קטגוריה:שמות יג ט

קט. והיה לך לאות . זה נכתב ד' פעמים, הרי צותה התורה על ד' פרשיות אלה, שישימו אותם על היד ועל הראש. ולא חששה התורה שיעמדו מהבילים ויפרשו שנאמרו הדברים דרך משל ומליצה, כמו שימני כחותם על לבך, קשרם על אצבעותיך וכדומה. כי דברים הבאים במשפטי התורה לא נהג בהם דרך השיר והמליצה, רק בא הצווי כפשוטו, כמו וכתבתם על מזוזות, ועשו להם ציצית. ועיקר דיני התפילין נמסרו בהלכה למשה מסיני ונהגו בדור ודור בקבלה מאבות לבנים. והקראים והמכחישים המה שברו עול נתקו מוסרות הכתובות והמסורות.

ובכל ד' מקומות אלה, תפס אצל יד לשון יחיד- והיה לאות, ולא אמר לאותות. ואצל ראש אומר לשון רבים לטוטפות. לבד פה אמר גם אצל ראש לשון יחיד –לזכרון. ובא פה שנוי גבי יד, מה שנאמר והיה לך לאות ובכולם אמר והיה לאות. מזה למדו חכמי המסורת, שיש הבדל בין יד ובין ראש. ששל יד יהיה אות אחד ושל ראש יהיו ארבע טוטפות כמספר הפרשיות. כי של יד יתנם בבית אחד וכולם אות אחד, ושל ראש יתן בד' בתים והם ארבע טוטפות. ובכל ואת צריכים הבתים של ראש להיות מחוברים בעור אחד. שמצד זה גם הם זכרון אחד לגבי הרואה אותם מבחוץ, שכולם מחוברים, והם ארבע לגבי המניח שהוא יודע שבפנים הם חלוקים לד'.

ועל כן בג' מקומות שאמר לטוטפות בלשון רבים שמדבר מצד המניח, אמר והיה לאות. לבד פה, שאמר גם אצל הראש לזכרון בלשון יחיד, שמדבר מצד שמבחוץ הם זכרון אחד, באר ההבדל בין יד וראש במה שאמר והיה לך לאות . שהיד הוא גם לך לאות אחד כי הוא אות אחד גם בפנים. אבל הראש הוא לזכרון, ולא לך לזכרון כי בפנים הם ד' זכרונות, רק בחוץ הם זכרון אחד כמו של יד. אבל לך בפנים רק היד הוא לאות אחד, לא הראש.

ומאמר וה מובא בספרי פ' ואתחנן ( ואתחנן לה ) ומנחות (דף ל"ד).

קי. על ידך . שם יד נאמר בכלל וביחוד . בכלל כולל כל היד, וביחוד נמצא בהן ידיו אצבעות ידיו כף היד והזרוע והקנה. כמה שנאמר, ואזרעי מקנה תשבר (איוב לא). וקבלו שהנחת תפליין על הזרוע, ואמר בתוספתא מנין שהזרוע קרוי יד- שנאמר ותקחנה העבותים אשר על זרועותיו וגו' וימסו אסיריו מעל ידיו (שופטים טו ).

ולא אמר לאות על זרועך, כי לא כל הזריע כשר רק בשר התפוח שבראש הזרוע הסמוך לקובדו . כמה שאמרנו בס' ארצות החיים (מאיר לארץ סק"ט ). על כן אמר על ידך, שהיא מקום המעלה והתפוח שם. וגם שהוא על היד, רצונו לומר למעלה מן הפרק התחתון, כמו ושני לוחות הברית על שתי ידי, אשר המלך נשען על ידו , שהוא מקום הזרוע הסמוך לקובדו . ודומה עם תפילין שבראש שהוא בגובה הראש.

ולרבי אליעזר, משום דכתיב לך לאות שמשמע שהאות מיוחד לך ומכוסה מאחרים. ולרבי יצחק משום דכתיב ושמתם על לבבכם, שמפרש מה שאמר ושמתם על לבבכם שהוא וקשרתם לאות על ידך שהוא השימה נגד הלב. שמקשר תאות לבו ופעולת וידיו המוכנים להוציא מחשבת לבו, אל הפועל לאהבת ה'. ונגד ושמתם על נפשכם, מפרש והיו לטוטפות בין עיניכם, שהוא קשור פעולת הנפש ומחשבותיה.

וכל זה מובא בספרי ובמנחות שם. ובספרי מביא הפסוק, והיו הדברים על לבבך , שבפרשת שמע וכן הביא הרמב"ם והש"ע .

וכבר דברתי מזה במ"ל (סי' כז סק"ו ) עיי"ש.

קיא.

על ידך:

שם יד בכלל כולל שתי הידים: והידים ידי ידי עשו , וישא אהרן את ידיו . אולם כשנאמר בדיוק היא השמאל, וזה כשאמר ידו ו- ימינו . ולפי זה בדיני המצות מסתמא נאמר בדיוק, זהו שאמרו שיש זכר לדבר.

ור' נתן למד שביד שכותב יקשר.

ואבא יוסי החורם סבירא ליה ששם יד אינו מכריע. שממה שאמר יד ימינו , מבואר ששם יד נאמר על שניהם, כמו עין ימינו . ומה שאמר בפסוק ימינו , הוא לקיצור.

ומה שאמרו "מה תלמוד לומר ידך להביא את הגידם", וכן הוא בספרי, הוא כמו שכתבו בגמרא, דר' יוסי החורם למד ממה שכתוב ידכה בה' = יד כהה. ומה שלא אמר "שמאלך", כי אם הוא אטר - מניח בימין שהוא יד הכהה והחלושה אצלו, אף על פי שהוא ימנית. על זה שואל, "אם כן למה נאמר ידך", רצונו לומר שאם כן יכתב תמיד ידכה בה', ולמה בפרשת כי יביאך ובפרשת שמע אמר ידך שכולל גם ימין? ומשיב, שמלמד שאם הוא גידם שנקטעה יד שמאלו יתן בימין.

ובספרי ארצות החיים הארכתי בזה בפלפול רב ועצום, עיין שם.

קיב. והיה לך לאות ולטוטפות כבר התבאר, שכל מקום שבאו שני דברים בסדר אחד, הסדר מעכב תמיד, כמו שבארנו באילת השחר ( כלל קכב ).

ואם כן, ממה שנאמר ד' פעמים סדר הזה, והקדים של יד לשל ראש מבואר שתפילין של יד לה משפט הקדימה. ואמר במדרש שיר השירים ולא נפקד ממנו איש, שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד. כי צריך להקדים תפילין של יד שמורה הכנעת התאוה וכבישת היצר, קודם לתפילין של ראש, שמורה על

המחשבה והעיון. כי כן סדר מלחמת היצר לכבוש את האויב הפנימי ואחר כך ישא למרום עיניו אל קדוש ישראל.

ובזה נשאו ראש אנשי המלחמה ולא נפקד מהם איש שהצליחו במלחמת היצר.

ועיין מה שבארנו בזה בארך בארץ יהודה (סי' כו).

קיג. לטוטפת בין עיניך . לשון בין עיניך אינו מציין המקום בין שתי עיניו, רק מציין הזכרון. כמו ולא תשימו קרחה בין עיניכם , שהקרחה היא בראש ונותנה לזכרון שיהיה המת וזכרו בין עיניו. וכן ילבש התפילין לזכרון בין עיניו.

וכבר בארו חקרי לב שגידי העינים צומחים ממקום הראש. ושם הם העינים הפנימים, המובילים את המוחשיס אל הנפש פנימה ושם מתחברים העינים הרואות בארובות ושם שתוף החוש עם כלי המחשבה. והוא זכרון בין עיניו ומחשבותיו, שלא יטה מחשבותיו מאחרי אל אמת.

ור' יהודה למד, מה ביד מקום שראוי לטמא בנגע אחד. ורש"י ז"ל בקדושין (דף לו) ומנחות (דף ל"ו ע"ב) פי', דאיכא שער דגבות עינים, דמטמא בשער צהוב, והבשר מטמא בשער לבן. ולפי זה יש לבאר שר' יהודה אזיל בשיטת ר' יוסי בר"י דצריך שיהיה הנגע במקום הראוי לפסיון, ואם סמוכה למקום שער אינה מטמאה, [לשיטת

הראב"ד ה' ט"צ שרבי יוסי בר"י חולק עם חכמים].

אמנם גוף דברי רש"י מופלאים בעיני, שלא מצאנו בה' נגעים דגבות עינים מטמאים בשער צהוב, והלא כתיב כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. וכן מבואר בהדיא בתוספתא הביאה הר"ש (פ"י דנגעים סוף משנה ט), מפיקא של פרקא ולמעלה וכו' מחיליא של גרגרת ולמטה, אף על פי שהוא מגדל שער, הרי הוא כעור הבשר לכל דבר.

והיה נראה לפרש שמקיש שכמו שהיד כולו מטמא בנגע אחד, כן מקום ההנחה שבראש אם נאמר שהוא המצח שהיא חלק מן הראש, אינו מטמא בנגע אחד. כי הראש מטמא בנתקים והמצח בשער לבן. ובזה יש לומר דתנא קמא ור"י לשיטתם. שהת"ק סבירא ליה שגם הראש אינו מטמא בנגע אחד, שאם נקרח שער הראש אין קרחת וגבחת מצטרפין. ואם כן, חלוק גם כן אחורי הראש מפנים הראש, ואינו דומה אל היד שכולו מטמא בנגע אחד. ור' יהודה שלמד כן, אזיל לשיטתו דסבירא ליה בנגעים (פ"י) דאם אין שטה של שער מפסקת מצטרפין.

ועין בתוי"ט שם ד"ה עד כנגד שער מביא בשם הכסף משנה (סוף הלכות עכו"ם) דמפרש מה שנאמר לחייב על כל הראש כעל בין העינים, אם קרח בשער הנולד בפדחת. ולפי זה מה שאמרו גבי קרחה בין העינים, היינו שער הפדחת ואין ראיה לתפילין. ולפי זה יש לומר אחר, שלשון זה לחייב על הראש כעל בין העינים, נאמר בספרא שסתמא ר' יהודה, לכן לא יכול ללמוד מן קרחה .אמנם רש"י עצמו לא פירש כך, רק מפרש בין עיניכם סמוך לפדחת כמו שאמר התוי"ט שם.

קיד. למען תהיה תורת ה' בפיך . בקדושין (דף לד ודף לה) מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות מנ"ל, גמר מתפילין ותפילין גמר מתלמוד תורה, ונילף ממזוזה, תפילין לתלמוד תורה איתקש בין בפרשה ראשונה בין בשניה, תפילין למזוזה בפרשה ראשונה איתקש, בפרשה שניה לא איתקש. וזה שלא כברייתא דפה, שלמד מן למען תהיה תורת ה' בפיך, ולא מן ההיקש.ונראה שמאמר זה נמשך למאמר שלמעלה, ר' יהודה אומר.

וגם מאמר זה דברי ר' יהודה ויש קיצור. כי שם מקשה אדיליף מתפילין לפטורא, נילף משמחה לחיובא. ומסיק משום דהוי ליה מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ומקשה למאן דאמר שני כתיבים הבאים כאחד מלמדים, מאי איכא למימר, אמר רבא פפונאי ידעי לטעמא דהא מלתא ומנו רב אחא ב"ר יעקב, דכתיב והיה לך לאות למען תהיה תורת ה' בפיך, הקשה כל התורה לתפילין שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.

ומאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, הוא ר' יהודה, על כן תפס פה למוד זה מן למען תהיה תורת ה' בפיך שמלמד לר' יהודה על כל התורה. וממילא גם תפילין למד מפה דאיתקש לתלמוד תורה. ועל זה סיים אשתו של יונה היתה עולה לרגל.

ואל תשיבני אם איתא שר' יהודה היא, הא שם אומר, ולר' יהודה דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ותפילין מ"ע שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר- ומשיב משום דהוי ליה מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד. ואם כן לר' יהודה תפילין מצוות עשה שלא הזמן גרמא דשבת ויום טוב זמן תפילין. על זה אשיב, דסוגיא זו לא דכולי עלמא הוא, שקושית הגמרא שם היא רק לעולא בשבת (דף סב) דנשים עם בפני עצמו הם, דלדידיה סבירא ליה לר' יהודה דשבת ויום טוב זמן תפילין. אבל לאביי שם, סבירא ליה לר' יהודה דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין, כמו שאמרנו בארץ יהודה (סי' לא) וזה יעלה כשיטת המכילתא.