ביאור:משנה סוטה פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

טקסים וטקסטים[עריכה]

חטיבה I: שפת הטקסט[עריכה]

המשנה מדברת על טקסים הנאמרים בכל לשון, ולא רק בעברית.

המשותף לכולם הוא האופי האישי של הטקסט: חשוב שהאומרים ושומעיהם יבינו את הטקסטים הללו.

ההכללה של פרשת הסוטה ברשימה זו אומרת שהעיקר בה אינו הקללות והאופי המאגי לכאורה, אלא ההבנה של האשה, והלחץ עליה שתודה.

וראו תוספתא ז, א, להדגמת שבועת העדות. שם מוסיפים גם את שבועת הדיינים - כלומר את שבועת המודה במקצת הטענה.

לעניין קריאת שמע ראו תוספתא ז, ד, שרבי דרש לאמרה דווקא בעברית.

(א) אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה הדברים שהכהן אומר ומשביעה בהם. נאמר בתורה "ואמר אל האשה" - בכל לשון שהוא אומר, וידוי מעשר, בשנה ה-3 וה-6 לשמיטה צריך אדם להוציא כל מעשרותיו ולבערם מביתו. לאחר הביעור הוא מתוודה בבית המקדש ביו"ט אחרון של פסח. "ואמרת לפני ה' אלוקיך" – נלמד מסוטה שאף במעמד זה ניתן לומר בכל לשון.

קריאת שמע, פרשת שמע שכתוב "שמע ישראל" - בכל לשון שאתה שומע. ותפילה, וברכת המזון, "ואכלת ושבעת וברכת" – בכל לשון שאתה רוצה.
ושבועת העדות, כאשר אדם השביע עדים שיעידו לו והם כופרים בעדותם וטוענים שלא הסכימו לכך – בכל לשון שהשביעם נקראים "כופרים בעדות". ושבועת הפקדון הנשבע שאין אצלו פקדון חברו, והודה ששיקר - כנ"ל, בכל לשון שנשבע הוא חייב.


(ב) ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים, משנה ג וחליצה, משנה ד ברכות וקללות משנה ה

ברכת כוהנים, משנה ו וברכת כהן גדול, משנה ז

כאן מדובר בטקסים לאומיים, ולכן הם נאמרים בשפה הרשמית - בעברית.

לדעת חז"ל, ובניגוד למשתמע מהמקרא, אפילו טקסים כמו הברכות והקללות, היציאה למלחמה ועריפת העגלה - אינם כוללים נס גלוי. בכך הם דומים לעיצוב החז"לי של השקיית הסוטה, בניגוד לעיצוב המקראי של טקס זה.

ופרשת המלך, משנה ח ופרשת עגלה ערופה, פרק ט
ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם: פרק ח


חטיבה II: טקסי יחיד[עריכה]

הטקסט שנאמר כאן מקשר את מביא הביכורים לזכרון הלאומי של יציאת מצרים. עד היום נאמר הטקסט הזה בליל הסדר (ראו פסחים י, ד).

(ג) "מקרא בכורים" כיצד? (דברים כו ה) "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך"

ולהלן הוא אומר (דברים כז יד) "וענו הלוים ואמרו".
מה "עניה" האמורה להלן בלשון הקודש - אף כאן, בלשון הקודש!


טקס החליצה מתיר את האשה לכל אדם, והוא קובע את דימוי הגבר "בישראל", ולכן נאמר בעברית.

(ד) "חליצה" כיצד? (דברים כה ט) "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו".

מה "עניה" האמורה להלן בלשון הקודש - אף כאן, בלשון הקודש!
רבי יהודה אומר: "וענתה ואמרה ככה" - עד שתאמר בלשון הזה!

חטיבה III: טקסי ברכות וקללות[עריכה]

טקס הברכות והקללות הוא במרכז של טקסי שפת הקודש ומשמש כמקור שלהם. בניגוד למשניות הקודמות אין הסבר מניין שנאמר דווקא בלשון הקודש. יתכן שלדעת המשנה הדבר מובן מאליו, מעצם טיבו של הטקס.

אנשי ים המלח הפכו את הברכות והקללות לטקס קבוע, בנוכחות אנשי הכת בלבד, וכללו בו ברכות כוהנים לעצמם וקללות לכל האחרים; ראו סרך היחד טור ראשון ושני. יתכן שהמשנה מתפלמסת כנגדם, וקובעת שהטקס נעשה באופן חד פעמי, ואינו אמור להתרחש שוב במהלך ההיסטוריה, וראו תיאור של אותו היום וניסיו בתוספתא פרק ח.

הטקס נערך במישור האנושי בלבד, למרות שתכנו הוא ברית עם האל.

הוא הכיל ברכות לשומרי התורה וקללות לעבריינים. האל מתואר בו כקנאי, כמו הבעל של הסוטה.

(ה) "ברכות וקללות" כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן

ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מורה
שנאמר (דברים יא ל) "הלא המה בעבר הירדן וגו'",
ולהלן הוא אומר (בראשית יב ו) "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם
עד אלון מורה"
מה "אלון מורה" האמור להלן - שכם, אף "אלון מורה" האמור כאן - שכם
ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל
והכוהנים והלוויים והארון עומדים למטה באמצע:
הכוהנים מקיפין את הארון, והלוויים - את הכהנים, וכל ישראל - מכאן ומכאן
שנאמר (יהושע ח לג) "וכל ישראל, וזקניו ושטריו ושפטיו - עמדים מזה ומזה לארון וגו'".
הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה,
"ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" - ואלו ואלו עונין "אמן".
הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה,
(דברים כז טו) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" - ואלו ואלו עונין "אמן"
עד שגומרין ברכות וקללות.
ואחר כך הביאו את האבנים, ובנו את המזבח וסדוהו בסיד
וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר (דברים כז ח) "באר היטב"
ונטלו את האבנים ובאו, ולנו במקומן:


ראו תמיד ז, ב, שהכוהנים נשאו כפיהם על מדרגות האולם. בתוספתא ז, ה מטעימים שדווקא הברכה שנאמרה על מדרגות האולם היתה בעברית, והשתתפו בה אפילו כוהנים בעלי מום שהיו כשרים לברכת כוהנים; הברכה שנאמרה במסגרת התפילה נאמרה, כמו כל התפילה, בכל לשון.

ברכת הכהנים נחשבה בעלת כוח, שהרי עיקרה הוא "לשים את שם" הקב"ה על העם.

יתכן שאת השם המפורש אמר רק הכהן הגדול, כפי שמספר ר' טרפון בספרי זוטא נשא ו כז.

השם עולה מידי הכהן הגדול, והמחלוקת בסוף המשנה היא האם השם הנאמר (בברכה) גדול מהשם הכתוב (בציץ.)

(ו) "ברכת כהנים" כיצד? - במדינה אומרים אותה שלש ברכות, ובמקדש - ברכה אחת. שלא היו עונים "אמן" אחר כל פסוק.

במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה - בכנויו.
במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן, ובמקדש - על גבי ראשיהן
חוץ מכהן גדול, שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ.
רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ
שנאמר (ויקרא ט יב) "וישא אהרן את ידיו אל העם, ויברכם":


חטיבה IV: טקסי קריאה בתורה במקדש[עריכה]

(ז) "ברכות כהן גדול" כיצד? חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנה לראש הכנסת

ראו את תיאור הטקס הזה גם ביומא ז, א; וראו את רשימת המכובדים המשתקפת כאן גם בתוספתא הוריות ב, י.

וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול
וכהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד
וקורא (ויקרא טז) "אחרי מות", (ויקרא כג) ו"אך בעשור".
וגולל את התורה, ומניחה בחיקו, ואומר: "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן".
(במדבר כח) "ובעשור" שבחומש הפקודים - קורא על פה
ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודיה,
ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה:


(ח) "פרשת המלך" פרשת הקהל כיצד? - מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמינית, במוצאי שביעית,

עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה
שנאמר (דברים לא י) "מקץ שבע שנים במועד וגו'".

העברת הספר דומה לזו שבמשנה ז, אבל כאן נוסף השלב האחרון. המלך מכובד יותר מכהן גדול, וראו גם סנהדרין ב, ב.

בחלק מהנוסחים אין המלך קורא את פרשת המלך, וראו תוספתא ז, ט, שם מובאת מחלוקת תנאים בעניין. המעשה באגריפס מנוגד לנוסחים אלו.

יתכן להסביר את תכני הקריאה בשתי צורות: קבלת עול מלכות שמים ע"י הציבור וע"י המלך - או שיחזור של ברית ערבות מואב ולימודה, כלומר תקציר ספר דברים.

המלך קורא גם את הנאמר בכל לשון (שמע, מעשר) לפי משנה א, אבל הוא קורא בעברית. מסגרת לפרק.

חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנה לראש הכנסת
וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך
והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב.
אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים.
וכשהגיע (דברים יז טו) ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" - זלגו עיניו דמעות.
אמרו לו: אל תתיירא, אגריפס. אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה
וקורא מתחילת (דברים א א) "אלה הדברים" עד (דברים ו ד) "שמע",
ו"שמע", "והיה אם שמע" (דברים יא יג),
"עשר תעשר" שהרי סוכות הוא זמן הבאת המעשרות, ולכן גם קורא את וידוי המעשר. הסבר נוסף: בגלל תקציר הברית שבסוף הפרק דברים כו (דברים יד כב), "כי תכלה לעשר" (דברים כו יב),
ופרשת המלך, לשם כך חוזר אחורה בספר דברים. וראו בהערה משמאל. (דברים יז) וברכות וקללות (דברים כח) - עד שגומר כל הפרשה.
ברכות שכהן גדול מברך אותן - המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת "מחילת העוון":