

כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה וכו' כתב מהרש"ל ולפי זה צריך ליישב הא דקאמר בפ' מקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין דלאו דוקא שמע ישראל אלא ר"ל כל ג' הפרשיות שבק"ש לא היו קוראים בנחת בטעמים ובנגון וזהו שאמר שלא היו מפסיקין כלומר שקראוה במרוצה בלא נגינה וטעם אבל התוספות פירשו לשם שלא היו מפסיקין בין שמע ישראל לה' דנראה כאילו מדבר אל השם שישמע לתפלת ישראל ויענם וימלא בקשתם על כן צריך להפסיק מעט בין שמע ישראל ובין ה' אלהינו ה' אחד ע"ש עכ"ל והכי נקטינן וכ"כ בהגהת ש"ע וכתב עוד דצריך להפסיק עוד בין אלהינו ובין ה' אחד כדי שיהא מובן שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו עכשיו הוא ה' אחד לעתיד כי אז כל האומות יודו ויאמרו ה' אחד:

דרכי משה

(א) ולי נראה הטעם דט"ו ווי"ן בעניין יותר נאות, וזה, כי ט"ו ווי"ן עולה למניין צ', והקריאה היא נחשבת לא', הרי צ"א כמניין "אמן", וכמניין שם בן ד' אותיות בכתיבתו וקריאתו, והנה הוא "ידוד אדני אמן", והם בעצמו הג' מלות של "ה' אלהיכם אמת" כמבואר ליודעי טעם השמות, כן נראה לי וכן כתבתי ביסודי ספרי הקבלה שלי בעזרת האל.

(ב) וכתב בתולדות אדם וחוה נתיב ג' חלק ב', דיחיד שאומר בלחש "ה' אלהיכם אמת" לא יחזור שנית לומר "אמת" עם החזן, דהוי כאילו אמר ב' פעמים "שמע" דמשתקים אותו, עכ"ל. ואפשר דאם חוזר כל הג' תיבות לית לן בה, וכן ראיתי רבים נוהגים.

(ג) ונראה לי דאם אדם קורא קריאת שמע עם הציבור, לא יאמר "אל מלך נאמן", רק יענה "אמן" אברכה שקודם קריאת שמע ויכוין בה אלו הג' מלות, דהיינו אמ"נ אל מלך נאמן, ויסמוך עצמו על מה שהש"ץ חוזר ואומר "ה' אלהיכם אמת", שבזו ישלים מניין רמ"ח. אבל אם קורא קריאת שמע ביחיד, דלא ישלים המניין, ואף על גב דיכוין בט"ו ווי"ן מכל מקום קורא לו בזוהר "מעוות לא יוכל לתקון" וגו', על כן יאמר בתחילה "אל מלך נאמן" כמו שכתב מהרי"ק, וכתב האגור דכן נהגו באשכנז וצרפת, כן נראה לי למעשה.

(ד) ומצאתי כתוב בשם ספר "על הכל" שחיבר תלמיד מוהר"מ כתב בשם מוהר"מ, שצריך להפסיק ג' הפסקות במקרא זה: א' בין "ישראל" ל"ה'", שלא ישתמע שישראל הוא השם; והתוספת פרק "מקום שנהגו" פירשו טעם אחר, ע"ש. ועוד צריך להפסיק בין "ה' אלהינו" ל"ה' אחד", כי היכי דלישתמע: ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד; אם כן הפסוק נחלק לג' חלקים, והם ג' הפסקות. וכן מורה על זה טעם הניקוד בפסוק "שמע", שיש פסיק בין "ישראל" ל"ה'" ובין "אלהינו" ל"ה'", עכ"ל.

(ה) משמע מדברי רבינו שכל זה יחשוב בחי"ת. אבל בסמ"ק כתב: צריך לכוין באל"ף שהוא אחד, ובחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי ח', והדל"ת רמז לד' רוחות, ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד, עכ"ל. ובמגדל עוז כתב פרק ב' דהלכות קריאת שמע, שקיבל איש מפי איש מפי הגאון, שכמעט יחטוף באל"ף, ובחי"ת יאריך שליש, ובד' שני שלישים, עכ"ל.

(ו) ואבודרהם כתב כדברי הרוקח.

(ז) והמגדל עוז כתב פרק ב' דקריאת שמע, דל' ד"על" ו"כל" וכדומה לזה מקרי נח, ואי ינידם מחזי כב' מלות. ואולי גם הראב"ד מודה בזה, ולא השיג אהרמב"ם אלא למה שכתב סתמא.

(ח) ולי נראה דקשה לשנות המנהג בזה, כי הקריאה בטעמיהם היא מפסיד הכוונה, כי אי אפשר למי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו לכוין בנגון ובפירוש המלות כראוי. לכן הקורא כמנהגו לא הפסיד. אבל הרוצה להחמיר על עצמו ויודע שיוכל לכוין בשתיהן – יחמיר, ותבא עליו ברכה.

(ט) ומנהג שלנו לקוראו כולו בחשאי, מלבד פסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" אומרים בקול רם. וכן כתב הכלבו, שש"ץ יאמר "שמע ישראל" בקול רם, כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד.

חידושי הגהות

הערה א: עיין בב"ח שיישב זה, ד"לעולם ועד" לתיבה אחת קא חשיב.

הערה ב: בגמרא שלפנינו איתא "רבה", וכן לקמן: "ההוא דנחית לקמיה דרבה, שמעיה רבה". אבל הרי"ף ורא"ש גורסין בכל עניין זה "רבא".

הערה ג: גירסת הרי"ף ורא"ש "דרבי חייא בר אבא". ולענ"ד הוא הנכון, דהא רבי ירמיה חבירו של רבי זירא, ורבי זירא תלמיד דרב יהודה הוי, כמו שכתבו התוספות בחולין (יג:) ד"ה בעי מיניה, והוא היה זמן רב אחר רבי, והאיך שייך למימר "יתיב קמיה", דמשמע דתלמידו הוי? אבל אי גרסינן "רבי חייא בר אבא" אתי שפיר, דרבי חייא בר אבא היה תלמיד דרבי יוחנן כדאיתא בברכות (לח:): רבי חייא בר אבא דייק וגמר כו'; ובאותו זמן היה גם רבי זירא, כדמשמע התם.

הערה ד: הפרי חדש הביא בשם הירושלמי דמגילה (פ"ב וצ"ל) פרק ד' על מתניתין ד"מודים מודים משתקין אותו" (ירושלמי מגילה ד י), איתא להדיא התם: האומר "אמן אמן" כאומר "שמע שמע", ונסתלקה קושיית הב"י על ספר אהל מועד. וכן כתב הגאון בעל המחבר ספר קרבן העדה, ועיין עוד מה שכתב בזה.

הערה ה: עיין במגן אברהם ס"ק ט.