השגות הראב"ד על הרי"ף/ברכות/פרק א
- ביאת אורו הוא וכו' - אמר אברהם: עוד גרסא זו צריכה תיקון, דהאי "ובא השמש - ביאת אורו" אמסקנא קאי, דמאי "וטהר" - טהר יומא, אבל "ובא השמש" ביאת שמשו מכל מקום:
- ויש מפרשים וכו' - אמר אברהם: על מה הם סומכים על הירושלמי להקל, כדי להיפטר בקריאת שמע קודם צאת הכוכבים? ולא אמרו בפירוש: "הקורא קודם לכן, לא יצא ידי חובתו"?! אבל על זה יכולים לסמוך, שמנהג היה להם שהיו קורים אותה בבית הכנסת קודם זמנה עם ברכותיה, בשביל עם שבשדות, שהיו באים לבתיהם לערב והם יעפים, וכדי שלא יאכלו קודם קריאת שמע ותפילה, ואולי מתוך עייפותם יישנו ויפסידו הקריאה והתפילה, התקינו שיהו קוראים ומתפללים, ולא יֵצאו ידי מלכות שמים ריקם. והכל בברכות, כדי שיסמכו גאולה לתפילה. מכל מקום, החכמים שבהם יוצאים ידי חובתן בברכות של קריאת שמע; אבל ידי קריאת שמע לא יצאו, וקורין אותה על מיטתם לצאת ידי חובתן. על דבר זה אנו סומכים בירושלמי:
- בתלמוד ירושלמי וכו' - אמר אברהם: כן כתב רבינו חננאל והרב רבינו יצחק בן גיאות, שהיו קורין אותה שלא בברכות כעין "אשרי", לא היה שמתפללין אותה בלא ברכות בסמיכות גאולה לתפילה. והירושלמי המבואר שכתב, לא ידע ולא הבין, והרי אני מפרש אותו בדף השני:
א] ועדיין וכו' - אמר אברהם: דע, כי בתענית ציבור ובתענית של מעמדות, מעולם לא התפללו אלא בסמיכות גאולה לתפילה, ובקריאת שמע. אבל היו מאחרים את הכל, מפני שהיו ממתינים את העם, כדי לדבר בפניהם דברי כיבושין וענייני תשובה. וכן אנשי המעמד אומרים פסוקי דרחמי וסליחות והתרעות מן השחר. והיו מאריכים בהם עד שעברה שעה מן היום או יותר. מכל מקום, היו כוללים בתוך פסוקיהם פסוק של "שמע", כמו שאנו רגילין לומר "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" ו"ה' הוא האלהים", שמא יימשכו אחר שלוש שעות. והוא היה הנקרא עיקר קריאת שמע. ועל כן אמר לו רבי יוסי, קורא אותה בעונתה, כי היה לו דבר זה פשוט. ומה שאמר במסכת יומא: "הקורא עם אנשי משמר לא יצא", מפני שהיו מאחרים קריאת שמע לגמרי, כי זו מצווה הרשות שדוחה לדבר מצווה. אבל מה שאמרו הקורא עמהם, אפילו קראו קודם שלוש שעות - לא יצא ידי חובתו מן המובחר, שהמצווה המובחרת שבה הרי הוא כוותיקין או סמוך לזה, והמאחר מזה - כעין "נוגי ממועד" הוא. ואנשי המעמד, כבר היו נזהרין בזה לקרות את שמע בזמנה, כמו שאמרו. וכן אנשי משמר, שהיו מקדימין שעה קודם הנץ החמה, מכל מקום לאחר השחר היו קוראין, כדאיתא בסדר תמיד. ומפני אונס העבודה לא היו ממתינים לא להנץ החמה ולא להכיר בין תכלת ללבן, ויוצאין ידי חובתן. וכך אנו אומרים לכל מי שמתיירא מן האונס, כגון משכים לצאת לדרך וירא שמא לא יוכל לעמוד במקום שצריכים עמידה. ואף על פי כן אמרו: "הקורא עמהם לא יצא ידי חובתו"; "לא יצא" - שחיסר מצווה, הואיל ושלא מאונס עשה. ולפי שהן עושים כן בכל יום לכתחילה, החמירו על הקורא עמהם שלא באונס ואמרו שלא יצא, כדי שלא יהא רגיל עמהם. ולעולם הקורא לאחר עמוד השחר יצא, כרבי שמעון, אפילו במזיד, שהרי עמוד השחר יום הוא לדברי הכל. ולא אמר אביי: "לקריאת שמע כוותיקין", וגם ותיקין עצמן לא קבעוה להנץ החמה מפני שלא תהא זמן קריאת שמע קודם לכן, אלא מפני שיסמוך גאולה לתפילה ויתפלל ביום, והכל מפני התפילה.
- פוק חזי שלושה שיעורין שכתב בהנץ החמה (ראו במאור הקטן בעמוד הבא) לא נראו לי, על כן הארכנו בקריאת שמע של שחרית, לשמור דברי זה החכם.
- וכן בקריאת שמע של ערבית, אין ספק שלא יצא קודם יציאת הכוכבים, בין מאונס בין שלא מאונס.
והקולא שמצא בה, ממה שאמרו בירושלמי: שנייא היא, שהיא שנויה לשינון – אינו נראה, שלא נאמר בה כדי להקל בה, אלא כמי שאמר: 'ומה הפסיד אם קרא אחר חצות? אוא0031 אלא שינון הוא', ואין פחות ממי שקורא בתורה; ורבן גמליאל מחמיר היה ולא היה מקל. זה פירוש הדבר בלי ספק.
והיכי אפשר וכו' – אמר אברהם, חלק להם: רבי שמעון משמיה דנפשיה – בדיעבד, ולרבי שמעון משמיה דרביה – במקום אונס, כמו שמפורש בגמרא; והכל יודעים שיש מחלוקת ביניהם. ולא כמו שסובר זה החכם; דלעניין קריאת שמע של שחרית – תרווייהו מודו דזמנה מן המובחר כוותיקין, ומפני התפילה, כמו שכתבנו. ולכולי עלמא כדי שיכיר בין תכלת ללבן, לכתחילה; ובדיעבד – אחר עלות השחר מיד, וכל שכן מאונס. אבל יש מחלוקת ביניהם בקריאת שמע של ערבית: דלרבי שמעון משמיה דנפשיה, אם קרא אחר עלות השחר מיד – לא יצא; ולרבי שמעון משמיה דרביה, יצא (עם) [עד] הנץ החמה בדיעבד, ואפילו שלא מאונס. מיהו אנן לא תפסינן מיניה אלא מן האונס; וזה שאמר הרב: תרווייהו הלכתא נינהו – האי כדוכתיה, והאי כדוכתיה. וזה שהקשה עליו, הלא נראה מה שאמר רבי יהושע בן לוי (ברכות ט א): כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואין שעת הדחק בכל מקום אלא אונס ולא פשיעה.
ומה שאמר: מניין לנו לבטל לבטל ממנו קריאת שמע אף על פי ששהה אותו במזיד – זה אינו; ומי אמר לבטל ממנו? והלא שינון הוא! ועוד, שלא הפסיד בברכות, אבל יקרא ויברך לפניה ולאחריה ויתפלל אם לא התפלל; אלא שלא יצא ידי קריאת שמע. (לא) [אלו] הם דברי אמת, והגאונים הסכימו עליהם, ולא שלושת השיעורין שתיקן זה בהנץ החמה, והם "כעור מן אדרי קיט"א0032, שלא הוזכרו בגמרא אלא לוותיקין, ומשום תפילה. ועוד, כי אפילו לוותיקין עצמן – קודם הנץ החמה היו קורין, כדי שישלימו אותה וברכותיה בהנץ החמה, ויתפללו ביום, היינו אחר הנץ החמה מיד, כדכתיב "עם שמש".
ואל יקשה עליך על רבי שמעון משום רבי עקיבא, כיוון דמודה דזמן קריאת שמע של שחרית קודם הנץ החמה נמי משכחת לה, ומאי טעמא אמר "אחד קודם הנץ החמה ואחד לאחר הנץ החמה", תרוייהו קודם הנץ החמה נמי משכחת לה, של שחרית ושל ערבית? לא היא, דלא דמי להדדי; דהאי דיעבד, והאי לכתחילה: של לילה – בדיעבד, ונקרא פושע; ושל יום – אפילו לכתחילה, והיינו כמצוותה. אבל השתא דאמר אחר הנץ החמה, הך נמי לאו כמצוותה היא, מפני שהיא מאוחרת, כדפרישנא.
הערה א0031: כנראה צ"ל: או אינו אלא שינון, או: או לא יהא אלא שינון, או כיוצא בזה.
הערה א0032: כמו מוץ הנידף מגורן הקיץ, דניאל ב לה.
קשיא עלה הא וכו' — אמר אברהם: וכי התפילה תלויה בעמוד השחר? אלא או בהנץ החמה, בסמיכות גאולה לתפילה, כוותיקין; או בזמן קריאת שמע לכל אדם, דהוא משיכיר בין תכלת ללבן; או מחמת דוחק, כגון משכים לצאת לדרך באיזה שעה שיהיה. הילכך שופר ולולב ומגילה לחוד, ומתפלל לחוד אפילו קודם עמוד השחר; ו"לכשיגיע זמן קריאת שמע יקרא" – היינו מעמוד השחר ואילך, כל זמן שיראה שעה לעצמו שיכול לקרוא בעמידה, וכל מה שיוכל לעמוד ולקרוא – יעמוד, כדי שלא יהיה עליו עראי; ואינו צריך להמתין א0041 הדוחק. והיינו כרבי שמעון אליבא דנפשיה, וכרבן גמליאל דקאי כוותיה בחדא בהדיא, ואפשר דסבירא ליה כוותיה באידך.
הערה א0041: נראה שחסר כאן: בשעת. וחוזר על תפילה, שיכול בשעת הדחק להתפלל ולצאת לדרך בכל שעה שקם משנתו בבוקר, ואינו צריך להמתין לעלות השחר. ולשיטת הראב"ד, אפשר שהטעם שאסור לעשות כן שלא בשעת הדחק, הוא כדי שיסמוך גאולה לתפילה. ויקיעורך.
א] ירושלמי וכו' — אמר אברהם, טועה אדם בירושלמי הזה, שהוא סבור ברכה אחרונה של ברכת המזון אומרים אותה על הברכות שמקצרים; ואינו כן, אלא על דעת שלא לחתום, שאף על פי שהוא מטבע ארוך, משום פסידא דפועלים.
ב] מאי מברך וכו' — אמר אברהם, דבריו סותרין זה את זה, כי הוא מפרש דהא דרבי יוחנן חתימה הוא לדשמואל, והדר אמר שלוש ברכות כנגד תורה ומשנה ומדרש. ועוד, אטו כל עניין תורה לאו עניין אחד הוא? ולמה צריך ברכה לכל אחד ואחד? ועוד, אם צריך ברכה לכל אחד כעין שלש מצוות, יברך ויקרא. והיכן מצינו כלל לברכות בשביל מצוות הרבה? אבל לא אמר רב פפא אלא משום דמספקא ליה, דהי מינייהו עיקר. ואיכא מאן דקשיא ליה במילתיה דרב פפא, הא קא נפקא ברכה לבטלה, דהא ליכא ספק בברכה דרב המנונא שהיא מעולה שבברכות, ובבית הכנסת יוצאין בה. ואני אומר, לפי שיש בברכות של רבי יוחנן בקשה שלא יכשל בדברי תורה, שאנו צריכין לה, לפיכך אין אנו רוצים להניחה.
א] ונראה וכו'. אמר אברהם: אין כאן חלוף בגמרא שלנו, אבל מדאמר רבי אלעזר ב"האל המשפט" יצא, מכלל דרב סבירא ליה לא יצא, ורבה ורב יוסף לא הסכימו על דעתיה דרב, הלכך אם אמר "האל" – לא יצא. ואין לנו לומר לא פליגי אלא אם כן פירשה הגמרא. ועוד, אי לאו פלוגתא היא, למה ליה למימר "מאי הוי עלה"? ואין נראין דבריו.
ב] ואי כסא דחמרא וכו'. אמר אברהם: דבפירוש קתני בברייתא, שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, אלמא פתיחה בלא חתום לא יצא, דבר פשוט הוא. והגרסא המיושבת בהלכת הרב ז"ל כך היא, אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא יצא, אלא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי? ולא אפשיטא, ולקולא עבדינן.
ג] והא דאמרינן לעיל וכו'. אמר אברהם: כבר פסק הרב ז"ל לקולא היכא דאכל נהמא, דהיינו בעיין, ולא הוצרך הרב לכתוב אכל תמרא אלא לאשמועינן מאי דאתמר בגמרא עלה, דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא, דתמרי מיזן זייני; דהא ודאי צריכא.
ד] ופירוש ההלכה תמצאנו וכו'. אמר אברהם: בפירוש הצרפתי. והיינו משליכים פירושי הגאון ורבינו חננאל ז"ל אחר גוינו וטועים היינו, שלא מצאנו מעולם פגם בברכה משום כוונה אחרת. וכבר ידענו, שאפילו בקריאת שמע שהוא מן התורה, אין הכוונה מעכבתה, חוץ מפסוק ראשון; וכל שכן זה, שמתכוין לשם ברכה בעולם. ועוד, שהוא שנוי הגמרא, שאין בעיקר הגירסא "פתח אדעתא דשכרא" אלא "פתח בדשכרא" וכן כולם. וגוף הברייתא נמי כך היא שנוייה: שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, וכן כולם, ואין שם "על דעת" כפירוש הצרפתי. מעתה יש לנו לתפוס פירוש הגאונים, שפירשו: "פשיטא, היכא דנקיט כסא דחמרא וסבר דשכרא הוא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא – יצא", כגון שאמר: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל [נהיה בדברו] בורא פרי הגפן, שאפילו סיים בדשכרא נמי יצא. אלא היכא דנקיט שכרא ופתח בדחמרא, דאמר בא"י אמ"ה בורא פרי שהכל, מאי? "בתר פתיחה אזלינן", כלומר: ההזכרה והמלכות אינן אלא "בורא פרי" שהוא ברכת היין, אבל ל"שהכל" אין לו לא הזכרה ולא מלכות. או דלמא אחתימה נמי קיימי. ולא גרסינן אי נמי, ואי איתא, הכי גרסינן ליה: "אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא יצא", ובוודאי חתימה בעינן וליכא. והברייתא כמו כן על זה הדרך היא: שחרית פתח ברוך [אתה ה' אלהינו] מלך העולם יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכלה עד סוף וחותם ברוך אתה י"י המעריב ערבים, לא יצא. פתח במעריב וכו', שאמר: ברוך [אתה ה' אלהינו] מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים יוצאר אור ובורא חושך וכו' ברוך יוצר המאורות, יצא. אלמא הזכרה ומלכות אחתימה נמי שדינן לה ומשום הכי יצא, ורישא דליכא חתימה כלל לא יצא. ודחינא, שאני התם דאיכא ברכה אחתימה גופה. ועל זה הדרך מתפרשת השמועה יפה, ואין נראין דבריו. ואחרי כל זאת חשבתי להעמיד גרסות באי נמי, כמו שכתב הוא, ובפירושי הגאון ז"ל מצאתי אותה מעומדת ומתוקנת, אם נראה בה מעט דוחק טוב הוא להעמידה, כי היא בנוסחא ספרדית.