לדלג לתוכן

רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ז עמוד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

 

"האל הקדוש" ו"האל המשפט" - יצא; אלא לא יצא, וכיוון שלא יצא - צריך לחזור, וכן הלכתא.

הדרן עלך מאימתי

 

מתניתין:

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו לא יצא. בפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב; ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד; ובפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.


גמרא:

תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי. וחכמים אומרים, בכל לשון. מאי טעמיה דרבי? אמר קרא: "והיו", בהוייתן יהו. ורבנן מאי טעמייהו? דאמר קרא: "שמע", בכל לשון שאתה שומע; אבל "והיו", שלא יקרא למפרע הוא דאתא. וקיימא לן כרבנן. חדא, דיחיד ורבים - הלכה כרבים. ועוד, דסתם לן תנא דמתניתין כוותיהו, דתנן (משנה סוטה ז א): "ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, וקריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון"; וקיימא לן דסתם מתניתיןף0131 ומחלוקת דברייתא, הלכה כסתם מתניתין.

והא דקתני, תפילה בכל לשון - הני מילי בציבור, אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי; ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית.

תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב - דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר. תניא, סומכוס בן יוסף אומר: כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדלי"ת מאריך. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא. חזייה דהוה קא מאריך טובא. אמר ליה: למה לך כולי האי? אמר ליה: ואלא עד כמה? אמר ליה: כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם.

 

 

דפשיטא הוא זה לדברי הכל, ומה בא להשמיענו ולפסוק הלכה במה שלא נחלקו? וכי תימא משום דבדיעבד נקטינן, דאתא לאשמעינן דאפילו בדיעבד לא יצא, ודלא כרבי אלעזר שהיה אומר דבדיעבד יצא, אם כן לא הוה ליה למימר זה הלשון, אלא והלכתא אם אמר האל הקדוש והאל המשפט לא יצא. ומדקאמר ליה בהאי לישנא, משמע דמעיקרא רבה ורבי אלעזר אפילו לכתחילה נחלקו, דרבה היה אומר: בין לכתחילה בין בדיעבד צריך שיאמר לעולם המלך הקדוש והמלך המשפט, ורבי אלעזר אומר שאפילו לכתחילה אם ירצה יכול לומר האל הקדוש והאל המשפט; ומאי דאמר: אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, רוצה לומר שאם ירצה יאמר המלך הקדוש, ואם ירצה יאמר האל הקדוש, ואפילו לכתחילה אינו תלוי אלא ברצונו. ולפיכך פסק התלמוד כרבה ואמר: והלכתא המלך הקדוש, כלומר: אין לו לומר בשום עניין אלא המלך הקדוש והמלך המשפט.

ואם תאמר: מנא לן דרבה סבירא ליה דבדיעבד לא יצא? דעד כאן לא שמעינן דאמר אלא שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט; ואפשר שסובר שכך צריך לומר לכתחילה, אבל בדיעבד יצא. והיכי פסק תלמודא אליבא דידיה דלעולם לא יצא כלל?

יש לומר, שמתוך דברי רבי אלעזר שאמר: אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, שמעינן דרבה סבירא ליה דלא יצא אפילו בדיעבד; דכיון דרבי אלעזר סבירא ליה דאפילו לכחילה אם ירצה יכול לומר האל הקדוש והאל המשפט, לא היה לו לומר לשון יצא, דמשמע דיעבד דוקא. אלא ודאי משום דשמע ליה לרבה דאמר: לא יצא ואפילו דיעבד, נקט רבי אלעזר יצא. ומשום הכי פסק תלמודא אליבא דידיה דלעולם צריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט, ואם לאו – לא יצא ואפילו דיעבד. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל: ומדאסיקנא הכי, שמעינן ליה דליתא לדרבי אלעזר דאמר: אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, אלא לא יצא וצריך לחזור; דמשמע דסבירא ליה דרבה ואפילו דיעבד היה אומר דלא יצא, כדכתבינן.

ורבני צרפת ז"ל חולקין על זה הפסק, ואומרים דאם אמר בדיעבד האל הקדוש והאל המשפט – יצא, משום דסבירא להו דפלוגתא דרבה ורבי אלעזר הוו בהכי, דרבי אלעזר סבר דאפילו לכתחילה יכול לומר האל הקדוש אם ירצה, כדכתבינן; ורבה סבירא ליה דלכתחילה צריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט, אבל בדיעבד אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא. ונמצא שכשפסק התלמוד אליבא דרבה, לא פסק אלא לעניין לכתחילה בלבד, אבל בדיעבד יצא. והוצרכו לפרש כן, משום דלא שמעינן ליה לרבה דאמר דלא יצא בדיעבד.

ואין זה נראה, דמדברי רבי אלעזר שאמר יצא – שמעינן לרבה שהיה אומר דאפילו דיעבד לא יצא, כדכתבינן לעיל. הלכך בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אם לא אמר המלך הקדוש, המלך המשפט, צריך לחזור.

מיהו נראין הדברים, שאם אמר: מלך אוהב צדקה ומשפט – אין צריך לחזור, הואיל ומזכיר לשון מלכות. אבל אם אינו מזכיר לשון מלכות, צריך לחזור, מה שאין כן בשאר ימות השנה. מפי מורי הרב נר"ו.

הדרן עלך מאימתי 

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא וכו' — בגמרא פריך: שמעינן מינה דמצוות צריכות כוונה? כלומר: מדקתני "אם כוון לבו", שמעינן דמאי דלא אפשיטא לן בכולא תלמודא בהדיא, אי מצוות צריכות כוונה אי לא, דפשטינן ליה מהכא דצריכות כוונה, שהרי אומר שלא יצא אלא בשכוון לבו! ומהדרינן: מאי "אם כוון לבו"? לקרות. כלומר: לא תפשוט מהכא דמצוות צריכות כוונה, דמאי דקתני "אם כוון לבו" אינו רוצה לומר שיכוין את לבו לצאת, אלא שיכוין לבו לקרות בלבד. ומקשינן: לקרות? והא קא קרי! כלומר: היאך אפשר לפרש "אם כוון לבו לקרות"? שהרי מתחילה גם כן היה קורא, ומה מוסיף בכוונה? ותרצינן, בקורא להגיה. כלומר, דלמא מצוות אין צריכות כוונה, והקריאהת0131 שהיה קורא מתחילה לא היתה לכוונת קריאה אלא להגיה בלבד, ולפיכך קתני שאם כוון לבו לקריאה ממש – יצא, ואף על פי שלא כוון לבו לצאת ידי קריאת שמע.

ויש מפרשים דקורא להגיה רוצה לומר דרך חסרות ויתרות, כגון שהיה קורא לטוטפות "לטטפת"ויש מפרשים עוד שהיה קורא כדינו, אלא שהקריאה שהיא להגיה אינה חשובה כקריאה אלא אם כן נתכוין לקריאה ממש. וכל זה דוחק. ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו, דקורא להגיה – רוצה לומר שהיה מגיה, ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו, כדי לתקן מהאחד לחבירו, שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים, כמו שזה גם כן דרך הסופר בשעה שכותב, לבטא בשפתיים. ומשום הכי אמר, שאם היה קורא בזה העניין מתחילה, ונתכוין אחר כך כשהגיע לפרשת קריאת שמע לקרות כל הפסוקים כדינן, יצא. וכיוצא בזה אמרו גבי שופר (ראש השנה לב ב), דהשומע מן המתעסק לא יצא, והוינן בה: שמעת מינה דמצוות צריכות כוונה? ומהדרינן: דילמא דקא מנבח נבוחי, ורוצה לומר שאפילו להשמיע קול לא נתכוון, אלא שהיה מתעסק ולא חשב להשמיע קול באותה שעה, אלא שיצא הקול מעצמו.

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וכו' — כלומר, כיון שמקדים לו שלום, אין צריך לומר שמפסיק ומשיב. ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה הוי בהכי, דרבי מאיר סבר דאין הפרש בין שואל למשיב, ולמי שאינו שואל, אינו משיב; ורבי יהודה סבירא ליה דאיכא הפרש, דבאמצע, אף על פי שאינו שואל מפני הכבוד, אפילו הכי משיב, כיון שהקדים לו. והלכתא כוותיה.

גמ'

אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית וכו' — כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפילה, לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש.

ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג, ואומרים, כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הציבור, כמו תפלת ציבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת. ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב א): לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כשואל צרכיו, כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה. אבל תפלה שהיא ידוע לציבור, אפילו שהוא מתפלל אותה בביתו, כמתפלל בציבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש, יכול לצאת.

והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון, מה שאין כן בצרכי יחיד, מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה; אבל היחיד צריך אליו, כעניין שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ" וגו', ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש.

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכין כונת הלב, דברי רבי מאיר — אף על פי שהיה נראה דכונת הלב צריכה עד "והיו הדברים האלה" וכו' כשיזכיר כונת הלב, אפילו הכי רבי מאיר סבירא ליהת0132 דלא דרש אלא קרא דשמע ישראל, ורוצה לומר: הסכת וכוון בלבך, ודרשינן לקמן (ברכות טו א): נאמר כאן שמע ונאמר להלן שמע, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת.

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — ואומרים רבני צרפת ז"ל, דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור (מעט)ת0133 שימליכוהו בשמים ובארץ; ובדלי"ת יאריך גם כן, כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם. והכי משמע במנחות, דאמרינן התם: חטריה לגגיה דחי"ת, חי הוא ברומו של עולם, כלומר: עושים



הערה ת0131: ד"ת: והכא במאי עסקינן, דהקריאה וכו'.

הערה ת0132: ד"ת: דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד, דלא דריש וכו'.

הערה ת0133: ד"ת מוחק זה.

 

 

היה קורא בתורה — בפרשת קריאת שמע.

והגיע זמן המקרא — זמן קריאת שמע.

בפרקים — לקמן מפרש להו.

שואל בשלום אדם שראוי לכבדו ומשיב לו אם הקדים לו שלום.

ובאמצער0131) — הברכה או הפרשה.

מפני היראה — אדם שירא מפניו פן יהרגנו, אבל לא מפני הכבוד.

גמ'. ככתבה — בלשון הקודש.

שלא יקרא למפרע — כגון בשעריךר0132) בתיךר0133 מזוזות.

ובדלי"ת — ולא בחי"ת, כי כל מה דאמר אח בלא דלי"ת לא משמע מידי, ומה בצע במה שמאריך? אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיחשוב בלבו יחודו בשמים ובארץ ובארבע רוחות.

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — שלא ימהר בקריאת החי"ת בשביל אריכות הדלי"ת, פן יקרא אותה בחטף בלא

הערות ושנויי נוסחאות

הערה ר0131): באמצע (בלי ו'). ב"ח.

הערה ר0132: ובשעריך. ב"ח.

הערה ר0133: צ"ל ביתך.

 

 

 

 

 

 

 

 

היה קורא — פרשת קריאת שמע.

והגיע זמן המקרא — זמן קריאת שמע.

בפרקים — בין ההפסקות. ולקמן מפרש להו במתניתין: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע וכו'.

שואל מפני הכבוד — שואל בשלום אדם נכבד להקדים לו שלום, ומשיב שלום אם הקדימו לו. ובגמ' פרכינן, כיון דשואל, פשיטא דמשיב. ותרצינן, הכי קאמר: שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שמשיב.

ובאמצע — באמצע הברכה או הפרשה.

מפני היראה — אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו, אבל מפני הכבוד לא. ואין צריך לומר שמשיב.

לכל אדם — אפילו אינו נכבד.

גמ'. ככתבה — בלשון הקודש.

עד כאן — פסוק זה לבדו.

ובדלי"ת — ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מידי. אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות.

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — בשביל אריכות הדלי"ת לא יחטוף בחי"ת, כלומר, לא ימהר בקריאת החי"ת, פן יקראנה בחטף בלא פתח.

כדי שתמליכהו — שתאריך

 

א. וכן פסקו מיימון וסמ"ג והרא"ש ומרדכי. ורבני צרפת וראבי"ה כתבו, דבדיעבד אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא. והטור הביא דעות אלו באריכות. ויש אומרים דלכולי עלמא כשאומר "מלך אוהב צדקה ומשפט" יצא, דהא הזכיר מלך. ובחזרת זכרנו ומי כמוך וכתוב ובספר חיים אם טעה, כתבו התוס' בשם ר"י שצריך לחזור, וכן כתב סמ"ג; ושאר הפוסקים פליגי עליהם.

לשון ריא"ז — ואם אמר "האל הקדוש" ו"אוהב צדקה ומשפט" אין מחזירין אותו, כדברי מו"ה. ורבי יצחק אומר שמחזירין אותו, וכך נראה בעיני, כמבואר בקונטרס הראיות. 

'ב. בפירוש אם כוון לבו רבו הדעות, אם רצונו לומר אם כוון לשם קריאה, או רוצה לומר אם כוון לבו לצאת, והיינו פלוגתא דמצוות צריכות כוונה אם לאו. והטור אורח חיים תעה מסתפק בדעת מיימון. ומה שיש להקשות על הטור כתבתיו במקום אחר בס"ד.

לשון ריא"זאם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. שכל המצוות צריכות כוונה ואין אדם יוצא עד שיתכוין לצאת כמו שבארנו בהלכות ראש השנה בפרק ראוהו בית דין.

ג. כתב הרא"ש: ואף על פי שלא קרא בברכותיה, יצא, וכן פירש ר"ח. ואמרינן נמי בירושלמי, אמר רבי אבא: זאת אומרת ברכות אינן מעכבות זו את זו. ורב האי גאון ז"ל כתב דסדרן אינו מעכב, אבל צריך לקרוא את שתיהן. ודייק מדקאמר תלמודא לעיל בפרק קמא: לא, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, וכי מטא זימנא אמר; ומאי ברכות אינן מעכבות? לקדם. אלמא סתמא דתלמודא סבירא לה דסדרן אינו מעכב, אבל אם לא אמר כלל, מעכב. והא דדייק הכא בירושלמי דברכות אינן מעכבות, היינו ביחיד, אבל בצבור מעכבין, כההיא דלעיל דקתני אמר להם הממונה, עד כאן.

ד. רבני צרפת חולקים בזה, וסבירא להו דתפילה שנתקנה בצבור, יחיד אומרה בכל לשון, ואפילו ארמית. והרא"ש (נמי) פסק דאומרה בכל לשון, חוץ מלשון ארמית.

לשון ריא"ז — במה דברים אמורים, ביחיד, אבל בצבור – שואלים צרכיהן בלשון ארמית, לפי שהתפילה מתפללין אותה בכל לשון, ואין הצבור צריכין לסיוע מלאכי השרת, כמו שמבואר במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין בכל לשון. ומה שנהגו לומר פסוקי דרחמי: מלאכי רומא סמוכו יתנא, ומדברים למלאכים בלשון ארמית, לפי שאמרו חכמינו שמלאך גבריאל מכיר בכל לשון, כמבואר שם בקונטרס הראיות בפרק ואלו נאמרין בראיה ב'. ואם אין היחיד יודע להתפלל בלשון הקדש, מתפלל בשאר לשונות, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ואלו נאמרין בראיה ב'.

כתב הרא"ש ז"ל: מצאתי בנימוקי תלמידי ה"ר יונה ז"ל, שהיה תמיה, כיון שהתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש, היאך נהגו כל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות? דכיון שחייבות בתפילה, לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש. ורבני צרפת נותנין טעם למנהג, כיון שהיא התפילה שהצבור מתפללין, כמו תפילת צבור דיינינן לה ויכול יחיד לאומרה בלשון אחרת. והא דאמר רב יהודה: אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, זהו בשואל צרכיו, כגון שיש לו חולה בביתו או דבר אחר שהוא צריך; אבל תפילה שקבוע לצבור, אפילו כשהיחיד מתפלל בביתו – כמתפלל בצבור דמי, שאינו צריך מליץ לפני הקב"ה.

ולי אינו קשה, דדוקא לשון זהש0131 קאמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והלא אפילו מחשבות אדם הם יודעין ומכירין? אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, עכ"ל.

ה. יש אומרים שימליכהו במחשבה, ויש אומרים שימליכהו ברמיזה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולארבע רוחות. ויש מפקפקין בדבר, משום הא דתניא: הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו. ואדוני אבי ז"ל היה אומר דאין לחוש, דהתם הרמיזה והקריצה לצורך דבר אחר, ומבטלים הכוונה; אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה. טור.

הערות ושנויי נוסחאות

הערה ש0131: ארמית. וחולק על הרי"ף, שהרי"ף סובר שארמית לאו דווקא נקט, ואין מלאכי השרת מכירין אלא בלשון הקודש; אלא דווקא ללשון ארמית אין נזקקין, אבל לשאר לשונות נזקקין.



הערות ושנויי נוסחאות

הערה ף0131: צ"ל דמתניתין. ב"ח.