טור אורח חיים כה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן כה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

• ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד, כדי שיהו מצויין לו בשעת קריאת שמע ותפילה, דאמר רבי יוחנן: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. ואמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב עולה בלא מנחה, זבח בלא נסכים.

אבל אם נפנה ונטל ידיו והניח תפילין וקרא קריאת שמע והתפלל – כאילו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות, שנאמר (תהלים כו, ו) "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה׳".

• וראיתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שהיה מדקדק להניחם כשהיה מסדר הברכות, והיה מסדרם זה אחר זה עד עוטר ישראל בתפארה, ואז היה מניחם ומברך "עוטר ישראל בתפארה", לפי שהתפילין נקראים פאר, שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך". ונקראים 'תפילין' לשון 'פלילה' שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך", ודרשינן (מנחות לה, ב) אלו תפילין שבראש.
• ויכוין בהנחתן, שציוונו המקום להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.

ויניח של יד תחילה, ויברך "אשר קדשנו במצותיו וציוונו להניח תפילין", ואחר כך של ראש, ויברך "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מצות תפילין". אף על פי שרב אלפס פסק שאין לברך על שתיהן אלא ברכה אחת, שהיא "להניח", אלא אם כן יפסיק ביניהן בדיבור, שאז מברך על של ראש "על מצות תפילין", וכן כתב רש"י והרבה מהמחברים. אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים שיש לברך שתי ברכות אף בלא הפסק; ואם הפסיק בדיבור – חוזר ומברך על של ראש "להניח" וגם "על מצות תפילין".

• ומברך עליהם משעה שמתחיל להניחם עד שעה שמהדקם בראשו ובזרועו.
• ולא יפסיק ביניהם לדבר, אפילו לענות "אמן יהא שמיה רבא מברך" וקדושה. ואם דיבר – עבירה היא בידו וצריך לחזור ולברך, כדפרישית.
• וראיתי לאדוני אבי ז"ל, שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש, קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו; שהיה אומר, כיון שברכה שניה חוזרת גם על של יד, ומטעם זה אין להפסיק ביניהם, ויש למעט ההפסק בכל מה שיוכל, והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה, הילכך טוב לאחר אותה עד לאחר שיניח של ראש.
• וכל שעה שמניחן ביום מברך, ואפילו אם נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם, צריך לברך.

בית יוסף

ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד — מתוך דברי רבינו נראה שבתחילה מתעטף בציצית ואחר כך מניח תפילין, וכן כתוב בנימוקי יוסף בהלכות ציצית, דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצוות ראוי להקדים, ועוד שהיא תדירה יותר, שנוהגת בין בחול בין בשבת ויום טוב, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וכן מצאתי להרב רבינו יונה בספר היראה, עד כאן לשונו. ואחר כך כתב וזה לשונו: ומכל מקום, אותם שמתעטפים בטלית גדול, כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם, מצות תפילין באה לפניו תחילה ומברכים עליהם תחילה, לפי שאין מעבירין על המצוות. ואפילו אותם שאין נוהגים אלא בטלית קטן, ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו לט), עד כאן לשונו.

ואיני מבין דבריו, היאך באה מצות תפילין לפניו על ידי שלבש כל מלבושיו ושנתן מקטורן בראשו, לשאם יאחר הנחתם לעטיפת ציצית יהיה מעביר על המצוות?^(א) ומה שכתב בשם ספר היראה הוא בטלית קטן, אבל טלית גדול, אחר הנחת תפילין כתב שמתעטף בו:

וכתב האגור בשם ספר הזוהר, שאיסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית, עד כאן לשונו. ונראה לי שכתב כן, משום דאיתא בספר הזוהר בסוף פרשת במדבר סיני: בשעתא דבר נש קאים, בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא, לבתר יקבל עליה האי עול, לפרשא על רישיה פרישו דמצוה, לבתר אתקשר קישורא דיחודא דאינהו תפילין. ושמעתי בשם גדולי מקובלי ספרד ז"ל, שמי שאין לו טלית קטן ודאי יניח טלית ואחר כך תפילין, אבל מי שלבש טלית קטן, יניח תפילין תחלה ואחר כך יתעטף בטלית גדול. ונותנים טעם לשבח, שהרי כיון שלבשו טלית קטן ואחר כך הניחו תפילין, הרי כבר קיימו דברי הזוהר, ואם היו רוצים לקרות קריאת שמע ותפילה בלא עטיפת טלית אחר – היו רשאים, שהרי כבר מצות ציצית ותפילין עליהם. ואם אחר כך מתעטפים בטלית אחר או בכמה טליתות, אינם עניין למצות תפילין:

ונהגו העולם להתעטף בציצית תחילה. ולפי מנהגם, הנותנים כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד, צריכים ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם עטיפת ציצית, כדי שלא יעביר על המצוות. דאף על גב דגבי תפילין, אם פגע בשל ראש תחילה – יסלקנה ויניח של יד תחילה, כמו שיתבאר בסימן כ"ח בסייעתא דשמיא, שאני התם דכתיב (שמות יג טז): "והיה לאות על ידכה" והדר "ולטוטפות בין עיניך", ודרשינן נמי מקרא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים (מנחות לו א), ומשום הכי מוטב שיעביר על המצוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא. אבל הכא, דאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מאסמכתא בעלמא, מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעביר על המצוה:

והדרך הנכונה, לברך על טלית קטן, ואחר כך יניח תפילין של יד ושל ראש, ואז יבוא לבית הכנסת ויתעטף בטלית גדול, ובזה יצא ידי חובת רבי שמעון בן יוחאי שכתב בספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך שיהא לבוש ציצית ותפילין בצאתו מפתח ביתו לילך לבית הכנסת^(ב), ומאן דעייל לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה, ואמר: "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", קודשא בריך הוא אמר: אן הוא מוראי? ודא אסהיד סהדותא דשיקרא, עד כאן. וכך הם דברי הרב רבינו יונה בספר היראה, שכתב: ויהיה לו טלית קטן, וילבש אותו מיד בלא ברכה אם לא רחץ ידיו. ואחר כך כתב: וירחץ בנקיון כפיו ויברך מיד על מצות ציצית בטלית שלבש, אם לא בירך בהתעטפו, ואחר כך יניח תפילין, ויבוא לבית הכנסת וישב במקומו. אם יש לו עוד טלית, יתכסה בו ויברך להתעטף בציצית:

דאמר רבי יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכו' ואמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין וכו' עד ואסובבה את מזבחך י"י — בפרק שני דברכות, ופירש רש"י: "כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה, שנאמר (במדבר כח ה): "ועשירית האיפה" וגו', אף הקורא ואינו מקיים, אינו גומר המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח, כדכתיב (במדבר כה יד): "ונסכיהם חצי ההין" וגו'. והוא הדין דמצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים, דהא עולה נמי טעונה נסכים, אלא לישנא דקרא נקט, "עולה ומנחה זבח ונסכים" (ויקרא כג לז):

והרב רבינו יונה כתב: הפירוש הנכון כך הוא, דעולא סבירא ליה, דכיון דהוא קורא "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" ואינו מניחם, נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו, שמה שאומר אינו אמת. ואף על פי שעשה המצוה, שיצא ידי קריאת שמע, אפילו הכי עבר עבירה מצד אחר, שהעיד עדות שקר על עצמו. ורבי יוחנן סבירא ליה שאפילו המצוה עצמה אינה נעשית שלמה, כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים, דהוי ליה כמי שמקריב תודה בלא מנחה וכו', כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים, עד כאן לשונו. ועל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכו' כתב טעם הדבר, מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח, ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו, ומפני כך צוה לשום אותה כנגד הלב, שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות, בזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו. ובמזוזה משעבד אדם ממונו, אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצותה נעשית בשעה אחרת. וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בעניין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זו היא מלכות שמים שלמה, עד כאן. וכתב עוד: ומדאמרינן "ומתפלל", משמע שגם בתפילה צריך שיתפלל ותפילין בראשו:

כתבו הגהות מיימון בפרק ד' (מהלכות תפילין) בשם העיטור: כך ראינו, שהגאונים וכל ראשי הישיבות, שאין חולצין עד "כימי השמים על הארץ" דערבית, עד כאן. ונראה שהיו מניחים אותם עליהם כל היום, ולא היו חולצים עד אותה שעה. ועכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת "ובא לציון". ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר "יהי רצון מלפניך שנשמור חוקיך ומצותיך" וכו', משום ההיא דבני מערבא (ברכות מד ב) שהיו מברכין על חליצת תפילין "אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו". ואף על גב דסבירא לן שאין לברך על חליצתן, כמו שיתבאר בסימן כט, מכל מקום כיון דבהא מילתא ליכא ברכה, שפיר דמי למיעבד רמז לסברת בני מערבא. ולי נראה דאין טעם וריח בדבר זה, דכיון דאידחיא לה סברת בני מערבא, למה נעשה רמז לה? והעושה רמז לה נראה שסובר דלא אידחיא לגמרי^(ג).

וביום שיש ספר תורה, נוהגים העולם שלא לחלוץ תפילין עד שיסלקו ספר תורה ויניחוהו בהיכל. וסמכי לה מדכתיב (מיכה ב יג): "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם"^(ד). וביום ראש חודש נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפילת מוסף. ושמעתי שהטעם, משום דבאותה תפילה אומרים "כתר", ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין, כעין מה שאכתוב בסימן לא בשם הזוהר במדרש שיר השירים על הנחת תפילין בחול המועד. וכיון שבתפילה זו אומרים "כתר", אפילו כשמתפלל בלחש ראוי שלא יהיו עליו:

ונקראים תפילין לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו וכו' — כן כתב הרא"ש בראש הלכות תפילין:

ויניח של יד תחילה — בסוף פרק הקומץ תנא: כשהוא מניח, מניח של יד תחילה ואחר כך מניח של ראש. וטעמא, משום דכתיב "וקשרתם לאות על ידך" והדר "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו ח). ובסימן כח יתבאר, שאפילו פגע בשל ראש תחילה, יסלקנו ויניח של יד תחילה:

ויברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין ואחר כך של ראש ויברך על מצות תפילין — בסוף פרק הקומץ, אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה, חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא? והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על תפילה של יד אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", ועל תפילה של ראש אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". אביי ורבא דאמרי תרווייהו: לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. ופירש רש"י: סח מברך שתים, כדשלח רב חייא. לא סח אין מברך אלא על של יד בלבד. וכן נראה שהוא דעת הרי"ף, וכן פסק הרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד ה). אבל התוספות כתבו שרבינו תם פירש: לא סח מברך אחת על של ראש, "על מצות תפילין". סח מברך שתים על של ראש, שצריך לחזור ולברך "להניח". וכן כתב בשימושא רבא. וכתב סמ"ג שמצא בילמדנו כדברי רבינו תם, ולא כדברי המפרשים: לא סח מברך אחת, כלומר, יוצא בברכה שבירך על של יד, אף על פי שישנו בירושלמי, תלמוד שלנו עיקר, עד כאן לשונו. וכן כתב הרא"ש, דכדברי רבינו תם מסתבר, שעיקר תיקון הברכות כך היתה: בתחילת הנחתה תיקנו לברך "להניח", וקאי נמי על של ראש, וכשמניח של ראש מברך "על מצות", שזו היא גמר המצוה. הילכך אם סח והסיח דעתו, צריך לחזור ולברך גם "להניח", וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים. וכתב שרוב הגאונים הסכימו כן. וכתב עוד, שבילדותו היה מברך ברכה אחת, משום דכיון דפליגי ביה רבוותא – טוב יותר שלא לברך, דברכות אינן מעכבות (ירושלמי ברכות ב א) ממה שיברך ברכה לבטלה. עד שלמד מנחות, ונראה לו לפום ריהטא דגמרא שיש לברך שתי ברכות, וכן היה נוהג הרב רבינו מאיר, עד כאן.

והאגור כתב וזה לשונו: ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי, דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת, וזה לשונו: אמר רבי שמעון: תפילין אינון על מוחא לקבל זכור, ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור. ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בשהייה בעלמא בין דא לדא, כמה דאוקמוה. ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי, אם היה שידעו מאמר זה. ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים, עד כאן לשונו. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא, ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא. וטעמא, משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן. והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים, משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי, ולפיכך פסקו כן. כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם. ועוד, שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת, דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים, ומה שכתב: "אף הכא ברכה אחת לתרווייהו", היינו לומר דברכת "להניח" קאי נמי אשל ראש, ומשום הכי אין להפסיק ביניהם.

והרב מהר"י ן' חביב כתב, ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים, ושהראו לו רבים מהם אותם המאמרים, וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם. ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים. והוא ז"ל כתב, שהיה נוהג לברך שתים כדברי רבינו תם, ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה, היה אומר אחר הברכה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף על פי שאין משיבין את הארי, אין דבר זה נראה בעיני, שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה, ויסמוך על שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וכתב הר"ן בסוף ראש השנה בשם הרז"ה, דהיינו טעמא דאמרינן: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, משום דאף על גב ששתי מצוות הן, כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (שמות יג ט), צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד, כדי שתהא הויה אחת לשתיהם, ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכת תפילה של יד, וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצוות זו לזו, עד כאן לשונו. והרשב"א כתב בתשובה: כדברי קצת הגאונים והרי"ף שאמרו שאין מברכין אלא ברכה אחת על שתיהם אנו נוהגים, עד כאן. וכן הלכה, מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך, וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן. וכן נהגו העולם, שלא לברך אלא ברכה אחת לבד^(ה):

כתב האגור: פסק מהר"י מולן שיש לברך "לְהָנִיחַ" בקמץ תחת הה"א, אבל לא בפתח ובדגש. אף כי אין חילוק במשמעות, מכל מקום ראוי לברך בלשון הכתוב "להניח" בקמץ, כמו "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד ל):

ומברך משעה שמתחיל להניחם וכו'. — שם, אמר רב הונא: תפילין מאימתי מברך עליהם? משעת הנחתם, ואסיקנא דהכי קאמר: משעת הנחה עד שעת קשירה. ופירש רש"י, דכיון דעדיין לא קשרן, עובר לעשייתן הוא. והרא"ש כתב: משעת הנחתם. פירוש, משיתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו ובראשו, כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן. וכן כתב הרב רבי יונה בפרק תפילת השחר גבי תפילת הדרך. והרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד ז) כתב: וכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן זו היא עשייתן, עד כאן. ויש לדקדק, היכי קאמר דמשום דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך אחר הנחה? דאדרבה אם יברך קודם הנחה הוי מברך טפי קודם לעשייתן. ויש לומר, דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך, וקשירתן זו היא עשייתן, וכשמברך אחר הנחה וקודם קשירה הוי שפיר קודם לעשייתן. אבל לא יברך קודם הנחה, משום דהוי ליה קודם דקודם. ועוד יש לומר, שמה שכתב: לפיכך צריך לברך, אקודם קשירתם קאי ולא אאחר הנחה, ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתם זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה, דליתא, אלא קשירתן זו היא עשייתן, ולפיכך יכול לברך קודם קשירתם אף על פי שהוא אחר הנחתם. ומה שכתב: צריך לברך, הכי קאמר: לפיכך קודם קשירתם הוא דצריך לברך, כדי שלא יהא מברך אחר עשייה. ולפי זה, אם רצה לברך קודם הנחה מעת שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה, הרשות בידו, דהא דתנו רבנן: מאימתי מברך עליהם? משעת הנחתם, לאו למימרא דקודם לכן לא יברך, אלא לומר שאף משעת הנחתם ואילך יברך, דשפיר חשיב עובר לעשייתן. ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב: ומברך עליהם קודם הנחתם, דהיינו עובר לעשייתן. אבל מדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחילה, דאינו יכול לברך קודם הנחה. וכן ראוי לנהוג:

ולא יפסיק ביניהם לדבר — גם זה שם: תנא, סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. ופירש רש"י: סח בין תפילה לתפילה. ולא בירך על של ראש, אלא סמך על ברכה ראשונה. וכתבו התוספות: מתוך פירושו משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא, אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה. ואין כן דעת כל הפוסקים, אלא שבכל עניין אסור לדבר, אפילו חוזר ומברך^(ו).

ומה שכתב רבינו: אפילו לענות אמן יהא שמיה רבא מברך וקדושה — כן כתב הרא"ש ז"ל. וכתב עוד, ובהלכות תפילין עתיקתא כתוב: סח בין תפילה לתפילה, אם סח שיחת חולין, חוזר עליה מערכי המלחמה. אם בקדושה ואמן יהא שמיה רבא סח, אין חוזר עליה מערכי המלחמה. ואף על פי שאינו חוזר עליה מערכי המלחמה, נהי דאין העבירה גדולה כל כך, איסורא איכא, שגורם לברך ברכה שאינה צריכה, כדמוכח בפרק בא לו ובפרק ואלו נאמרים. אבל במרדכי כתוב בשם רבינו תם, שאם ענה קדיש וברכו בנתיים אין זה הפסק, אחרי שאין יכול להניחה עד שיענה עם הציבור, ואין הפסק אחרי שצורך הוא זה לו וצריך להקדימו, עד כאן לשונו. ונראה מדבריו שצריך להפסיק לענות קדיש וקדושה, ואינו צריך לחזור ולברך. והאגור כתב בשם הרשב"א שיכול להפסיק בין של יד לשל ראש לענות קדיש וקדושה, אבל צריך לחזור ולברך על של ראש ואפילו הפסיק ושמע, דשומע כעונה, עד כאן. וזה על דעת האומרים שאם היה עומד בתפילה ושמע קדיש אינו שותק לשמוע, דחשיב להו הפסק, אבל לדידן דנקטינן כדברי האומרים דשותק ושומע, כמו שיתבאר בסימן ק"ד, הכא נמי שותק ושומע ולא חשיב הפסק. ואחר שכתבתי זה באה לידי תשובת הרשב"א וכתוב בה כלשון הזה: מסתברא שלא אמרו עבירה היא בידו אלא במפסיק בדברי הרשות, אבל ל"אמן יהא שמיה רבא" אם הפסיק אין זה כעובר עבירה. ומיהו אם הפסיק וענה, מסתברא שמברך על של ראש, דמכל מקום הרי הפסיק בין הברכה והמעשה, דשל ראש מצוה בפני עצמה היא. אבל בשחיטה בין בהמה לבהמה לא מסתברא לחזור ולברך אחר שהתחיל בשחיטה, שהרי אין הפסק בין הברכה והמעשה. ומכל מקום אפשר שאינו צריך לפסוק כאן וכאן לענות, אלא שותק ושומע, דשומע כעונה ואפילו לכתחילה, ולפיכך מסתברא כמאן דאמר דבתפילה אינו רשאי אפילו לשתוק דשתיקתו כענייתו, עד כאן לשונו. וכבר כתבתי דלעניין הלכה שותק ושומע, והוי כעונה לעניין לצאת ידי חובת ענייה, אבל לעניין שייחשב הפסק לא הוי כעונה. וכתוב עוד במרדכי: ודווקא אומר רבינו תם אם סח דברים בטלים, אבל סח לצורך תפילין אין חוזר ומברך, כדאמרינן בברכת המוציא:

כתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן ק"ז: לסמ"ק שכתב דבחול המועד טוב להניח תפילין בלא ברכה, אף על פי כן אסור לדבר ולהסיח בין תפילה לתפילה, דהא דאמרינן: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, אין הטעם דווקא משום דמביא עצמו לברכה שאינה צריכה לו, אלא בלא זה יש עבירה להסיח, עד כאן, והביא ראיות לדבר:

וראיתי לאדוני אבי ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו' — כן כתב הרא"ש בתשובה. ונתן טעם, מפני שברכת תפילה של יד שייכא גם על התפילה של ראש, וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין. וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים. ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד, נראה דהיינו לומר דכיון דברכת "על מצות" היא על גמר המצוה, וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש, אם כן קיימא גם על של יד. ומכל מקום איני יודע למה שינה דברי הרא"ש.

יש נוהגין לתקן תפילה של יד, וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו, כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש בתיקון תפילה של ראש. וכתבו רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והרב מהר"י ן' חביב ז"ל דטעות הוא בידם, לפי שהם מעבירין על המצוה, וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחו של יד יקחו של ראש ויתקנוהו ויניחוהו, דאותו תיקון, כיון דצורך הנחה הוא לא הוי הפסק. וראיתי בתשובת ה"ר יוסף גיקטליא ז"ל, שעל פי הקבלה אסור להוציא תפילה של ראש מהתיק עד שתהיה תפילה של יד מונחת:

וכל שעה שמניחם ביום מברך וכו' — בפרק לולב וערבה תניא: תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם, דברי רבי; וחכמים אומרים, אינו מברך אלא שחרית בלבד. איתמר, אביי אמר: הלכה כרבי, ורבא אמר: הלכה כרבנן. אמר רב מרי: חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי איצטריך זימנא אחרינא, עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. אמר מר זוטרא: חזינא לרב פפי דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי. וכתבו כל זה הרי"ף והרא"ש בהלכות תפילין. ופירש רש"י, דממשמשי בהו, דקיימא לן (מנחות לו א) חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה, קל וחומר מציץ. וכן כתבו התוספות (סוכה מו א ד"ה דכל אימת) וסמ"ג וספר התרומה ונימוקי יוסף. ונראה מדבריהם, שאף על פי שלא נשמטו ממקומם מברך עליהם כל זמן שממשמש בהם. אבל הרא"ש כתב: כל אימת דממשמשי בהו מברכי, פירש ר"י, כשממשמשים בהם להחזירם למקומם אם נשמטו ממקום הנחתם. וכן כתבו רבינו ורבינו ירוחם. וכתבו התוספות, דלא איתפריש מאי מברך כשממשמשים בהם, אם מברך "לשמור חוקיו" כמו שמברכין בתר דמסלקי תפילייהו, או "להניח" כמו שמברכין בשעת הנחה, דהכא הרי מונחין ועומדין, ומסתברא דמברכין "לשמור חוקיו" כמו דמברכים בתר דמסלקי תפילייהו, עד כאן לשונו. ותמיהני, דהיאך יברך "לשמור חוקיו" על משמוש תפילין, דלא כתיב בהו שמירת חוק? ולפירוש ר"י שכתב הרא"ש דבנשמטו ממקומם דווקא קאמר דמברכי, משמע דפשיטא שמברך עליהם כמו שמברך עליהם בשעת הנחתם, דכיון שנשמטו ממקומם, כשמחזירם הוי כמניחם מעיקרא.

והרמב"ם כתב: תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם, ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום. ולא כתב דכל אימת דממשמש בהו צריך לברך. ונראה שהוא מפרש כפירוש ר"י שכתב הרא"ש, דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם, וזה לא היה צריך לכתוב, דכיון שנשמטו ממקומם, כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא, ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ולפי זה, כי אמרינן דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי, לאו לאשמועינן דבשעת משמוש צריך לברך איתמר, דמשמוש כשנשמטו ממקומם היינו הנחה דמעיקרא, ולא איצטריך אלא לאשמועינן דרבנן דבי רב אשי נמי כרבי סבירא להו דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש"י והתוספות, דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו ממקומם מברכי עלייהו, צריך לומר שהוא מפרש שהיו מברכים "לשמור חוקיו" כמו שכתבו התוספות, וכיון דסבירא ליה דבשעת סילוק תפילין לא מברכים "לשמור חוקיו", גם כשממשמשים אין מברכים, ומפני כך השמיטו. ואחר שכתבתי כל זה, מצאתי להר"ן שכתב בפרק לולב וערבה וזה לשונו: כל אימת דממשמשי בהו מברכי. כתבו בתוספות דלא איתפרש מאי מברך, דלא מסתבר שהיו מברכים "להניח" כמו שהיו מברכים קודם הנחה, דהכא הרי הם מונחים ועומדים. וכתבו דמסתברא דמברכים "לשמור חוקיו", כי היכי דמברכי בני מערבא בתר דמסלקי תפילייהו. ולא ידעתי מהו, דהא מפרש בירושלמי דאתי כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, כלומר דלילה לאו זמן תפילין, וקרא הכי קאמר: "ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה" (שמות יג י), כלומר שלא יהיו עליך אלא ביום, ומשום הכי שייך למימר "חוקיו"; אבל בעידנא דממשמשי בהו, היכי שייך למימר בהו הכי? לפיכך נראה לפרש שהיו מברכים עליהם "לשמור את התפילין"^(ז), כלומר מהיסח הדעת, או כיוצא בזה. ולא ידעתי למה השמיטוה פוסקי ההלכות להא דרבנן דבי רב אשי. ואפשר משום דאינהו הוה קים להו בתוך כמה שיעור של זמן אדם חייב למשמש בהם, אבל אנן דלא קים לן, אם נברך כל שעה שנמשמש בהם, אפשר שנמשמש שלא בשעת חיוב ונמצינו מברכים לבטלה. ויש מפרשים דכל אימת דממשמשים היינו כשיצאו ממקומם להחזירם למקומם, עד כאן לשונו. ומכל מקום איני יודע למה כתב שהשמיטוה פוסקי הלכות, שהרי"ף והרא"ש אף על פי שלא כתבוה בפרק לולב וערבה, כתבוה בהלכות תפילין.

כתב רבינו בסימן ח, דיש לומר דהא דכל אימת דממשמש בהו מברך היינו כשזזו ממקומם ולא ידע שלא היו במקומם, אבל אם הזיזן ממקומם אדעתא להחזירם מיד לא היה צריך לברך, וזה דעתי, עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שם דבהסירם על דעת להחזירם מיד, כגון שהסירם כדי להכנס לבית הכסא, נמי סובר דאינו צריך לברך. וכבר כתבתי שם שאין הדבר כן, דוודאי צריך לברך, כדאיתא בפרק לולב וערבה בעובדא דרבא. ומשמע דבנשמטו ממקומם דינן שוה להסירם ממש, דהא כל אימת דממשמשי בהו כשנשמטו ממקומם צריך לברך עליהם כאילו הוסרו ממש.

כתוב בתשובות מהרי"ק קל"ג וזה לשונו: עוד בקשתיך להודיענו דעתך הרחבה בעניין מי שמניח תפילה של יד, ובירך עליה בעוד שהוא מהדק הרצועות על זרועו, ובתחילת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו ועשה קשר אחר, האם יצטרך לחזור ולברך על של יד אחר שנעשה הקשר החדש וחזר והניח תפילין של יד, או לא? עד כאן לשונו, ותשובה לא נכתבה שם. ונראה שאם היה נפסק אחר הידוק וקשירה אפילו פעם אחת על הזרוע והקציצה, לא הוה מיבעיא ליה, שממה שכתבתי בסמוך דכשחולץ תפילין על דעת לחזור ולהניחם מיד צריך לחזור ולברך הוה מיפשטא, דאף על גב דלא אסח דעתיה מינייהו צריך לחזור ולברך. ואפשר דאפילו בהידוק לחודיה הוה פשיטא ליה דצריך לחזור ולברך, דבהידוק לחוד בלא שום קשירה נעשית מצות הנחה, וכי הדר מנח להו חוזר ומברך. ולא מיבעיא ליה אלא משום דנפסק בתחילת ההידוק, דכיון דאכתי לא הויא הנחה, נמצא דברכה שבירך תחילה עדיין לא חלה על שום מצוה, וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שנייה. ולזה הדעת נוטה, שמאחר שלא הפסיק בדבר שאינו מעניין התפילין עלתה לו ברכה. אחר כך מצאתי כתוב בספר ארחות חיים כלשון הזה: כתב הראב"ד ז"ל בתשובה, שאם הותר של יד קודם הנחת תפילה של ראש, מהדק ואין צריך לחזור ולברך עליה. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך, עד כאן לשונו((שוליים|(ח)}}.

כתוב בארחות חיים בשם העיטור, שמותר לברך על תפילין שאולים, אבל לא על גזולין, ד"בוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י ג), עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואחר שנתעטף בציצית וכו' נראה דהא דמקדים להתעטף בציצית הוא לפי שציצית באים כדי לזכור כל המצות אבל התפילין היא מצוה יחידית ומה שכולל כל המצות הוא קודם בזמן וקודם במעלה ועוד כי ע"י קיום מצות ציצית הוא נזכר לקיים מצות תפילין: ומ"ש יניח תפילין מיד וכו' נראה דלפי שי"א דהקורא בתורה פטור מן התפילין ואף מי שאינו קורא בתורה פוטר עצמו משום דצריכין גוף נקי ולכן היו נמצאים אלפים ורבבות בספרד ובשאר ארצות בזמן בעל הסמ"ג שלא היו מניחין תפילין כמבואר בעש' ג' ומסתמא כך היו נמצאים הרבה שלא היו נזהרין במצות הנחת תפילין בזמן רבינו אע"פ שהיו נזהרין במצות ציצית לפיכך הזהיר ואמר שיהיו לו תפילין מוכנין שמיד שאחר שנתעטף בציצית יניח תפילין כדי שיהו מצויין לו בשעת ק"ש ותפלה וכו' ולא כמקצת בני אדם בזמנינו שאין להם תפילין וסומכין על חבריהם שמשאילין להם תפילין לאחר שיוצאין י"ח דא"כ יגיע הרבה פעמים דבשעה שמגיע לק"ש ותפלה אין תפילין בידו להניחן ועונשו גדול דאף לקטן שנינו דחייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו כ"ש לעצמו ועיין במ"ש לעיל סוף סי' י"ז:

כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירש"י לישנא מעליא נקט עכ"ל נראה דרצונו לומר דכשקורא ואהבת את ה' אלהיך וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו' שהוא לייחד את שמו בכל לבבו והוא במה שתקשרם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך שהוא מורה על יחודו שהוא יחיד בעולמו וכו' נמשך מזה שכשאינו מניח תפילין נראה כמעיד עדות עליו ית' שאינו יחיד שע"כ אינו מניחן להורות על יחודו וזהו עדות שקר שמעיד עליו יתברך והר"י פי' כמשמעו שמעיד עדות שקר על עצמו פירוש כאילו מעיד שמה שהוא אומר שציוה הוא ית' בתורתו וקשרתם לאות על ידך וגו' אינו אומר אמת שאילו היה אמת שציוה האל יתברך כך וכך היה מקיים מצותיו והיה מניח תפילין ועדות זה עדות שקר הוא שהרי אמת הוא שהוא יתברך צוה לקשרם על היד וכו':

ונקראים תפילין לשון פלילה וכו' פירוש תפילין לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו ע"ש שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עלינו ויראים מאתנו וכדאר"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגומר אלו תפילין שבראש וכ"כ תוס' פרק הקומץ (ד' ל"ד בד"ה לטוטפות) וזהו שכתב רבינו ל' פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו דבויכוח אות זה אנו מנצחים שיחודו ית' שאנו מיחדים אותו ית' הוא אמת ושע"כ השכינה שורה עלינו הנה ע"י זה הם יראים מישראל:

ויכוין בהנחתן כו' ע"ל בהל' ציצית בסימן ח' אצל ויכוין בהנחתם וכו':

ויניח של יד תחלה ויברך וכו' פירוש ברכת להניח קאי נמי על תפילין של ראש אלא דעל של ראש שהוא גמר המצוה ועיקרה דיש בה ארבע בתים ושיני"ן מוסיף עוד לברך על מצות תפילין וכ"כ התוס' בפרק הרואה דף ס' ע"ש ר"ת ולפיכך כששח צריך לחזור ולברך להניח וגם על מצות ואם הפסיק בדיבור חוזר ומברך וכו' כתב המרדכי בשם ר"ת דאם סח לצורך תפילין לא הוי הפסק וכמו בברכת המוציא ומביאו ב"י ופסק כך בש"ע. וכבר שמעתי שהרב הגדול מהר"ר ליב ז"ל בן בצלאל מפראג תמה ואמר היאך מצינו דבר כזה לברך שתי ברכות מענין אחד על מצוה אחת אכן מצאתי בתוך דברי הרז"ה בפרק בתרא דר"ה ישוב על זה והוא דמפרש לשם דאע"ג דב' מצות הן מ"מ כיון דכתיב והי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תוכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הוי"ה אחת לשתיהן ואם הניח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה של יד וממשמש בתפלה של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שנייה על של ראש ותוכף שתי מצות זו לזו וכו' עד והו"ל כמברך שתים על של ראש וכו' ע"ש ומביאו גם בב"י ע"ש הר"ן הנה התיישב דלא מברך ב' הברכות ממש על של ראש בלבד אלא ממשמש בשל יד וכו' והו"ל כמברך ב' על של ראש ולא מברך ממש ונ"ל לפ"ז דבשאין בידו אלא תפלה של ראש דאינו מברך אלא על מצות בלבד וכ"כ נמ"י בהלכות תפילין ואע"פ דתופס דעת ר"ת דבסח מברך שתים על של ראש מ"מ באין בידו אלא של ראש לא מברך אלא על מצות והיינו כדעת המאור מיהו קשה לדעת התוס' בפרק הרואה דכשאין בידו אלא תפלה של ראש דמברך לר"ת שתים על של ראש וכ"כ רבינו בסימן שאחר זה יש לתמוה היאך תקנו שתי ברכות מענין אחד על מצוה אחת ונראה ליישב לפי דעתם דודאי תחלת התקנה לא היתה אלא לברך להניח על של יד ועל מצות על של ראש וברכה להניח חוזרת גם על של ראש אלא דבסח כיון דהפסיק בברכת להניח צריך הוא לחזור לברך להניח ומ"מ ברכת על מצות לא זזה ממקומה וכן כשאין בידו אלא של ראש דאע"פ דצריך לברך להניח דהנחה היא עיקר המצוה ועליה צריך לברך עכ"פ אפ"ה ברכת על מצות לא זזה ממקומה כנ"ל. וז"ל הרא"ש בפ"ק דפסחים ומה שמברכין בשל יד להניח ובשל ראש על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות זו אחר זו במצוה אחת שוות ותקנו בשל ראש על מצות שהיא גמר מצוה עכ"ל הנה דתחלת התקנה לא היתה אלא לברך ברכה אחת על כל א' וא' ומן הדין היה ראוי לברך להניח גם על של ראש דהנחה היא עיקר המצוה ועליה צריך לברך אלא דלא נכון לתקן שני ברכות שוות זו אחר זו במצוה אחת ונסמכו על מה שברכת להניח שמברך על של יד יהא חוזרת גם על של ראש ולפיכך כשסח ביניהם אי נמי אין בידו אלא אחת של ראש דצריך לברך עכ"פ להניח שהיא עיקר המצוה. מ"מ על מצות שתקנו על של ראש לא זזה ממקומה ולפיכך צריך לברך על של ראש שתי ברכות וא"ת מפני מה תקנו ברכה להניח ולא לקשור תפילין כדכתיב וקשרתם וכמו שתקנו לישב בסוכה משום דכתיב בסכות תשבו ועל נטילת לולב מדכתיב ולקחתם לכם ולהתעטף מדכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה ה"נ בתפילין וי"ל דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם היה מברך לקשור הוה משמע שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע א' ואח"כ מסירן יוצא י"ח לכך תקנו להניח דמשמע שיהו מונחים עליו שעה אחת עכ"פ. ואיכא למידק לפירש"י והאלפסי דבס"פ הקומץ הכי איתא א"ר חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן על תפילה של יד אומר להניח תפילין ועל של ראש אומר על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים דמאי קמשני לא סח מברך אחת סח מברך שתים הלא המקשה קאמר להדיא אהא דרב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא אלא דקס"ד דלמאי דשלח רב חייא נמי בלא סח מברך שתים והו"ל לשנויי כי קאמר רב חייא נמי דמברך ב' היכא דסח קאמר ונראה לפע"ד דהמקשה קס"ד דרב חסדא כי קאמר סח חוזר ומברך היינו דחוזר ומברך להניח על של ראש והשתא קשיא ליה דמדרב חסדא משמע דלא מפליג אלא בין סח ללא סח אבל בין כך ובין כך אינו מברך אלא להניח והא ליתא דמדשלח רב חייא משמע איפכא דלא מפלגינן בין סח ללא סח אלא בכל ענין על של יד להניח ועל של ראש על מצות ומשני דה"ק לא סח מברך אחת סח מברך שתים ורב חסדא נמי כי קאמר סח חוזר ומברך היינו לומר שחוזר ומברך ברכה אחרת על מצות ורב חייא נמי היכא דסח קאמר דמברך על של ראש על מצות ודו"ק:

ומברך עליהם משעה שמתחיל להניחם וכו' פירוש לא יתחיל לברך עד אחר הנחה של יד על הקיבורת קודם קשירתם וכן בשל ראש לא יברך עד אחר הנחה סביב הראש קודם שמהדקן בראשו דאם היה מברך קודם הנחה על הקיבורת וקודם הנחה סביב הראש היה מברך קודם עובר לעשייתן ולא תקנו לברך אלא דוקא עובר לעשייתן כלומר סמוך לעשייתן וכיון דהקשירה בשל יד וההידוק בשל ראש היא עשייתן א"כ צריך לברך אחר ההנחה על הקיבורת ואחר ההנחה סביב הראש דהו"ל סמוך לעשייתן ולא קודם דקודם וכך משמע ממ"ש הרמב"ם וכך פי' ב"י. בפירושו הראשון והוא האמת ודלא כמ"ש בפירוש השני דיכול לברך קודם דקודם דליתא גם ב"י עצמו כתב דראוי לנהוג כפירוש הראשון וכך קבלתי ממורי הרב הגדול החסיד מהר"ר ר' ליבש ז"ל מלובלין:

וראיתי לא"א ז"ל כו' נראה מפשוטן של דברים דס"ל להרא"ש דכשם שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כך ברכת על מצות חוזרת גם על של יד וכן צריך לפרש לדעת סמ"ג וסמ"ק וסה"ת מדס"ל דעל של יד כשהיא לבדה נמי מברך שתים כמ"ש ב"י בסימן כ"ו אכן רבינו לא ס"ל הכי בסימן כ"ו וצ"ל כיש מפרשים דהרא"ש הכי קאמר דברכה שנייה חוזרת גם על ברכה של יד דכיון דהברכה של יד שהיא להניח קאי על תפילין של יד ושל ראש גם יחד א"כ הברכות הן סמוכות זו לזו ואין להפסיק ביניהם כל מאי דאפשר:

ואפילו נשמטו ממקומם וכו' פי' אבל בלא נשמטו ממקומם אע"פ שחייב למשמש בהם שלא יסיח דעתו מהן ק"ו מציץ אין צריך לברך על אותו משמוש ודלא כדמשמע מפירש"י ותוספות ונ"י דאפי' מצאן במקומן חייב לברך עליהן כשממשמש בהן מפני היסח הדעת דליתא וכך הסכים הרא"ש והר"ן בפ' לולב וערבה ולפ"ז אפי' הזיזן ממקומן אדעתא להחזירם מיד א"צ לברך אם לא שהסיח לילך לב"ה צריך לברך אפילו דעתו להחזירם מיד ועי' במ"ש למעלה בסי' ח' לשם התברר דלא כדברי ב"י שכתב כאן:

דרכי משה

(א) ואיני יודע מה קשה לו, דהרי מניח תפילין על זרועו, ואם מניח תפילין קודם שלובש מלבושיו, הרי התפילין קודמין. ונראה דמכל שכן אם אין הטלית לפניו, דאינו צריך להמתין, אלא מניח תפילין, וכשמגיע לו טלית מניחו. ואף על גב דזהו דבר פשוט, מכל מקום רבים טועים בו, ולכן כתבתי דין זה.

(ב) וכתב הרקנט סוף שלח לך בשם הזוהר וזה לשונו: אמר רבי נהוראי, אסהדנא על מאן דנפק מתרע ביתא בעטיפה דמצוה ותפילין ברישיה, בשעתא דנפיק בין תרין תרעין שכינתא אזדמנא עליה, ותרין מלאכים דקיימו עליה חד מימיניה וחד משמאליה כולהו מלווין ליה עד בי כנישתא ומברכין ליה, חד מקטרגא דקאים קמי פתחא דבר נש אזיל מבתרייהו ועל כרחיה אתיב ואמר אמן, עד כאן לשונו.

(ג) ובספר אחר הנקרא פתח עיניים ראיתי שאין להסירן עד שיאמר בהן ג' קדושות, ומפרש שם הטעם על צד הקבלה. ויש אומרים דצריך להמתין עד שיאמר גם כן ד' קדישין^א, דהיינו לאחר קדיש יתום. והסימן על זה ב' שי"נין שבתפילין, הא' ג' ראשין נגד ג' קדושות, והשניה ד' ראשין נגד ד' קדישין, וכן כתוב בספר המוסר^[1] על צד הקבלה, וכן אני נוהג.

(ד) וצריך עיון, דהא סדר קדושה הוא לאחר סילוק הספר. ואפשר דאף במקום שממתינין עם הספר לסלקו עד יציאתן מבית הכנסת קאמר.

(ה) ומנהגנו לברך ב' ברכות, כהסכמת הר"מ והרא"ש והר"ן, דהני בתראי והסכימו לדעת רוב הגאונים לברך ב' ברכות, ואין לשנות. ומכל מקום טוב לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כדברי הר"י בן חביב. ואין זה נקרא מביא לידי ברכה לבטלה, מאחר שנראה שהלכה לברך ב' ברכות, ולא אמרינן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" רק לרווחא דמילתא, כן נראה לי.

(ו) ועל דברי התוס' קשה לי, דמכל מקום יהא אסור להפסיק משום שגורם לו ברכה שאינה צריכה והוא אסור, כדאיתא שם.

(ז) נראה דלעניין הלכתא נקטינן כדברי הטור והרא"ש ולברך כשמחזירן למקומן דווקא, ואז מברך "להניח תפילין". והתוספות שכתבו שיש לברך "לשמור חוקיו" אזלי לטעמייהו, דסבירא להו דיש לברך כל זמן שממשמש בהו אף על גב שכבר הם במקומן, ולכך כתבו לברך "לשמור חוקיו"; אבל לדידן, דאין לברך רק כשמחזירן למקומן, אז הוי כתחילת הנחה, ויש לברך "להניח תפילין", כן נראה לי, וכן משמע בבית יוסף. ואם יש לברך ברכה אחת או שתים אם מחזיר תפילה אחת למקומו, נראה לי דדינו כמי שאין לו רק תפילה אחת שיתבאר דינו בסימן שאחר זה. ועיין לעיל סימן ח אם הסירם על דעת להחזירן, אם צריך לחזור ולברך כשחוזר ומניחם, והוא הדין אם נשמטו ממקומם ומחזירן, דהוי כתחילת הנחה.

(ח) ולי נראה דלא דמי נדון שנשאל עליו מהרי"ק לדברי הראב"ד, דשאני התם דהפסיק בתפילין של ראש, אבל בלאו הכי – בכל עניין אינו צריך לחזור ולברך, כמו שכתבתי לעיל סימן ח.

1. לר' יהודה אבן כלץ, הובא בשם הגדולים ח"ב מערכת מ"ם סעיף ע' ועין בהגהות מנחם ציון שם -- וקיעורך