מכילתא על שמות יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



<< · מכילתא על שמות · יג · >>

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה

קא. וידבר ה' אל משה וגו' קדש לי כל בכור , הוא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. בכלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. קדש לי כל בכור פטר רחם וגו' כלל (אחד זכרים ואחד נקבות). כל הבכור אשר יולד וגו' פרט. (יצאו נקבות ממשמע) אני אקרא את הכלל מה תלמוד לומר את הפרט שאם אני קורא את הכלל אבל לא את הפרט שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור, תלמוד לומר כל הבכור זכרים אבל לא נקבות. אני אקרא את הפרט מה תלמוד לומר את הכלל. אם קורא אני את הפרט ולא את הכלל שומע אני כל שהוא זכר, בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם יהיה בכור תלמוד לומר קדש לי כל בכור עד שיהא זכר ופותח רחם. (לקיים מה שנאמר) כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר.

קב. באדם ובבהמה את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה. דבר אחר, הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם. מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה, אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה. ומה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה. לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם (דברים יב), שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, תלמוד לומר באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה. מה בכור אדם נותנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה נותנו לכהן בכל מקום שירצה. ומה בכור אדם מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה מטפל בו שלשים יום.

לי הוא למה נאמר? לפי שהוא אומר הזכר תקדיש הקדישו שתקבל שכר, או אם הקדשתו מקודש ואם לא הקדישתו אינו מקודש -תלמוד לומר לי הוא, מכל מקום. הא מה תלמוד לומר הזכר תקדיש הקדישו, קבל שכר. כיוצא (בואתה תצוה [בו אתה] אומר), ובער עליה הכהן (ויקרא ו) למה נאמר? והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעיה מ) הא מה תלמוד לומר ובער עליה הכהן, שתקבל שכר. כיוצא בו, את הכבש האחד למה נאמר? והלא כבר (שם) נאמר וחיתו אין די עולה, הא מה תלמוד לומר את הכבש האחד (למה נאמר) לקבל שכר. כיוצא בו ועשו לי מקדש למה נאמר? והלא כבר נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא, (ירמיה כג) הא מה תלמוד לומר ועשו לי מקדש (שמות כה) כדי לקבל שכר על העשיה. כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו תלמידיו אצלו אמר להם מה דברים היה לכם ביבנה אמרו לו אחריך רבי. אמר להם ומי שבת שם, אמרו לו ר' אלעזר בן עזריה. אמר להם אפשר ששבת שם ר' אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר? אמרו לו כלל זה דרש, אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם (דברים כט) וכי טף היה יודע להבין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו. לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' (ישעיה מב). אמר להם איזה דבר חדש יתר על זה, הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכה. אמרו לו, רבי עוד כלל זה דרש לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' וגו' (ירמיה טז) למה הדבר דומה. לאחד שהיה מתאוה לבנים ונולדה לו בת, היה נודר בחייה חזר ונולד לו בן הניח הבת והיה נודר בחיי הבן. רבי שמעון בן יוחאי אומר, למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל, והיה מספר מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי. כיוצא בו דרש, ויקרא שם המקום בית אל (בראשית כה) עבר שם הראשון ונתקיים השני. כיוצא בו דרש, ולא יקרא שמך עוד יעקב וגו' (שם יז) (עבר) הראשון ונתקיים השני. כיוצא בו דרש, שרי אשתך עבר שם הראשון ונתקיים השני. (כיוצא בו) דרש, ולא יקרא שמך עוד יעקב וגו' (שם לה) (עבר) הראשון נתקיים השני נתוסף לו. יצחק לא נשתנה שמו שנקרא מפי הקב"ה. וג' הם שנקראו מפי הקב"ה, יצחק ושלמה ויאשיהו. יצחק מהו אומר אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק (שם יז). בשלמה מהו אומר כי שלמה יהיה שמו (דברי הימים כב). יאשיהו מהו אומר הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וגו'(מלכים א' יג). ויש אומרים אף ישמעאל בגוים. מצינו שמותיהן של צדיקים ומעשיהם גלויים למקום עד שלא נוצרו, שנאמר בטרם אצרך בבטן וגו' (ירמיה א). מצינו שמותיהן של צדיקים, שמותיהן של רשעים מנין- תלמוד לומר זורו רשעים מרחם וגו' (תהלים נח).

ויאמר משה אל העם וגו' אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מנין- שנאמר למען תזכור את יום צאתך וגו', ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, כדברי בן זומא. וחכמים אומרים, ימי חייך בעולם הזה, כל ימי חייך להביא ימות המשיח. אמר להם בן זומא, עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא שנאמר (ירמיה יז) לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כי אם חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון. ר' נתן אומר, (שם כג) אשר העלה ואשר הביא, שמזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שנאמר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות ב). ומנין שהן מברכין על המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח) זו ברכה ראשונה. על הארץ זו ברכה שניה. הטובה זו ירושלים שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון (שם ג). אשר נתן לך, שגמלם כל טוב. ר' חייא בר נחמני אמר משום רבי ישמעאל, הרי הוא אומר ואכלת ושבעת, מה זה מחוסר אשר נתן לך בין מדה טובה למדת פורענות. אין לי אלא ברכת המזון שהוא טעון ברכה לאחריו, לפניו מנין - היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר, מה כשאכל לשובע טעון ברכה, שהוא תאב לא כל שכן. ר' נתן אומר, הרי הוא אומר בבואכם אל העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה אכול כי לא יאכלו העם עד בואו כי הוא יברך הזבח וגו' (שמואל א' ט). רבי יצחק אומר, ועבדתם את ה' [אלהיכם] וברך את לחמך ואת מימיך, אימתי הוא לחמך, עד שלא אכלתו. אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מנין- רבי ישמעאל אומר קל וחומר, ומה אם מזון שהוא חיי שעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שיש בה עולם הבא דין הוא שתטעון ברכה לפניה ולאחריה. ר' יהודה בן בתירא אומר, הרי הוא אומר ואכלת ושבעת, מה זה מחוסר טובה אלא זו תורה, דכתיב כי לקח טוב וגו' (משלי ד). רבי חנינא בן אחי ר' יהושע אומר, כי שם ה' אקרא זה המברך, הבו גודל לאלהינו אלו העונים אחריו. ומה הן עונין אחריו, ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכשהוא קורא בשמו, יהו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכן גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו (תהלים לד). ר' אומר, זכר צדיק לברכה (משלי י), כשהוא מזכיר את הצדיק צדיק חי העולמים, שנאמר צדיק ה' בכל דרכיו וגו' (תהלים קמה) לברכה אמן.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


קג. ולא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. או אינו אלא לאסרו בהנאה, כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ, למדנו (שאסור) בהנאה. הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ, לעשות את המאכיל כאוכל, דברי רבי יאשיה. רבי יצחק אומר, אינו צריך, ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ שהוא חמור אינו דין שנעשה (כזאת) [בו את] המאכיל כאוכל. הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ, לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. רבי יוסי הגלילי אומר, לא יאכל חמץ היום, מגיד שלא (אכלו ישראל מצה) במצרים אלא יום אחד בלבד.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

היום אתם יוצאים בחדש האביב . שאין תלמוד לומר חדש האביב, אלא חדש שהוא כשר. לא חמה קשה ולא גשמים. וכן הוא אומר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים פח). שאין תלמוד לומר בכושרות, ומה תלמוד לומר בכושרות- אלא חדש שהוא כשר לכם, לא חמה קשה ולא גשמים. ר' (נתן) [יונתן] אומר, בכושרות אלו בוכים ואלו שוחקים. שבמצרים בוכים שנאמר (במדבר לג) ומצרים מקברים, וישראל משוררים שנאמר קול רנה וישועה אהלי צדיקים וגו' (תהלים קיח). שהקב"ה מתרומם על מצרים. רבי נתן אומר, בכושרות במעשי הכשרות שלהם. (ר') [וכן הוא] אומר במראות הצובאות. ר' אלעזר בן עזריה אומר, בזכות אברהם אבינו הוציאם ממצרים, שנאמר כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (שם קה). ואומר ויוציא עמו בששון ברנה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, בזכות המילה הוציאם הקב"ה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' (יחזקאל טז). דבר אחר, בזריזות יצאו ישראל ממצרים, שנאמר כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מארץ מצרים. דבר אחר, בזריזות עצמן יצאו ממצרים, שנאמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו'. (דבר אחר) [רבי אומר] מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה. סוררים היו אלא שנוהג עמהם בהכשרות. וכן הוא אומר ואומר אליכם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו. ואומר, לשפוך חמתי עליהם להפיצם במדבר. ואומר, וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים (שם כ). אך סוררים היו, אלא שנוהג עמהם בהכשרות.

היום אתם יוצאים שאין תלמוד לומר בחדש האביב, מגיד שהשנה שיצאו ישראל ממצרים אינה צריכה לעבר.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


קד. ]

קה. ועבדת את העבודה הזאת . כעבודה שעבדת במצרים כך עשה לדורות דברי רבי נתן.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

שבעת ימים תאכל מצות . שומע אני כל מצה במשמעו, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דברים שבאים לידי (מצה וחמץ) ואי זה? זה חמשת המינין, החטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל ושיפון, יצאו אורז ודוחן והפרגון והשומשמין והקטניות שאין באין לידי (מצה וחמץ) אלא לידי סרחון. שבעת ימים תאכל מצות לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות. או אינו אלא לעשות הראשון רשות (והאחרון חובה, תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום בערב, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון.

שבעת ימים תאכל מצות כתוב אחד אומר) שבעת ימים, וכתוב אחד אומר ששת ימים (דברים טז) כיצד יתקיימו שני כתובים אלו (השביעי הזה היה בכלל, יצא מן הכלל ללמד על הכלל -מה שביעי רשות אף כולן רשות. אי מה שביעי רשות, אף לילה הראשון רשות- תלמוד לומר בארבעה עשר, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. השביעי הזה מן הכלל יצא וכו') . [דבר אחר] כתוב אחד אומר ששת ימים, וכתוב אחד אומר שבעת ימים, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? אלא ששה מן החדש ושבעה מן הישן.

וביום השביעי חג לה' למה נאמר -לפי שהוא אומר וחגותם אוותו חג לה', אין לך אלא י"ום טוב הראשון שהוא (מעון) [טעון] חגיגה, יום טוב האחרון מנין -תלמוד לומר שבעת ימים תאכל מצות. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן טעונין חגיגה, חולו של מועד מנין- הרי אתה דן,הואיל ויום טוב הראשון והאחרון שהם קרויים מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש. אם למדת על יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויים מקרא קדש שהם טעונים חגיגה, חולו של מועד קרוי מקרא קדש דין הוא שיטעון חגיגה. ועוד קל וחומר, ומה אם יום טוב ראשון ואחרון שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם, הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שיש קדושה לפניו ולאחריו, דין הוא שיטעון חגיגה. דבר אחר (את) [אם] יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לפניו ולאחריו, ואין טעונין חגיגה לפניהם ולאחריהם, הרי הן טעונין חגיגה- חולו של מועד שהוא טעון חגיגה לפניו ולאחריו, לא דין הוא שיטעון חגיגה. או כל זמן שיש חגיגה יש מצה, כל זמן שאין חגיגה אין מצה,

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


קו. תלמוד לומר מצות יאכל .

קז. מצות יאכל [את שבעת הימים] למה נאמר? לפי (שלא למדנו) על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה, (מנין שהוא אסור) משש שעות ולמעלה -תלמוד לומר מצות יאכל [את שבעת הימים]. מכאן היה רבי יהודה אומר, בשלשה פרקים [פסחים פ"א מ"ג] בודקין את החמץ, אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר בשחרית, ובשעת הבעור.

ולא יראה לך חמץ , הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ. מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה, מה זה בבל ימצא אף זה בבל ימצא, מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין.

בכל גבולך למה נאמר בבתים שומע אני כמשמעו- תלמוד לומר בכל גבולך, מה גבולך ברשותך, אף ביתך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא ללמד בגבולין שבעה ובבתים לעולם, תלמוד לומר לא יראה לך שאור וגו', מה בגבולין שבעה אף בבתים שבעה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


קח. והגדת לבנך . שומע אני מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה- בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (על שולחנך). בעבור זה למה נאמר- לפי שהוא אומר מה העבודה הזאת לכם, אלא זה בן רשע הוא שהוציא את עצמו מן הכלל, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה הוציאהו מן הכלל בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לך, ולפי שהוצאת את עצמך מן הכלל אלו היית שם לא היית נגאל.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


קט. והיה לד לאות וגו' כרך אחד של ארבע פרשיות. והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש, מה בראש ארבע טוטפות אף ביד ארבע טוטפות- תלמוד לומר והיה לך לאות, על ידך כרך אחד של ארבע פרשיות. יכול כשם שביד כרך אחד כך בראש כרך אחד- והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש, מה ביד כרך אחד, אף בראש כרך אחד, תלמוד לומר לטוטפות לטוטפות, הרי ארבע טוטפות אמורות. או יעשה ד' כיסין של ארבע פרשיות, תלמוד לומר לזכרון בין עיניך, כיס אחד של ארבע פרשיות.

קי. על ידך על גובה של יד. אינו אלא על יד כמשמעו, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד תן תפלין בראש, מה בראש על גובה של ראש, אף ביד על גובה של יד. רבי אליעזר אומר, על ידך, על גובה של יד. אתה אומר על גובה של יד, או אינו אלא על יד כמשמעו- תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך, לך לאות ואינה אות לאחרים. ר' יצחק אומר, על גובה של יד. או אינו אלא על ידך כמשמעו- תלמוד לומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם, (דברים יא) לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב, ואיזהו מכוון כנגד הלב זה גובה של יד.

קיא.

על ידכה זה שמאל. אתה אומר זה שמאל, או אינו אלא ימין? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר:

נאמר אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים (ישעיה מח), ואומר ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים (שופטים ה) - הא אינו יד בכל מקום אלא שמאל.

ר' יונתן אומר, וקשרתם.. וכתבתם , מה כתיבה בימין, אף קשירה בימין.

אבא יוסי אומר, מניין שהימין קרויה יד, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר כי ישית אביו יד ימינו (בראשית מח). ומה תלמוד לומר על ידך , להביא את הגידם שיהא נותן בימין.

קיב. והיה לך לאות על ידך [וגו'] כל זמן של יד ביד, תן את של ראש בראש. מכאן אמרו מצות תפלין כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש. וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד.

קיג. בין עיניך על גובה של ראש. אתה אומר גובה של ראש, או אינו אלא בין עיניך כמשמעו. תלמוד לומר בנים אתם לה' אלהיכם וגו', מה (בעיניכם) (בין עיניכם) האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך [האמור כאן] על גובה של ראש. רבי יהודה אומר, הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש, מה ביד מקום שהוא ראוי להטמא בנגע [אחד], אף בראש מקום שהוא ראוי ליטמא בנגע אחד.

קיד. למען תהיה תורת ה' בפיך למה נאמר? לפי שנאמר והיה לך לאות, שומע אני אף הנשים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים, יכול אף תפילין נהגו בנשים כבאנשים- תלמוד לומר למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה. מכאן אמרו הכל חייבין (בתלמוד תורה) [בתפלין] חוץ מנשים ועבדים. מיכל בת כושי היתה מנחת תפלין. אשתו של יונה היתה עולה לרגלים. טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפלין.

ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן אמרו המניח תפילין, כאלו קורא בתורה. וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


קטו. ושמרת את החקה הואת למועדה למה נאמר? לפי שנאמר (ושמרת את החקה) והיה לך לאות על ידך, שומע אני אף הקטנים. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהוא נוהג בקטנים כבגדולים, יכול אף תפלין ינהגו בקטנים כבגדולים -תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת. לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפלין. מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפלין, הרי הוא עושה לו תפלין.

ושמרת את החקה הזאת זו חקת תפלין. אתה אומר [זו חקת תפלין], או אינו אלא חקת המצות. אמרת במה הענין מדבר, בתפלין.

קטז. מימים ימימה למה נאמר- לפי שהוא אומר והיה לך לאות, שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים, יכול אף תפלין נוהגין בלילות כבימים- תלמוד לומר מימים (ימימה), בימים אתה נותן ולא בלילות. (דבר אחר מימים) ימימה למה נאמר- לפי שהוא אומר והיה לך לאות, שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים טובים, יכול אף תפלין ינהגו בשבתות ובימים טובים- תלמוד לומר (מימים ימימה, יצאו שבתות וימים טובים. רבי יאשיה אומר, מימים ימימה, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים טובים, יכול אף תפלין כן. תלמוד לומר מימים ימימה. דבר אחר) מימים ימימה, יש ימים שאתה נותן, ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים. רבי יצחק אומר, הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות, לא יתן אות בתוך אות. או יתן אות לתוך אות, אמרת תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפלין שאינן חייבין עליו לא כרת ולא מיתת בית דין. דבר אחר, מימים ימימה מגיד שאדם צריך לבדוק את התפלין אחת לשנים עשר חדש. נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו, (ויקרא כה) מה ימים האמור להלן אין פחות משנים עשר חדש, אף ימים האמור כאן אין פחות משנים עשר חדש ,דברי בית הלל. בית שמאי אומרים, אינו צריך לבדקן עולמית. שמאי הזקן אומר, אלו תפלין של אבי אימא.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


קיז. והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני זכה כנען שנקרא הארץ על שמו. וכי מה עשה כנען, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ, עמד ופנה מפניהם. אמר לו הקב"ה, אתה פנית מפני בני, אני אקרא הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך, ואי זו- זו אפריקא. וכן הוא אומר, וכנען ילד את צידן בכורו ואת חת (בראשית ד). וכתיב ויענו בני חת וגו' שמענו אדני וגו' (שם כג) אמר להם הקב"ה אתם כבדתם את ידידי, אף אני אקרא הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ יפה כארצכם.

כאשר נשבע לך והיכן נשבע לו- והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (שמות ז). כאשר נשבע לאבותיך, והיכן נשבע- באברהם הוא כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' (בראשית טו). ביצחק כתיב גור בארץ הזאת וגו' (שם כו). ביעקב כתיב, הארץ אשר אתה שוכב עליה (שם כח).

ונתנה לך שלא תהא בעיניך כירושת אבות אלא תהא בעיניך כאלו היום נתונה לך.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


קיח. והעברת כל פטר רחם איו העברה אלא הפרשה. וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז). שמעון בן עזאי אומר, והעברת, מה תלמוד לומר- לפי שהוא אומר כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז), שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן, ומה אם בעל מום שאינו כשר לגבי מזבח נכנס לדיר להתעשר, יתום שהוא כשר לגבי מזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר. והרי הלקוח יוכיח, שהוא כשר על גבי המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר. הוא יוכיח על היתום אף על פי שהוא כשר על גבי המזבח, לא יהא נכנס לדיר להתעשר. לא, אם אמרת בלקוח שאינו נולד ברשותו לכך אינו נכנס לדיר להתעשר, תאמר ביתום שנולד ברשותו, לכך יהא נכנס לדיר להתעשר. לא זכיתי מן הדין, נאמר כאן (עבודה) [העברה] ונאמר להלן (עבודה) [העברה] מה (להלן) [העברה האמורה כאן] אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף (עבודה) (העברה) האמורה (כאן) [להלן] דין הוא שלא תהא קדושה חלה אלא בחיי אמו. אי, מה כאן זכרים אף להלן זכרים- תלמוד לומר כל אשר יעבור, אחד זכרים ואחד נקבות במשמע.

קיט. וכל פטר שגר בהמה אין פטר שגר בהמה אלא ששגרתו אמו, יהא (פטור) [פוטר] מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור.

קכ. אשר יהיה לך להוציא את המוכר (עובר) בהמת לנכרי (אשר יולד) במשמע). מוציא אני את המוכר (עובר) בהמתו לנכרי ומביא אני את הלוקח עובר בהמתו של נכרי -תלמוד לומר אשר יולד בבקרך ובצאנך (דברים טו), להוציא את הלוקח עובר בהמתו של נכרי.

הזכרים לה' מכאן היה (בכורות פ"ב מ"ו) ר' יוסי הגלילי אומר, רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחת, שניהם לכהן, שנאמר הזכרים לה'. וחכמים אומרים, אי אפשר אלא אחד לו ואחד לכהן.

וכל פטר חמור תפדה בשה (שם פ"א מ"ה) בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכוי ולא בכלאים.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


קכא. ופטר חמור תפדה בשה למה נאמר? לפי שנאמר אך פדה תפדה (במדבר יח), שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע- תלמוד לומר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד). חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה. (דבר אחר וכל פטר חמור תפדה בשה) יכול כל פטר חמור אתה פודה בשה, ושאר בהמה טמאה בכסות וכלים -תלמוד לומר *) (אך). אם כן מה תלמוד לומר פדה תפדה- אם אינו ענין שפודין בהמה טמאה, תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית, ופודין אותה מהקדש הבית.

  • ) גירסת הגאון בעל התורה והמצוה: תלמוד לומר ופטר חמור תפדה בשה. פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה פטר שאר כל בהמה טמאה. אם כן וכו'

קכב. ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו, [שם מז] מצות פדייה קודמת למצות עריפה. דבר אחר, ואם לא תפדה וערפתו, אם אין אתה פודהו- עורפהו. הואיל ואבדת נכסי כהן, אף נכסיך יאבדו. ומנין שאסור בהנאה- נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה, מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה.

קכג. וכל בכור אדם בבניך למה נאמר? לפי שהוא אומר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח) כלל, בערכך כסף חמשת שקלים פרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל. או כלל ככלל הראשון, אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרם מפורש בנכסים המטלטלים שאין להם אחריות וגופן ממון, אף אני איני מרבה אלא נכסים שאין להם אחריות [וגופן ממון]. מכאן אמרו, בכל ((מקום) [דבר]) פודין בכורי אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות.

קכד. וכל בכור אדם בבניך תפדה הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים, מנין שחייב לפדות את כלן- תלמוד לומר וכל בכור אדם בבניך תפדה.

כל בכור בני אפדה מנין אם לא פדאו אביו יפדה את עצמו- תלמוד לומר כל בכור בני אפדה. ר' יוסי הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו. לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד, הכל לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו. והרי המילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל, ואם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. לא, אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו. אמרת הפרש ואדון בנין אב מבין שלשתן, לא הרי מילה כהרי תלמוד ולא הרי תלמוד כהרי מילה ולא זה וזה כהרי פדייה ולא הרי פדייה כהרי זה וזה, הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו, הוא יעשה לעצמו. מכאן אמרו מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, רבי עקיבא אומר אף ללמדו שייט. רבי אומר, אף ישוב מדינה.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

קכה. והיה כי ישאלך בנך מחר יש מחר עכשיו, ויש מחר לאחר זמן. מה זאת, הרי מחר לאחר זמן. מחר יהיה האות הזה, (שמות ח) הרי מחר עכשיו. מחר יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כג) הרי מחר לאחר זמן. מה העדות החקים והמשפטים נמצאת אומר ארבעה בנים הם, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו, אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו- בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יב). לי ולא לך אילו היית שם, לא היית נגאל. תם מה הוא אומר, מה זאת- ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ושאינו יודע לשאול, את פתח לו- שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. (דבר אחר) מה העדות, ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות, לכך נאמר מה העדות וגו'.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו שומע אני מאליו- תלמוד לומר ויחזק ה' את לב פרעה.

ויהרוג ה' כל בכור מכאן אמרו זובחין בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

והיה לאות וגו' בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין. קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. מכאן אמרו מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד. ד' פרשיות של ראש הם ד' טוטפת, ואלו הן קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בשלח. אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנאמר (בראשית יח) "ואברהם הולך עמהם לשלחם"; (בראשית כו) "וישלחם יצחק".

הפה שאמר (שמות ה) "גם את ישראל לא אשלח" הוא שאמר (שמות ח) "אנכי אשלח אתכם (ואת טפכם)". מה שכר נטלו על כך? - (דברים כג) "לא תתעב מצרי".

הפה שאמר (שמות ה) "לא ידעתי את ה'" הוא שאמר (שמות יד) "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". מה שכר נטלו על כך? - (ישעיה יט) "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'".

הפה שאמר (שמות ה) "מי ה' אשר אשמע בקולו" הוא הפה שאמר (שמות ט) "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". על כן נתן להם מקום קבורה, שנאמר (שמות טו) "נטית ימינך תבלעמו ארץ".

ולא נחם אלהים. אין נחום זה אלא נהוג, וכן הוא אומר (תהלים עז) "נחית כצאן עמך" וגו' וכתיב (תהלים עח) "וינחם בענן יומם".

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה (שמות ג) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה".

כי קרוב הוא - קרוב הדרך לשוב למצרים, שנאמר (שמות ח) "דרך שלשת ימים נלך במדבר".

ד"א: כי קרוב הוא - קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא) "השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ועדיין נכדו קיים.

ד"א: כי קרוב הוא - קרובה השבועה מלחמה ראשונה לשנייה.

ד"א: כי קרוב הוא - בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנא' (בראשית טו) "ודור רביעי ישובו הנה". לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ - מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה! - אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להם אוכלי תרומה.

ד"א: כי קרוב הוא - לא הביאן המקום בפישוטן, אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסו - עמדו ושרפו כל הזרעים, וקצצו כל האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקב"ה: לא הבטחתים לאבותיהם שאכניסן לארץ חריבה, אלא מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו) ובתים מלאים כל טוב", אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו כנענים ויתקנו מה שקלקלו.

ד"א: כי אמר אלהים וגו' - זו מלחמת עמלק, שנא' (במדבר יד) "וירד העמלקי" וגו'.

ד"א: כי אמר אלהים - מזו מלחמת בני אפרים, שנאמר (דברי הימים א ז) "אלה בני אפרים שותלח", וכתיב (תהלים עח) "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' מפני ש"לא שמרו ברית האלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

ד"א: שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם.

ד"א: כי אמר אלהים - כדי שלא יחזרו לאחוריהם. והרי דברים ק"ו: ומה אם כשהקיפם דרך עמוקה אמרו (במדבר יד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אלו באין בפשוטה - על אחת כמה וכמה:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויסב אלהים את העם - כדי לעשות נסים וגבורות במן ובשליו ובבאר.

ר' אליעזר אומר: כדי ליגעם, שנאמר (תהלים קב) "ענה בדרך כחי קצר ימי" וגו'.

המדבר - כדי לצרפן, שנאמר (דברים ח) "המוליכך במדבר הגדול והנורא".

ים סוף - כדי לנסותם, שנאמר (תהלים קו) "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" וגו'.

רבי יהושע אומר: דרך - כדי ליתן להם את התורה, שנאמר (דברים ה) "בכל הדרך אשר צוה ה' אלהינו אתכם תלכו", ואומר (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור".

המדבר - כדי להאכילם את המן, שנאמר (דברים ח) "המאכילך מן במדבר" וגו'.

ים סוף - כדי לעשות להם נסים ונפלאות, שנאמר (תהלים קו) "שכחו אל מושיעם עושה גדולות" וגו', ואומר (שם) "ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר":

וחמושים - אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל" - (יהושע א) "ואתם תעברו חמושים". וכתיב (יהושע ד) "ויעברו [בני] ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא".

ד"א: וחמושים עלו - אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל טז) "רבבה כצמח השדה נתתיך" וכתיב (שמות א) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו? העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים. ואימתי מתו? - בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקח משה את עצמות יוסף עמו - להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה - ומשה עוסק במצות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר (משלי י) "חכם לב יקח מצות, ואויל שפתים ילבט".

ומשה, מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? - אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו!

עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וזעק ואמר: יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, שהוא גאל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל, ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו - נקיים אנחנו משבועתך! מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.

ואל תתמה בדבר הזה, הרי הוא אומר (מלכים ב ו) "ויהי האחד מפיל את הקורה והברזל נפל למים, ויצעק ויאמר אהה אדוני, והוא שאול!" והרי דברים ק"ו: ומה אלישע, תלמידו של אליהו, הציף הברזל - ק"ו למשה רבו של אליהו.

רבי נתן אומר בקיפוסולין של מצרים היה קבור יוסף. ללמדך שבמדה שהאדם מודד בה מודדים לו: מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב) "ותתצב אחותו מרחוק לדעה", והמקום עכב לה במדבר הארון והשכינה, והכהנים והלויים, וכל ישראל - שבעת ימים עם ענני כבוד; שנאמר (במדבר יב) "והעם לא נסע עד האסף מרים".

יוסף זכה לקבור את אביו, שאין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ) "ויעל יוסף לקבור את אביו" כתיב שם "ויעל עמו גם רכב גם פרשים". מי לנו גדול כיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה!

משה נתעסק בעצמות יוסף, שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". מי לנו גדול כמשה, שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים לד) "ויקבור אותו בגיא"! ולא עוד, אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו - ועם יוסף הארון והשכינה והכהנים והלויים וכל ישראל ושבעה ענני כבוד. ולא עוד, אלא שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים, והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? והם אומרים להם: זה ארונו של מת, וזה ארונו של חי העולמים. ואומרים להם: מה טיבו של מת להלוך עם ארון חי העולמים? - ואומרים להם: המונח בארון זה - קיים מה שכתוב במונח בארון זה.

במונח בארון זה כתיב (שמות כ) "אנכי ה' אלהיך", וביוסף כתיב (בראשית נ) "התחת אלהים אני". במונח בארון זה כתיב (שמות כ) "לא יהיה לך אלהים אחרים", וביוסף כתיב (בראשית מב) "את האלהים אני ירא". (שמות כ) "לא תשא", וביוסף כתיב (בראשית מב) "חי פרעה". (שמות כ) "זכור את יום השבת", וביוסף כתיב (בראשית מג) "וטבוח טבח והכן", ואין "הכן" אלא ערב שבת - כתיב הכא והכן וכתיב התם (שמות טז) "והיה ביום הששי והכינו". (שמות כ) "כבד את אביך", וביוסף כתיב (בראשית לז) "ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם, לך ואשלחך אליהם, ויאמר לו הנני" - יודע היה שאחיו שונאים אותו, ולא רצה לעבור על דברי אביו. (שמות כ) "לא תרצח", לא רצח לפוטיפר. (שמות כ) "לא תנאף", לא נאף לאשת פוטיפר. (שמות כ) "לא תגנוב", לא גנב פרעה, שנאמר (בראשית מז) "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו'. (שמות כ) "לא תענה ברעך", ויוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו. והרי דברים ק"ו: ומה דבר של אמת לא ענה, של שקר על אחת כמה וכמה! (שמות כ) "לא תחמוד", שלא חמד אשת פוטיפר.

כתיב (ויקרא יט) "לא תשנא", וביוסף אומר (בראשית נ) "וינחם אותם וידבר על לבם". כתיב (ויקרא יט) "לא תקום ולא תטור", וכתיב (בראשית נ) "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה". (ויקרא כה) "וחי אחיך עמך", (בראשית מז) "ויכלכל יוסף את אביו".

כי השבע השביע - השביעם שישבעו לבניהם. ר' נתן אומר: מפני מה השביע את אחיו, ולא השביע את בניו? - אמר: אם אני משביע את בני - אין המצרים מניחים אותם. ואם אומרים 'אבינו העלה את אביו' - מיד הם אומרים להם: אביכם מלך היה! - לפיכך השביע את אחיו ולא השביע בניו.

אמר להם יוסף: אביו ירד לרצונו - ואני העלתיו על כרחי, כי הוא השביעני. משביע אני עליכם: ממקום שגנבתוני - שם תחזירוני. וכן עשו לו, שנאמר (יהושע כד) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים - קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויהי לבני יוסף לנחלה".

פקוד יפקוד אלהים אתכם - פקד אתכם במצרים, יפקוד אתכם בים סוף. פקד אתכם על הים, יפקוד אתכם במדבר. פקד אתכם במדבר, יפקוד אתכם על נחלי ארנון. פקד אתכם בעולם הזה, יפקוד אתכם בעולם הבא:

והעליתם את עצמותי מזה אתכם - שומע אני מיד? תלמוד לומר אתכם, כשתהיו עולים. ומנין שאף עצמות שאר השבטים העלו עמם? שנאמר "מזה אתכם":

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויסעו מסכות ויחנו באיתם - מה איתם מקום, אף סוכות מקום.

ר' עקיבא אומר: אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר (ישעיה ד) "וברא ה' על מכון הר ציון" וכתיב (שם) "כי על כל כבוד חופה". אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין? ת"ל (שם) "וסוכה תהיה לצל יומם", ואומר (ישעיה לה) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם".

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וה' הולך לפניהם יומם - נמצאת אומר שבעה עננים הם: "וה' הולך לפניהם יומם", וגו' (במדבר יד) "ועננך עומד עליהם", (שם) "ובעמוד ענן", (במדבר ט) "ובהאריך הענן", (שמות מ) "ובהעלות הענן", (שם) "ואם לא יעלה הענן", (שם) "כי ענן ה' על המשכן".

שבעה עננים: ארבע מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך - מגביהו, וכל הגבוה - משפילו, שנאמר (ישעיה מ) "כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה". והיה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, מכבד ומרבץ לפניהם.

ר' יהודה אומר: שלשה עשר עננים היו: שנים לכל רוח ורוח, שנים מלמעלה ושנים מלמטה, ואחד שהיה מהלך לפניהם.

ר' יאשיה אומר: ארבעה: אחד לפניהם ואחד לאחריהם, אחד למעלה ואחד למטה.

ר' אומר: שנים.

וה' הולך לפניהם יומם - ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. אברהם לווה מלאכי השרת, שנאמר (בראשית יח) "ואברהם הולך עמם לשלחם" - והמקום לווה את בניו במדבר ארבעים שנה, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן". באברהם אבינו אומר (בראשית יח) "ואקחה פת לחם" - והקב"ה הוריד את המן ארבעים שנה, שנאמר (שמות טז) "הנני ממטיר". באברהם אומר (בראשית יח) "יוקח נא מעט מים", והקב"ה העלה לבניו באר במדבר, שנאמר (במדבר כא) "אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה".

באברהם הוא אומר (בראשית יח) "ואל הבקר רץ אברהם", והקב"ה הגיז שלו לבניו, שנאמר (במדבר יא) "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים". באברהם הוא אומר (בראשית יח) "והשענו תחת העץ", והקב"ה פרש לבניו שבעה ענני כבוד, שנאמר (תהלים קה) "פרש ענן למסך ואש להאיר לילה". באברהם הוא אומר (בראשית יח) "והוא עומד עליהם", והקב"ה הגין על בני בניו במצרים, שלא ינגפו; שנאמר (שמות יב) "ופסח ה' על הפתח".

וה' הולך לפניהם יומם - איפשר לומר כן? והלא כבר נאמר (ירמיה כג) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", וכתיב (ישעיה ו) "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו", ואומר (יחזקאל מג) "הנה כבוד ה' אלהי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו". ומה ת"ל "וה' הולך לפניהם יומם"? - א"ר אנטונינוס: למלך שהוא דן על הבימה, ומחשיך, והיו בניו מחשיכין אצלו. אחר שנפטר מן הבימה - הוא היה נוטל את הפנס ומאיר לבניו; והיו גדולי מלכות קרובין אצלו, ואומרים לו: אנו נוטלין את הפנס ונאיר לבניך! והוא אומר: לא מפני שאין לי מי שיטול את הפנס ויאור לבני, אלא הרי אני מודיע לכם חבתם של בני, שתהיו נוהגים עמהם בכבוד. וכך הודיע הקב"ה חבתן של ישראל לאומות העולם, שהוא בעצמו הלך לפניהם - שיהיו נוהגים עמהם בכבוד. ולא דיין שאינם עושים, אלא שממיתים אותם מיתות חמורות משונות זו מזו! ולענין כן הוא אומר (יואל ד) "וקבצתי את כל הגוים אל עמק יהושפט, ונשפטתי אותם שם על עמי ונחלתי ישראל, אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו". יכול על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים? תלמוד לומר "על עמי ונחלתי ישראל"! ואומר (שם) "ומצרים לשמה תהיה, ואדום למדבר שממה תהיה, מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". באותה שעה (שם) "ויהודה לעולם תשב, וירושלם לדור ודור", ואומר (שם) "ונקתי דמם לא נקתי, וה' שוכן בציון". אימתי "וה' שוכן בציון" - "ונקתי דמם לא נקתי":

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא ימיש עמוד הענן - מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים - היה עמוד האש צומח.

ד"א: לא ימיש - בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, על ערבי שבתות: עד שעמוד הענן קיים - היה עמוד האש צומח:


ראו גם: התורה והמצוה על שמות יג - פירוש מלבי"ם על המכילתא.

קיצור דרך: mdrjhlka-jm-13