ברכות יד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(ירמיהו י, י) וה' אלהים אמת חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת א"ר אבהו א"ר יוחנן חוזר ואומר אמת רבה אמר אאינו חוזר ואומר אמת ההוא דנחית קמיה דרבה שמעיה רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צ"ל אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך:
אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע וכו':
תניא ר"ש בן יוחי אומר בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד והיה אם שמוע לויאמר שזה ללמוד וזה לעשות אטו שמע ללמוד אית ביה ללמד ולעשות לית ביה והא כתיב ושננתם וקשרתם וכתבתם ותו והיה אם שמוע ללמד הוא דאית ביה ולעשות לית ביה והא כתיב וקשרתם וכתבתם אלא הכי קאמר בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וללמד ולעשות והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה חדא ועוד קאמר חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות ועוד משום דאית בה הני מילי אחרנייתא. ברב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפילין וצלי והיכי עביד הכי והתניא גהחופר כוך למת בקבר פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא חייב הא לא קשיא דסיפא בתרי ורישא בחד מ"מ קשיא לרב רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשיה מי שמעת ליה ותו מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה והאמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין והדר קרי ק"ש וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש א"כ מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי לאפוקי ממ"ד למשנה אין צריך לברך קמ"ל דאף למשנה נמי צריך לברך מ"מ קשיא לרב שלוחא הוא דעוית:
אמר עולא הכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים:
ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה
רש"י
[עריכה]
וה' אלהים אמת - לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת:
כל אמת אמת תפסיה להאי - ריהטא של אמת תפסתו לזה:
הא שמעתתא - דרב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא וכו'. ק"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקים בה ומדלגים ואומרים אני ה' אלהיכם אמת:
לא יתחיל - אין צריך להתחיל ויאמר ערבית:
אתחולי מתחלינן - דהא מתחלי במערבא:
אמר אני ה' אלהיכם - דהיינו פרשת ציצית:
צריך לומר אמת - כדכתיב וה' אלהים אמת:
והא בעי לאדכורי יציאת מצרים - דתנן (לעיל ד' יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית היכי מדכר יציאת מצרים:
ושרנו לך - מי כמכה באלים וגו' מלכותך ראו בניך עד גאל ישראל והשכיבנו:
שזה ללמוד - ודברת בם:
וזה ללמד - ולמדתם אותם את בניכם ואם לא למד תחלה היאך ילמד את בניו:
וזה לעשות - ויאמר אין בה אלא עשייה:
וקשרתם - דתפילין:
וכתבתם - דמזוזה עשייה היא:
רב משי ידי - פעם אחת ראוהו שעשה כן:
והיכי עביד הכי - שהקדים ק"ש לתפילין:
כוך - קבר שחופרין בקירות מערה ארכו ד' ורחבו ז' טפחים:
פטור מק"ש - דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמרינן בפ"ק (ד' יא.) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה:
וסיפא בתרתי - והכי קאמר אם שנים הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק"ש ותפילין ותפלה וחוזר למלאכה וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל:
מ"מ - תפילין קודמים לק"ש:
עול מצות - דהנחת תפילין עול מצוה הוא:
קריאה לקריאה - שמע שהוא קבלת מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות:
ומקדים - משכים:
ומברך - על התורה:
ומתני פרקין - אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשייה דמצוה מקמי מלכות שמים:
שלוחא הוא דעוית - השליח קלקל שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו:
כאלו מעיד עדות שקר בעצמו - לישנא מעליא:
כאילו הקריב עולה בלא מנחה - שחייבו הכתוב להקריב עמה שנא' (במדבר כח) ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה:
נסכים - הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכת' ונסכיה' חצי ההין וגו' וה"ה דמצי למימ' כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים:
תוספות
[עריכה]
למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע. וא"ת תיפוק ליה דקדמה בתורה וי"ל דהכי קאמר למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר וא"כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים:
ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. מכאן משמע כר' שמעון דאמר בפ' התכלת (מנחות דף מג.) דציצי' מ"ע שהזמן גרמא וכן איתא בקדושין (פ"ק ד' לג.) דקאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא וא"ת א"כ למ"ד (מנחות מא.) ציצית חובת טלית הוא ואפילו מונחת בקופסא אפ"ה חייבת בציצית היכי אשכחן שיהא הזמן גרמא. וי"ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור והכי איתא בירושלמי דקדושין אמר להם ר"ש אי אתם מודים לי דציצית מ"ע שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א"ר אילא טעמא דרבנן שאם היה מיוחד ליום ולילה שחייב בציצית:
ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מ"מ יש לחלק בין תפילין לטלית דעיקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי ק"ש ומתפלל זו היא מלכות שמים אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא ק"ש בלא ציצית ודאי דהוי הפסקה. והרב רבי משה מקוצי היה אומר דאפי' מכאן אין ראיה דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח ממשמש בהם ומברך עליהם ובהכי סגי שגם מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך:
ומכל מצות האמורות בתורה. וא"ת וכי ק"ש לא הוה בכלל מצות האמורות בתורה. וי"ל דאי לא תני בהדיא ק"ש הוה אמינא דדוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק"ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל:
עולה בלא מנחה. ה"ה דמצי למימר בלא נסכים שהרי עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה וגו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ב (עריכה)
כ א טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ו':
כא ב טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ח':
כב ג ד מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ג', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"א סעיף ה' וסעיף ו, ובטור ושו"ע יו"ד סי' שס"ה סעיף א':
כג ה מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה כ"ו, טור ושו"ע או"ח סי' כ"ה סעיף ד' [ רב אלפס כאן ובהלכות תפילין דף טו. וע"ש הנוסחא ]:
ראשונים נוספים
לאפוקי ממאן דאמר למשנה אינו צריך לברך. בעל זו המימרא רב הונא ועיקרה בפרק ראשון (דף יא):
אמר רב פפא קא סברי במערבי ואמרת אליהם לא הויא התחלה: קשיא לי, תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל גבי פרשת בלעם. ואם כן היאך היו קורין מיהא "אני ה' אלקיכם"? ויש לומר דכמו שאין "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם" התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי "אני ה' אלקיכם" לא חשבינן ליה בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקרא המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקינן ליה לקרא ד"אני ה' אלקיכם" ולא אמרי ליה כוליה, ואף על גב דקיימא לן "דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. ועוד דהא שפיר למעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאת מצרים ותו לא הוה קשיא לן מאי דאקשינן הכא "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים" אבל במאי דכתבית ניחא לי דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי כולה פרשתא.
הא דאמרינן דאמר מודים אנחנו לך: פרש"י ז"ל דלאו האי בלחוד קאמר אלא דלא מתחיל אמת ואמונה אלא מתחיל מודים אנחנו לך ושרנו לך מי כמוכה באלים וכולי עד גאל ישראל ואומר אחר כך השכיבנו. ואחרים פירשו שכך בלחוד הוא מברך וחותם בה, ודברי הרב ז"ל נראים עיקר.
אמרי שליחא הוא דעוית: כתבו בתוס' שרבינו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה דשאני תפלין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך "כל הנוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה". ונראים דבריהם שאילו אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית.
כמה מעליא הא שמעתא וכו': כלומר דאמרינן השתא, ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה וליכא לאקשויי הכא הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק ויש אומרים דמש"ה לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:
חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו': משום דכתבי וה' אלהיכם אמת:
והא בעי לאדכורי יציאת מצרים: הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל וכן כתב הראב"ד ז"ל, דהא בעינן שתים לאחריה:
מתני' א"ר יהושע למה קדמה שמע וכו': גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהי' אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד. וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואח"כ תלמד:
רב קרא ק"ש ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו': הא דאקשינן ליה משום דהוה ס"ד דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דס"ד השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין א"ת בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בק"ש, ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. ויש לומר שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה ואע"ג דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמ"מ עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה ואעפ"י שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא ודכותה בסוכה שמנהננו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואח"כ מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:
החופר כוך למת בקבר: פי' מתחלה היו עושין מערה ואח"כ במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר. פטור מק"ש ומן התפלה וכו', ואע"ג דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר ק"ש תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום ועוד דק"ש ותפלה זמנן עובר:
רישא בחד וסיפא בתרי: כלומר שאחד חופר ואחד קורא:
מכל מקום קשיא לרב: דקרא ק"ש קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' כלומר אפי' תמצא לומר דר' יהושע אפי' להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לי פרקין והדר קרי ק"ש, פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה, ואף על גב דלעיל מייתינן ראי' מהכא למ"ד למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למ"ד משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:
מכל מקום קשיא לרב: פירוש קושיא קמייתא להקדים קריאה לעשיה מי שמעת ליה:
חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר, אמת. פי' אם שהה בנתים אבל בשלא שהה פשיטא דלא יאמר, פעמים אמת.
ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקא סבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג ארבנן במנחות פ' כל התכלת {דף מג.} (עיין במעי"ט אות ה'). מכאן אומר ר"ת דהלכה כר' שמעון וכן כל אמוראי (דלעיל) סברי דאין או פרשת ציצית בלילה וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין {דף כה:} גבי ר' יהודא בר אלעאי שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפני שלא היו להם ציצית בסדינם דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה מדנקט תלמודא האי טעמא ושבק הני טעמי אחרינא דמנחות ש"מ דאליבא דהילכתא נקט (טעמיה) [טעמם], ועוד דבפ' במה מדליקין גבי הא דפריך דכי היכא דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא והיינו [דר'] (כר') שמעון ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן. ועוד סתם ברייתא בפ"ק דקדושין {דף לג:} קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא, ועוד דבזבחים {דף יח:} פליגי תנאי ומרבה חד כסות סומא מאשר תכסה ואידך מאשר ולא קאמר דסבירא ליה כרבנן אלא דוחק להעמיד שניהם כר' שמעון אליבא דהילכתא.
פטור מק"ש. אע"פ שהזכיר כל המצות האמורות בתורה הוצרך להזכיר אלו שזמנם קבוע דאי לא תנא אלא כל המצות הוה אמינא דלא איירי בהנך שזמנם קבוע.
שלוחא הוא דעוית. נמצא כתוב על רבינו יהודה שהביא לו השליח טליתו וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא סעד לדבריו מהך דרב דאנח תפילין בין קיש לתפלה ומאי שנא ציצית, ונראה שודאי יש לחלק דתפילין שאני כדאמרינן לקמן ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת [מלכות] שמים ועול מצות וקראן הכתוב זכרון ואות והם מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית, אינה [מצוה על הגוף] אלא שחייב הכתוב להטיל ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות ואם לא ילבשנה עתה ילבשנה לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
כבר ביארנו בפרק ראשון על פרשת ציצית שאומרים אותה אף בק"ש של ערבית אע"פ שאין לילה זמן ציצית ואע"פ שהעידו בגמ' על קצת מקומות שהיו מדלגין ממנה ענין ציצית אנו אין נוהגין כן, אלא שאומרים אותו בשלימות ומאחר שאומרים אותה אף אנו חייבים לומר אמת ואמונה כלו, ואם לא אמרו לא יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים אע"פ שהזכירה בנוסח אחר כגון שיאמר מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבין עבדים ושרנו לך שירה חדשה שבחו גאולים וכן כל כיוצא בזה:
המשנה השלישית למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו', כונת המשנה לבאר טעם סודר הפרשיות והוא שמתוך שראה התנא שפרשת ציצית קדמה בתורה לשאר פרשיות וראה מסדרי הפרשיות והברכות שסדרוה אחרונה לשאר פרשיות, התבונן על סדורם שלא לחנם הוא נקבע כן וראה לומר שאף בפרשת שמע אע"פ שקודמת היא בתורה לוהיה אם שמוע ואין אנו צריכים בה לטעם אחר אעפ"כ כונה יש להם בקדימתה, ופירשו הדבר מפני שפרשה ראשונה יש בה עול מלכות שמים ר"ל התבוננות מציאותו ית' ואחדותו והוא פסוק ראשון וכמו שאמרו בהגדה למלך שנכנס במדינה יצאו בני העיר לקראתו אמרו לו גזור עלינו גזרות, אומר להם קבלו מלכותי ואחר כך תקבלו גזרותי כך הקדימו קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ואחר כך פרשה שניה שיש בה עול מצות לבד, והם תלמוד תורה ותפלין ומזוזות ואע"פ שנזכרו בראשונה מכל מקום עיקר הראשונה לקבל עול מלכות שמים, וכל מה שנזכר בה הוא נמשך לכך, ואין הדבר ניכר בקריאתו שיהא לשם הזכרת עול מצות וקדימת שניה לשלישית מפני שהשניה יש בה הזכרת מצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה ומזוזה ואע"פ שהתפלין אין זמנן בלילה מכל מקום תלמוד תורה ומזוזה חובתן אף בלילה, אבל שלישית אין בה אלא הזכרת ציצית שאין זמנו אלא ביום, זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מה שביארנו במשנה שאין זמן ציצית בלילה, מכל מקום בזמן הזה אין אנו חייבים לסלקו בלילה שהרי טליתות שלנו אין בהם תכלת ואם כן הואיל ואין לנו כלאים בטלית שלנו אין אנו צריכים לסלקו אף בשעה שאינה זמן חיוב ואפילו להניחו בלא ברכה מותר:
ממשנתנו אתה למד שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא אחר שאתה פוטרו בלילה ונשים פטורות, ואע"פ שנחלקו בה בברייתא ר' שמעון ורבנן מחייבים בנשים הלכה כר' שמעון שפוטר וכדעת משנה זו, וחכמי צרפת ז"ל יש לקצתם דעת אחרת לומר שחיוב ציצית אף בלילה חייב וכסות לילה כגון מכסה שנתעטף בו או שמיכה אם הביאו ביום פטור, מפני שהם פוסקים על הציצית שהוא חובת מנא, ושמא תאמר ואם כן היאך היא מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום והאיל וכסות המיוחד ללילה פטור מזמן גרמא מיקרי וכמו, שאמרו שם מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, והענין מפני שכסות לילה ביום מילתא דלא שכיחא הוא, ובתלמוד המערב בפרק מי שמתו פירשו שכסות המיוחד ליום וללילה חייבת ביום ולילה, ומטעם זה היו רבנן דנים אותו כמצות עשה שלא הזמן גרמא, ומכל מקום לר' שמעון הואיל ואין זה מצוי זמן גרמא הוא, ונסח דברים שבתלמוד המערב ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואמר להם אי אתם מודים שמצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי כסות לילה פטורים מן הציצית, ואמר ר' לוי טעמון דרבנן שכסות המיוחד לשניהם חייב בשניהם ומכל מקום הלכה כר' שמעון, וזכר לדבר ממה שתלו זמן קריאת שמע בראיית ציצית כמו שאמרו [לעיל ט:] משיכיר בין תכלת ללבן, אלא שאינו ראה גמורה דמכל מקום אורחא דמלתא נקט, ובלילי אשמורות סליחת נוהגים לברך עליו, וקצת חכמי צרפת היו נוהגים להתעטף באותם הלילת בטלית שאולה כדי להפקיע את הברכה לדברי הכל, ומכל מקום דברים אלו אין זה מקומם וכשנגיע בהם נרחיב בהם את הדרך בע"ה:
סדור פרשיות של קריאת שמע טעם אחר יש בהם מלבד אותו שהזכרנו במשנה והוא שפרשה ראשונה יש בה ללמוד וללמד ולעשות שהרי נאמר ודברת בם ושננתם לבניך וקשרתם וכו', ושניה אין בה אלא ללמד ולעשות ר"ל ולמדתם אותם וכו' וקשרתם וכו', ומה שכתוב בה לדבר בם על הלמוד הוא נאמר, שלישית אין בה אלא לעשות והוא ענין ציצית:
החופר כוך למת, וכן המתעסק בצרכי הקבורה פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות, היו שם שנים או יותר מתעסק האחד בקבורה והשני קורא ומתפלל וזה יתבאר יותר בפרק ג':
מה שביארנו שבקבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצות, הדברים אומרים להקדים פרשה שיש בה עול מלכות לפרשה שיש בה עול מצות, אבל מכל מקום חובה לאדם להקדים הנחת תפלין ולבישת ציצית קודם שיקרא את שמע וכל הקורא את קריאת שמע בלא תפלין אם עשה זה דרך זלזול הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כמקבל עול מצות והוא מפקיען, ואם הוא קוראה בלא ציצית והוא לובש כסות המחויב בו הרי כאלו הקריב זבח בלא נסכים, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות ישכים ויטהר עצמו ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ואחר כך יתפלל, ואם יש לו טלית המחוייב בציצית יצייץ טליתו ויתעטף בו, לא נזדמנו לו תפלין והתחיל בברכות קריאת שמע או בקריאת שמע ונזדמנו לו תפלין מניחן בין הפרקים, יש אומר מניחן שלא בברכה שלא יפסיק ויש שמתירים אף בברכה ואין בידי להכריע, ויש מפרשים אף בין גאל ישראל לתפלה ובין ויאמר לאמת ויציב ובלבד שלא בברכה שאין ברכה מעכבת מצוה, וקצת רבני צרפת עשו בעצמן מעשה אף בציצית ששלחו בשביל טליתם ושלחו שליח ושהה ולא בא עד שסיימו את שמע ופסקו בין שמע לתפלה ונתעטפו ונתפללו, ובתוספות תפשו עליהם שלא נאמר כן אלא בתפלין שהן צורך תפלה וכמו שאמרו הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ויתפלל ואלו ציצית לא הזכיר ואם כן אף לשאר מצות יפסיק, ולדעתי אינה תפישה אף הציצית צורך קריאת שמע ומניעתו עדות שקר בעצמו ולא נמנע מלהזכירה אלא מפני שאם אין הכסות ראוי בכך פטור דחובת מנא הוא:
ולענין ביאור זה שאמרו כאן זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב קדים ומשי ידיה ומנח תפלין וקרי שמע יש שמוחקין ומנח תפלין, דלא ליקשי דרב אדרב ואינו כלום דרב מה שנאמר בו קרא ואנח תפלין פעם אחת הוא שאירע לו כן, והגירסא נכונה יותר כדי שתהא הקושיא מהנחת תפלין שהיא קדימת מעשה למצות קריאת שמע, ומכל מקום מי שמוחק את הגירסא מקשי מתלמוד תורה שהוא מעשה, ועיקר הדברים כגירסא ראשונה:
מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעין מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית, ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנא' הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין והדבר נכון בעיני:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
כמה מעליא הא שמעתא וכו' - כלומר דאמרינן השתא. ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם. ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה. וליכא לאקשויי הכא [מ]הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק. ויש אומרים דמשום הכי לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:
חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו' - משום דכתיב וה' אלהיכם אמת:
והא בעי לאדכורי יציאת מצרים - הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט. והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהא בעינן שתים לאחריה:
מתני' אמר ר' יהושע למה קדמה שמע וכו'. גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד - וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואחר כך מלמד:
רב קרא קריאת שמע ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו' - הא דאקשינן ליה משום דהוה סלקא דעתין דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דסלקא דעתין השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין. אם תאמר בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בקריאת שמע. ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. וי"ל שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה. ואף על גב דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמכל מקום עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה. ואף על פי שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא. ודכותה בסוכה שמנהגנו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואחר כך מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:
החופר כוך למת בקבר - פירוש מתחלה היו עושין מערה ואחר כך במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר:
פטור מקריאת שמע ומן התפלה וכו' - ואף על גב דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר קריאת שמע תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום. ועוד דקריאת שמע ותפלה זמנן עובר:
רישא בחד וסיפא בתרי - כלומר שאחד חופר ואחד קורא:
מכל מקום קשיא לרב - דקרא קריאת שמע קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא:
ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' - כלומר אפילו תמצא לומר דר' יהושע אפילו להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות:
והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לן פרקין והדר קרי קריאת שמע - פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה. ואף על גב דלעיל מייתינן ראיה מהכא למאן דאמר למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למאן דאמר משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:
מכל מקום קשיא לרב - פירוש קושיא קמייתא להקדים קריאה לעשיה מי שמעת ליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה