משנה סוטה ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ז · משנה א | >>
אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפילהה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן:
- פָּרָשַׁת סוֹטָה,
- וִדּוּי מַעֲשֵׂר,
- קְרִיאַת שְׁמַע,
- וּתְפִלָּה,
- וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
- וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת,
- וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:
אלו נאמרין בכל לשון -
- פרשת סוטה, ווידוי מעשר,
- וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון,
- ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
נאמר בסוטה - "ואמר הכהן לאשה"(במדבר ה, כא), ובא בקבלה בכל לשון שהוא אומר.
ואומר בוידוי מעשר - "ואמרת לפני ה' אלהיך"(דברים כו, יג), בכל לשון שאתה אומר. וכבר בארנו וידוי מעשר בפרק האחרון ממסכת מעשר שני.
ואמר בקרית שמע - ["שמע"(דברים ו, ד),] בכל לשון שאתה שומע.
ותפלה - ידוע. ומתפללין בני אדם בכל לשון. ואמנם צבור, אבל יחיד יזהר בעצמו שלא יתפלל אלא בלשון הקודש.
ואמר בברכת המזון - "וברכת"(דברים ח, י), בכל לשון שאתה מברך.
ושבועת העדות - נאמר בה "ושמעה קול אלה"(ויקרא ה, א), בכל לשון ששומעת.
ולמדנו משבועת העדות שבועת הפקדון, לפי שנאמר בכל אחת מהן "תחטא":
אלו נאמרין - פרשת סוטה. דכתיב א (במדבר ה) ואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר ב:
וידוי מעשר - בערתי הקדש מן הבית כו', אומר בכל לשון שירצה, דכתיב (דברים כו) ואמרת לפני ה' אלהיך, בכל לשון שאתה אומר ג:
קריאת שמע - דכתיב (שס ו) שמע ישראל, בכל לשון שאתה שומע ד:
ותפלה - צבור שמתפללין, מתפללין בכל לשון. אבל יחיד אינו מתפלל אלא בלשון הקודש ו:
וברכת המזון - דכתיב (שם ח) וברכת, בכל לשון שאתה מברך ז:
ושבועת העדות ושבועת הפקדון - בכל לשון שהשביעום ולא הודו, חייבין. שבועת העדות ילפינן לה דכתיב בה (ויקרא ה) ושמעה קול אלה ח, בכל לשון שאתה שומע. ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא ט משבועת העדות:
[בכל לשון. והתוספות גורסין בלשונם כמו שכתבתי בשמם בסוף דבור המתחיל [ותפלה וכו'] :
פרשת סוטה. כתב הר"ב דכתיב וכו'. וכתב רש"י ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן. ה"א ניגמר מיבמה בק"ו ומה יבמה קלה לא עשה [בה] כל הלשונות כלשון הקדש סוטה חמורה לא כל שכן. ע"כ. ומ"ש הר"ב מקרא דואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר. והרמב"ם פי' ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וה"ג בגמ'. אבל רש"י כתב דה"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ומהאי קרא יליף ליה בספרי. ול"ג ואמר הכהן לאשה. אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע"כ. וכדבריו מוכח בגמ' שאכתוב לקמן בוידוי מעשר דיליף לה אמירה אמירה מסוטה. ומאי אולמיה דהאי מהאי אלא דהכא כתיב אל. ומעתה הר"ב דנסיב קרא דאל האשה ומסיים לה בלשון שהוא אומר. וזה דלא כשום גירסא. ועוד קשה על גירסא זו דבלשון שהוא אומר דאם כן משמע אפי' אינה שומעת. ואילו בקריאת שמע ושבועות עדות ופקדון. דקפדינן אשמיעה לא הוי דכוותה ואנן אלו נאמרין תנן. ומיהו י"ל דס"ל להר"ב והרמב"ם דהא לא אצטריך קרא דודאי שצריכה שתבין במה שאומר לה הכהן הואיל ומשביעה. ואי לאו דרבי קרא כל לשון ה"א דלשון הקדש אע"פ שאינה מכרת. ולהכי לא סגי להך מ"ד בואמרה האשה אמן אמן. דיליף לה מ"ד בספרי דבלשון הקדש דסבירא ליה דשייך לומר ואמרה אמן אע"פ שאינה מכרת. ולשון הרמב"ם בחבורו פ"ג [הלכה ז'] כתב בלשון שהיא מכרת ע"כ:
ווידוי מעשר. כתב הר"ב דכתיב ואמרת וכו' ויליף אמירה מסוטה. ולא ילפינן מלוים דכתיב בהו עניה ואמירה. גמ':
קריאת שמע. פירש הר"ב דכתיב שמע. ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמ' והיו ככתבם. ורבנן ההוא לשלא יקראנה למפרע. ור' נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דברכות:
ותפלה. גמרא רחמי היא כל היכא דבעי מצלי. פי' רש"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוין לצלי. ומ"ש הר"ב דבצבור אבל יחיד לא. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש רש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. צבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס. אינו מואס בתפלתן של רבים ע"כ. ומשמע להר"ב דכ"ש שאר לשונות דלא. דהא ארמי קרוב ללשון הקודש הוא. והקשו בתוס' אמאי שייר הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות. וברכת המצות. דליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא תפלה דרבנן כדמשמע פרק ג' דברכות [כמ"ש הר"ב שם במשנה ב'] ועוד דמשמע דקדוש דאורייתא בפ"ק דנזיר [כמ"ש שם פרק ו' משנה ה'] בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר א) דתנן בריש פרק ב' דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא. אלא הני אמאי שייר. ונראה דהני נאמרין בכל לשון [אפי'] אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע"כ. [ולשיטתייהו אזלי שכתבו בריש פרקין ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם ופי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע. ב) ובגמ' לא משמע הכי ע"כ. ולא תירצו תנא ושייר מדקתני אל כמ"ש בשמם לקמן בד"ה ושבועת הפקדון כו']:
וברכת המזון. כתב הר"ב דכתיב וברכת את ה' [וכו']. ולא ילפינן ברכה מברכות הר גריזים כדילפינן מינייהו ברכת כהנים לקמן. להכי כתיב וברכת את ה'. כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה. ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלב שלם להנאתך. והכי נמי איתא בירושלמי. ואמרת דכתיב גבי וידוי לא דמי להאי. דהכא כתיב את ה'. אבל התם כתיב לפני ה'. דלהכי כתיב [לפני ה' משום] דבעזרה היה מתודה להכי איצטריך גזרה שוה דאמירה אמירה. תוס':
ושבועת העדות כו'. דכתיב ושמעה קול אלה. פירש"י מדלא כתיב והשביעו באלה ע"כ. וכתבו התוס' דאי לאו קרא ה"א נילף קול קול ממשה כדלקמן משנה ג':
ושבועת הפקדון. כתב הר"ב גמר תחטא תחטא. וכתבו התוס' אגב דילפינן בשבועות בהא גזירה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא. דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון הקדש. ע"כ. ובהכי נראה לי לתרוצי מה שתמהו התוס' בריש פרק ו' דשבועות דף ל"ט דלא תני במתני' שבועת הדיינים. ושבועת בטוי. דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר. וכתבו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתא בהני. להכי תני להו לחודייהו. עכ"ל. ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות אלא אגב דתנא שבועת העדות ואית ליה ג"ש לשבועת הפקדון תני ליה נמי והיינו טעמא דנסיב לה הגמרא לג"ש משום דמתניתין קשיתיה דלא תנן נמי לדיינין ובטוי אלא דתנא נסיב פקדון משום הך ג"ש דדמיא לעדות. וזו היא סברת בעלי התוס' דמכילתין דלא תמהו כמו בעלי התוס' דשבועות:
(א) (על הברטנורא) דאי לאו קרא הוה אמינא נילף בק"ו מיבמה דבלשון הקודש. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) ורש"י כתב דהכי גרסינן, ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון: ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) ויליף אמירה מסוטה. גמרא. ואתי שפיר לגירסת רש"י, דאל"כ מאי אולמיה דהאי מהאי:
(ד) (על הברטנורא) ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמרא והיו ככתבם כו'. גמרא:
(ה) (על המשנה) ותפלה. גמרא רחמי הוא כל דבעי מצלי. פירש"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכווין לצלי:
(ו) (על הברטנורא) דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, צבור לא צריכי להו, דכתיב הן אל כביר לא ימאס, אינו מואס בתפלתן של רבים. ומשמע להר"ב דכ"ש שאר לשונות דלא, דהא ארמי קרוב ללה"ק הוא. ועתוי"ט דלגירסא שלנו צ"ל דתני ושייר (אע"פ שתני אלו) הלל וקדוש וברכת הפירות והמצות:
(ז) (על הברטנורא) ולא ילפינן מברכות הר גריזים כדילפינן מניה ברכת כהנים, להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה, ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלב שלם להנאתך:
(ח) (על הברטנורא) מדלא כתיב והשביעו באלה. ואי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה כדלקמן מ"ג. תוספ':
(ט) (על הברטנורא) אגב דילפינן בשבועות ג"ש זו לענין אחר נקט לה נמי הכא. דמהיכי תיתי דנבעי בלה"ק. תוספ':
אלו נאמרין: וכו' ברכות פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) והרא"ש ר"פ היה קורא. ובגמ' ר"פ שבועת הדיינין. וכתבו תוס' ז"ל ה"ג בסדר המשנה אלו באמרין בלשונם ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמ' לא משמע הכי ע"כ:
פרשת סוטה: ביד פ"ג דהל' סוטה סי' ז':
ווידוי מעשר: ביד פי"א דהל' מעשר שני סי' ה' ובגמ' יליף לה אמירה גרידתא דכתיב הכא מאמירה גרידתא דכתיב גבי סוטה מה להלן בכל לשון שהיא שומעת אף כאן ולא ילפינן מאמירה דלוים שהיא בלשון הקודש שיש עניה עמה וענו ואמרו:
וקריאת שמע: מתניתין דלא כרבי דיליף מקרא והיו בהויתם יהו ככתבם בלשון הקדש ורבנן ההוא איצטריך לשלא יקראנה למפרע ורבי נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא משמע להו ורבי דדריש שמע להשמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן ס"ל דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. הג"ה ירוש' ר' לוי בר חייתא אזל לקסרין שמע קלון קריין שמע אלוניסתין בעא מעכבתון שמע ר' יוסי ואיקפד אמר כך אומר אני מי שאינו יודע לקרות אשורי"ת לא יקראנה כל עיקר אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע ע"כ:
וברכת המזון: טור א"ח בסימן קפ"ה ובסימן ר"ו. ובגמ' לפי גרסת התוס' גרסי' בגמ' ברכת המזון מנלן וז"ל רש"י ז"ל שיבש הגירסא דלא גריס מנלן ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דתיבעי לשון הקודש ומיהו נראה עיקר כגרסת הספרים דגרסי' בהו מנלן דסד"א נילף ברכה מברכות הר גריזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך מה להלן בלשון הקרש אף כאן בלשון הקדש דהא בהאי ג"ש ילפינן בפירקי' ברכת כהנים דבלשון הקדש להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה [כו' עיי' בתוי"ט]:
ושבועת העדות ושבועת הפקדון: ביד פ"ז דהל' שבועות סי' ז' ובפ"ט סי' י"ב. ושבועת העדות ילפינן לה מדכתיב ושמעה קול אלה ולא כתיב והשביעוה באלה וכתבו תוס' ז"ל ואי לאו קרא ה"א נילף קול קול ממשה להכי כתיב ושמעה קול אלה משמע בכל לשון שהיא שומעת ע"כ. והקשו תוס' ז"ל פ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) תימא דלא תני במתני' שבועת הדיינים ושבועת ביטוי דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר וי"ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו ע"כ וכאן כתבו אתיא תחטא תחטא נראה דהך ג"ש לאו דוקא נקט לה הכא דהא מהיכא תיתי דניבעי בלשון קדש אדרבא בלא ג"ש דתחטא תחטא הוי משמע טפי דבכל לשון דהוה ילפי' מעילה מעילה מסוטה אלא אגב דילפי' בשבועות דהאי ג"ש דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא ע"כ וכתב עליהם בתוי"ט ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות [כו' עיי' בתוי"ט עד בעלי התוס' דשביעות ע"כ]. ושם בפ' שבועת הדיינים בברייתא שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרת פי' בכל לשון וכמו שהוכיח הר"ן ז"ל שם בדף ש"ך מתוספתא דסוטה ודלא כה"ר יהוסף הלוי ז"ל שפירש בלשונה ר"ל בלשון הקדש וגם הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות שבועות דחה דעת רבו ז"ל. עוד הקשו תוס' ז"ל הכא בריש פירקין תימא אמאי שייר הלל וקדוש של שבת וברכת הפירות וברכות המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא בפ' מי שמתו משמע דתפלה וק"ש דרבנן ועוד דמשמע התם דקדוש דאורייתא וגם בפ"ק דנזיר בשלמא מקרא מגלה איכא למימר להכי שייר דתנן בפ' שני דמגלה הלועז ששמע אשורית יצא אלא הני אמאי שייר ונראה דהני נאמרין בכל לשון אפי' אינו שומע הלכך לא דמי להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע"כ ועיין בספר ברכת אברהם חלק ט' ובשייך לחלק תשיעי:
יכין
אלו נאמרין בכל לשון: שמבין:
פרשת סוטה: דקודם שכתב הכהן הפרשה, השביעה בעל פה:
ווידוי מעשר: בפסח של שנת ד' וז' [עי' מעש"נ פ"ה מ"ו וי']:
ותפלה: דוקא בצבור, אבל ביחיד, דוקא בלשון הקודש [א"ח ק"א]:
ושבועת הפקדון: ושייר הלל וקידוש וברכת הנהנין והמצות ושבועת ביטוי ודיינין. וליכא למימר תנא ושייר, דהא אלו קתני. ואפשר דהנך דלא תני נאמרים אפילו בלשון שאינו מבין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש