קטגוריה:שמות יג יז
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃
וַיְהִ֗י וַ - ו' החיבור
יְהִ֗י - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: c/1961
מורפ': HC/Vqw3ms בְּשַׁלַּ֣ח בְּ - מילת יחס
שַׁלַּ֣ח - פועל, פיעל, מקור נסמך
צורת יסוד: b/7971
מורפ': HR/Vpc פַּרְעֹה֮ פַּרְעֹה֮ - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 6547
מורפ': HNp אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־הָעָם֒ הָ - מילית, ה' הידיעה
עָם֒ - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/5971 a
מורפ': HTd/Ncmsa וְלֹא וְ - ו' החיבור
לֹא - מילית, שלילה
צורת יסוד: c/3808
מורפ': HC/Tn־נָחָ֣ם נָחָ֣ - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: 5148
מורפ': HVqp3ms/Sp3mp אֱלֹהִ֗ים אֱלֹהִ֗ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 430
מורפ': HNcmpa דֶּ֚רֶךְ דֶּ֚רֶךְ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 1870
מורפ': HNcbsc אֶ֣רֶץ אֶ֣רֶץ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 776
מורפ': HNcbsc פְּלִשְׁתִּ֔ים פְּלִשְׁתִּ֔ים - שם עצם, ייחוס, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 6430
מורפ': HNgmpa כִּ֥י כִּ֥י - ו' החיבור
צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC קָר֖וֹב קָר֖וֹב - תואר, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 7138
מורפ': HAamsa ה֑וּא ה֑וּא - כינוי גוף, אישי, גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 1931
מורפ': HPp3ms כִּ֣י כִּ֣י - ו' החיבור
צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC׀ אָמַ֣ר אָמַ֣ר - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 559
מורפ': HVqp3ms אֱלֹהִ֗ים אֱלֹהִ֗ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 430
מורפ': HNcmpa פֶּֽן פֶּֽן - ו' החיבור
צורת יסוד: 6435
מורפ': HC־יִנָּחֵ֥ם יִנָּחֵ֥ם - פועל, נפעל, עתיד, גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 5162
מורפ': HVNi3ms הָעָ֛ם הָ - מילית, ה' הידיעה
עָ֛ם - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/5971 a
מורפ': HTd/Ncmsa בִּרְאֹתָ֥ם בִּ - מילת יחס
רְאֹתָ֥ - פועל, קל, מקור נסמך
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: b/7200
מורפ': HR/Vqc/Sp3mp מִלְחָמָ֖ה מִלְחָמָ֖ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 4421
מורפ': HNcfsa וְשָׁ֥בוּ וְ - ו' החיבור
שָׁ֥בוּ - פועל, קל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, משותף, רבים
צורת יסוד: c/7725
מורפ': HC/Vqq3cp מִצְרָֽיְמָה מִצְרָֽיְמָ - שם עצם, פרטי
ה - סיומת, ה' המגמה
צורת יסוד: 4714
מורפ': HNp/Sd׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
וַיְהִ֗י רביעי (משנה, דרגא 3)
בְּשַׁלַּ֣ח מונח (משרת, דרגא 5) פַּרְעֹה֮ זרקא (משנה, דרגא 3)
אֶת־הָעָם֒ סגול (מלך, דרגא 2)
וְלֹא־נָחָ֣ם מונח (משרת, דרגא 5) אֱלֹהִ֗ים רביעי (משנה, דרגא 3)
דֶּ֚רֶךְ יתיב (משנה, דרגא 3)
אֶ֣רֶץ מונח (משרת, דרגא 5) פְּלִשְׁתִּ֔ים זקף קטן (מלך, דרגא 2)
כִּ֥י מרכא (משרת, דרגא 5) קָר֖וֹב טפחא (מלך, דרגא 2)
ה֑וּא אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
כִּ֣י מונח לגרמה (שליש, דרגא 4) ׀ פסיק (לגרמה) (שליש, דרגא 4)
אָמַ֣ר מונח (משרת, דרגא 5) אֱלֹהִ֗ים רביעי (משנה, דרגא 3)
פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם מרכא (משרת, דרגא 5) הָעָ֛ם תביר (משנה, דרגא 3)
בִּרְאֹתָ֥ם מרכא (משרת, דרגא 5) מִלְחָמָ֖ה טפחא (מלך, דרגא 2)
וְשָׁ֥בוּ מרכא (משרת, דרגא 5) מִצְרָֽיְמָה סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם הנחה אותם בדרך אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים בדרך הקצרה בין מצרים לכנען, דרך חוף עזה, איזור בשליטת הפלישתים כִּי קָרוֹב קרובה מדי למצרים, ובני ישראל עלולים להתחרט ולחזור במהרה למצרים הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים "פֶּן יִנָּחֵם שמא יתחרט הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה - וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה כַּד שַׁלַּח פַּרְעֹה יָת עַמָּא וְלָא דַּבַּרִנּוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הִיא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִּלְמָא יְזוּעוּן עַמָּא בְּמִחְזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה כַּד פְּטַר פַּרְעה יַת עַמָּא וְלָא דַבְּרִינוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִישְׁתָּאֵי אֲרוּם קָרֵיב הוּא אֲרוּם אֲמַר יְיָ דִלְמָא יִתְהֲווֹן עַמָּא בְּמֵיחְמֵיהוֹן אֲחוּהוֹן דְּמִיתַן בִּקְרָבָא מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין בְּנֵי חֵילָא מִשִּׁבְטָא דְאֶפְרַיִם מְאַחֲדִין בִּתְרִיסִין וְרוּמְחִין וּמָאנֵי זַיְינִין וְנַחֲתוּ לְגַת לְמֵיבוּז גֵּיתֵי פְּלִישְׁתָּאֵי וּבְגִין דַּעֲבָרוּ עַל גְּזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם תְּלָתִין שְׁנִין קֳדָם קִיצָא אִיתְמַסְרוּ בִּידָא דִפְּלִישְׁתָּאֵי וּקְטָלוּנוּן הִינוּן הֲווֹ גַרְמַיָא יְבֵישַׁיָא דְאָחֵי יַתְהוֹן מֵימְרָא דַיְיָ עַל יְדָא דִיְחֶזְקֵאל נְבִיָא בְּבִקְעַת דּוּרָא וְאִין יֶחְמוּן כְּדֵין יִדְחֲלוּן וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם: |
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
הפה שאמר (שמות ה) "גם את ישראל לא אשלח" הוא שאמר (שמות ח) "אנכי אשלח אתכם (ואת טפכם)". מה שכר נטלו על כך? - (דברים כג) "לא תתעב מצרי".
הפה שאמר (שמות ה) "לא ידעתי את ה'" הוא שאמר (שמות יד) "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". מה שכר נטלו על כך? - (ישעיה יט) "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'".
הפה שאמר (שמות ה) "מי ה' אשר אשמע בקולו" הוא הפה שאמר (שמות ט) "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". על כן נתן להם מקום קבורה, שנאמר (שמות טו) "נטית ימינך תבלעמו ארץ".
ולא נחם אלהים. אין נחום זה אלא נהוג, וכן הוא אומר (תהלים עז) "נחית כצאן עמך" וגו' וכתיב (תהלים עח) "וינחם בענן יומם".
דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה (שמות ג) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה".
כי קרוב הוא - קרוב הדרך לשוב למצרים, שנאמר (שמות ח) "דרך שלשת ימים נלך במדבר".
ד"א: כי קרוב הוא - קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא) "השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ועדיין נכדו קיים.
ד"א: כי קרוב הוא - קרובה השבועה מלחמה ראשונה לשנייה.
ד"א: כי קרוב הוא - בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנא' (בראשית טו) "ודור רביעי ישובו הנה". לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ - מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה! - אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להם אוכלי תרומה.
ד"א: כי קרוב הוא - לא הביאן המקום בפישוטן, אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסו - עמדו ושרפו כל הזרעים, וקצצו כל האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקב"ה: לא הבטחתים לאבותיהם שאכניסן לארץ חריבה, אלא מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו) ובתים מלאים כל טוב", אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו כנענים ויתקנו מה שקלקלו.
ד"א: כי אמר אלהים וגו' - זו מלחמת עמלק, שנא' (במדבר יד) "וירד העמלקי" וגו'.
ד"א: כי אמר אלהים - מזו מלחמת בני אפרים, שנאמר (דברי הימים א ז) "אלה בני אפרים שותלח", וכתיב (תהלים עח) "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' מפני ש"לא שמרו ברית האלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.
ד"א: שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם.
ד"א: כי אמר אלהים - כדי שלא יחזרו לאחוריהם. והרי דברים ק"ו: ומה אם כשהקיפם דרך עמוקה אמרו (במדבר יד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אלו באין בפשוטה - על אחת כמה וכמה:רש"י
"כִּי קָרוֹב הוּא" - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה:
"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" - כגון מלחמת (במדבר יד) וירד העמלקי והכנעני וגו' (מכילתא) אם הלכו דרך ישר היו חוזרים ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אם הוליכם בפשוטה עאכ"ו (לפי סדר הכתוב נראה הרשימות מהופכים ועי' ברא"ם ובג"א ובמ"י יישוב נכון ע"ז):
"פֶּן יִנָּחֵם" - יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:
[י] כי קרוב הוא ונח לשוב וכו'. דאם לא כן אדרבא, מפני שהוא קרוב הוי ליה להוליכם דרך הקרוב. והקשה הרמב"ן על פירוש רש"י דהוי ליה להקדים ולומר 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא', שהרי "כי קרוב" גם כן הוא ליתן טעם למה הוליכם דרך ארץ פלשתים, הוי ליה לומר 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא', ונראה לי שכך פירושו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" ואין להוליך אותם שם, ואמר מפני מה אין להוליך אותם שם - "כי אמר אלקים פן ינחם וכו'". ועל כרחך הוצרך לכתוב כך, שאם כתב 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים הקרוב כי אמר אלקים פן ינחם', היה משמע לא נחם אותם דרך הקרוב שהיה לו להוליך אותם, ועל זה יהא התשובה שמא בראותם מלחמה ישובו למצרים, ולא יהיה נזכר הטעם משום שהדרך הוא נוח לשוב מצרים, וזה אינו, שבשביל מלחמה לא ישובו, שהרי כבר ראו מלחמות הרבה ולא שבו מצרימה. אבל עיקר הטעם שהדרך קרוב ונוח לשוב מצרים. וגם לא כתב 'ולא נחם אותם דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים כי קרוב הוא ופן ינחם העם בראותם מלחמה', דזה אין שייך לומר, שהיה משמע שהשם יתברך נותן טעם לדבריו "כי קרוב הוא", ודבר זה הכל יודעים, ואין ליחס דבר זה אל השם יתברך שהוא יתן טעם זה. לכך מקדים "כי קרוב", ודברי השם יתברך באים על "פן ינחם העם וגומר" (כ"ה ברא"ם). וגם לא כתב 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ואמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה', לפי שהיה משמע שני דברים; האחד "כי קרוב הוא" ונוח לשוב מצרים, ועוד "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", ולפיכך "ויסב אלקים את העם דרך המדבר" (פסוק יח), שאין הדרך קרוב וגם שם לא יראו מלחמה, וזה אינו, דהא בוודאי אף בדרך ההוא ראו מלחמה ולא היו חוזרים. והשתא דכתיב "כי קרוב הוא כי אמר אלקים" הכל הוא טעם אחד, שכאשר יראו מלחמה בדרך הקרוב אז ישובו מצרים, ובדרך הרחוק לא ישובו. וכך פירוש הכתוב "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב", ואין להוליך אותם בשביל שהוא קרוב, ולמה, ומה בכך שהוא קרוב, "כי אמר אלקים וגומר". והרא"ם תירץ קושיא זאת דלכך לא כלל בדבור אחד לכתוב 'כי קרוב הוא ואמר אלקים פן ינחם' מפני כי "קרוב הוא" סבה ראשונה - לכך לא הוליכם כפשוטו שמא יחזרו למצרים, ואחר כך הוא נותן סבת הסבה למה יחזרו למצרים, ואמר הסבה לסבת "פן ינחם העם וגו'". אבל לא פירש לנו למה נתן הסיבה שאינה סבה עד שיאמר גם כן סבת הסבה, אין דרך הכתוב לעשות כך, אמנם פירוש הנזכר הוא נכון:
אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דהוקשה לו גם כן קושיא זאת של הרמב"ן, דהוי ליה להקדים 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא ופן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה', ולפיכך אמר 'ומדרש אגדה יש רבים', כלומר שבשביל הדרש שדרשו בו חכמים נכתב כך. כי למדרש רז"ל שדרשו במכילתא (כאן) הוי "כי קרוב" טעם בפני עצמו, שהרי דרשו "כי קרוב הוא" השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הוליכם דרך ארץ פלשתים:
[יא] כגון מלחמות עמלקי והכנעני. פירוש אין לפרש שבסתם מלחמה איירי, דהרי ראו מלחמות עמלק ועדיין היו סמוך למצרים ולא היו חוזרים (לקמן יז, ח), אלא מלחמות עמלקי והכנעני (במדבר י"ד, מ"ב) - במלחמות אלו איירי קרא (כ"ה ברא"ם). ומה שפירש 'אם הוליכם כפשוטו היו חוזרים', שאין לומר שפירוש הכתוב "פן ינחם העם ושבו מצרימה" כלומר שמא ישובו מצרים, דודאי זה אינו, שאם פירושו שמא היו חוזרים, אם כן מה הועיל, הרי אף בעקימה היו אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד'), אלא על כרחך שהיו חוזרים בודאי. והא דכתיב "פן ינחם העם וגו'" דמשמע ספיקא, הך ספיקא ושמא הוא על המחשבה, שיתחרטו על יציאתם שיצאו, ואם יחשבו מחשבה על שיצאו - אז בודאי יחזרו. והשתא הועיל שפיר, דהא עכשיו שהוליכם בעקומה היו אומרים "נתנה ראש ונשובה" והיו מתחרטים על יציאתן, ולא היו חוזרין. וכך פירוש הכתוב "פן ינחם העם" יחשבו מחשבה על שיצאו, ואז ודאי ישובו מצרים, אבל בדרך רחוקה - אף אם יתחרטו על שיצאו, לא יחזרו בודאי:
ומה שפירש רש"י 'מה כשהוליכם דרך עקומה אמרו נתנה ראש אם הוליכם כפשוטו על אחת כמה וכמה', אף על גב דלא נוכל ללמוד שהיו חוזרים בודאי, דהרי כשהוליכם בעקומה לא היו חוזרים אלא אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ומנא לן שהיו חוזרים כשהוליכם בפשוטה, זה לא קשיא, שזה מגיד לך הכתוב שלכך לא הוליכם בפשוטה שהיו חוזרים. ומפני שהוקשה לו מנא ליה לפרש במלחמות עמלקי ולא במלחמה אחרת, ואמר שלכך אנו מפרשים במלחמה הזאת, שהרי תמצא במלחמה הזאת שאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרים" (במדבר י"ד, ד'), כל שכן וכל שכן אם הולכים בפשוטה שהיו רוצים לחזור, ואמר לך הכתוב שהיו חוזרין, ואין הכתוב צריך ראיה לדבריו. אי נמי דילפינן קל וחומר דודאי היו חוזרין, דהרי כשהוליכם דרך עקומה רצו לחזור, אלא שהיה להם מונע דלא היה להם ראש, דאחר שהיה דרך רחוקה הוצרך למנהיג בדרך, ואם היה להם ראש היו חוזרים, כל שכן בדרך קרובה, ואין צריך להם לראש - אחר שקרוב הוא, בודאי חוזרים, דהא אין צריך להם לראש, וגם קרוב להם לחזור:
[יב] יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. הפך הפירוש שלא כסדר הכתוב, ותירץ הרא"ם כי לא יתנו לשוב רק אחר ראיית המלחמה, לא כמו מצב הפסוק. ואין זה נכון, דהא שפיר כתב "פן ינחם העם" כאשר יראו מלחמה. אבל הפך הפירוש כדי שיהיה דבוק "פן ינחם" אצל "ושבו מצרימה", כאילו כתוב 'בראותם מלחמה פן ינחם ושבו מצרימה', כי פירוש "ינחם" 'יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב', וכאשר הוא דבוק אל "ושבו מצרימה" הוי שפיר "פן ינחם העם", וממילא נלמוד כי המחשבה - על שיצאו, שהרי הוא דבק אל "ושבו", אבל כאשר הוא מחובר אל "בראותם מלחמה" לא נוכל למילף כי 'המחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב', דהא לא כתיב רק "פן ינחם", ולא ידענו מה הוא הנחמה הזאת, והוא חסר בכתוב, ולכך אמר שהוא דבק אל "ושבו", ומזה ידעינן כי "פן ינחם" רוצה לומר 'יחשבו מחשבה על שיצאו', ולפיכך "ושבו מצרימה":
ואם תאמר ומי איכא ספיקא קמיה שמיא (ברכות דף ג:) שאמר "פן ינחם העם", יש לומר דאף על גב דודאי הכל גלוי לפני הקב"ה, דבר זה - שהוא ההליכה בדרך פשוטה - אינו אלא ספק מצד עצמו, דהא אם ישראל צדיקים לא יתחרטו על יציאתם, ואף על גב דהקב"ה יודע קושי ערפם של ישראל (להלן לב, ט) וידע שיחזרו, מכל מקום מצד ההליכה דרך הפשוטה אינו רק ספק, ולפיכך קאמר "פן ינחם", אבל אם יתחרטו אז בודאי ישובו, שהרי הדרך קרוב הוא. וכן פירוש הכתוב - דבר זה להוליך אותם בפשוטה יכול להביא ישראל שיחזרו למצרים. ואין הכתוב מדבר היאך הוא גלוי לפניו, דודאי גלוי שודאי יתחרטו על שיצאו, אבל הכתוב מדבר כי דבר זה להוליך אותם בפשוטו אין זה רק אפשרות שיחזרו למצרים, ואין הכתוב מדבר בידיעתו, שודאי השם יתברך יודע מה שיעשו:בד"ה יחשבו כו' שבמקרא לשון כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב פן ישוב מה צ"ל פן ינחם אלא ש"מ דלא קפיד קרא אמה שישובו כי בודאי לא (יצאו) [תצא] מחשבתם לפועל כי לא יניחם יי' אלא שחש המקום על הירוס דעתם ומחשבו' שכל פעם יתנו לב להשיב ודוק מהרש"ל:בשלח... ולא נחם נהגם, כמו לך נחה את העם וכו' - פירוש לא בא רש"י בכאן לפרש פתרון המילה אלא לפרש דקדוקה ולהודיע שאין המ"ם מן היסוד אלא כנוי לרבים והרי הוא כמו 'נחה אותם' ולכך הביא ראיה ממלת 'נחה את העם הזה' וממלת 'תנחה אותם' שאין בהם מ"ם כל עקר אלא הה"א בלבד:בראותם מלחמה. כגון מלחת וירד העמלקי וכו'; כי קרוב הוא. ונוח לשוב לשוב באותו הדרך למצרים - קשה למה תפש רש"י מלחמה זו יותר משאר מלחמות, ועוד קשה למה סרס מקרא שפירש "בראותם מלחמה" קודם שיפרש "כי קרוב הוא" הקודם לו בפסוק[*]. י"ל שתפש מלחמת העמלקי והכנעני מפני שבאותה מלחמה נפלו מישראל ונוקשו ונשברו, וזהו שאמר 'מלחמת ”וירד העמלקי והכנעני“' כלומר המלחמה הכתובה באותו הפסוק שנאמר בו: "ויכום ויכתום" וכו'. ומה שפירש המקרא סירוסין, כדי לסמוך "בראותם מלחמה" למה שפירש לעיל ’"כי קרוב הוא" ונוח לשוב באותו הדרך למצרים‘. כלומר לכך ירא שמא ישובו בראותם מלחמה, כגון מלחמת העמלקי והכנעני, שאם הלכו בדרך ישר היו חוזרין כדמפרש ואזיל.
ומהר"ר כתב דסרס המקרא משום ד"פן ינחם" קאי "ישובו מצרימה" כמו שפירש ינחם העם על שיצאו ויתנו לב לשוב:
- [*] (ובפירוש שלנו נדפס כסדר, וכן בכמה מקומות דקדק הגאון המחבר ז"ל הזה על רש"י למה הקדים, ולפנינו נדפס כסדר. ונראה שהמדפיסים אחרונים הציגו כסדר ושינוי ממה שהיה נדפס בימים ראשונים)
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי קָרוֹב הוּא – וְנוֹחַ לָשׁוּב בְאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ לְמִצְרַיִם. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ הַרְבֵּה.
בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה – כְּגוֹן מִלְחֶמֶת "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי..." (במדבר יד,מה), אִם הָלְכוּ דֶּרֶךְ יָשָׁר הָיוּ חוֹזְרִים. וּמַה אִם כְּשֶׁהִקִּיפָם דֶּרֶךְ מְעֻקָּם אָמְרוּ "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (שם יד,ד), אִם הוֹלִיכָם בִּפְשׁוּטָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פֶּן יִנָּחֵם – יַחְשְׁבוּ מַחֲשָׁבָה עַל שֶׁיָּצְאוּ, וְיִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי יז) על האדם שיזכך מחשבתו ושיתקן מדות הלב לפי שהלב הוא עקר כל האברים שבגוף וכל האברים משוכים אחריו ומשועבדים אליו, והוא באמצע הגוף מושל עליהם מנהיג אותם ומשפיע כחו בכלם, וכלם עבדיו ומשרתיו, ודמיונו כמלך באמצע המדינה משגיח בכל סביבותיו ומצוה על אנשי המדינה איך יתנהגו, ולפי שחיי שאר כל האברים תלוים בלב לכך נקרא הקב"ה שהוא חיי כל הנמצאים כלם בלשון לב הוא שכתוב (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, וכשם שפעולות הלב להנהיג ולהשגיח על כל האברים שבאדם כך הקב"ה מנהיג כל הנמצאים כלם ומשגיח בכל הקצוות כענין שכתוב (שמות ח) כי אני ה' בקרב הארץ, עקר התורה כלה תלויה בלב. וכן התורה חתומה בלב מבראשית עד לעיני כל ישראל, לקוחה מן החכמה שיש בה ל"ב נתיבות פליאות חכמה, ולפי שכל פעולותיו של אדם תלויות בלב ע"כ יזהיר שלמה שיזהר האדם במדות הלב והודיענו שכל המחשבות הנעלמות בלב גלויות הם אצל הש"י כי הוא יודע המחשבות ובוחן הלבבות אי זה הוא לב טוב ואי זה הוא לב רע, וז"ש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה', יאמר כשם שהצורף בוחן את הכסף במצרף ואת הזהב בכור והוא כלי חרש העשוי לזקק בו הזהב ורואה הכסף אם הוא כסף סיגים או כסף נבחר וכן הזהב, כן הש"י בוחן לבות אי זה הוא שלם או חסר, ולמדנו מזה שהלב השלם והמחשבה הטובה נמשלים לכסף צרוף והלב החסר והמחשבה הרעה נמשלים לכסף סיגים, הלב הטוב סופו שיבא לידי פעולה טובה כשם שהכסף הנבחר סופו שיבא לידי מלאכה טובה והלב הרע סופו שיבא לידי פעולה רעה כשם שכסף הסיגים לא יצלח למלאכה. עוד יכלול ובוחן לבות שהוא מדבר ליום הדין הגדול של תחית המתים ומדבר בבינונים והם מחצה עונות ומחצה זכיות ואם אין בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן דינן כצדיקים גמורים דקיימא לן כבית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד, אבל אם יש בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן א"א להם בלא גיהנם ואפילו לבית הלל, וזהו הצרוף האמור כאן מצרף לכסף וכור לזהב, שעתיד הקב"ה שיצרפם ויבחנם כענין שכתוב (זכריה יג) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובנתים כבחון את הזהב, ומלת כור תעיד על האש, וכנה גיהנם שהוא מקום המשפט לכור שהוא כלי ההתכה וזהו מצרף לכסף וכור לזהב, ולמי לבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן, וזהו בוחן לבות ה' כי לשון בחינה אינו נופל אלא על הבינונים כי הצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים אין בהם צורך בחינה שהרי דינם נגמר ונחתך שאלו לחיי העוה"ב ואלו לגיהנם, וכענין שכתוב (דניאל יב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, אבל הבינונים והם המעויינים הם הם שצריכים בחינה אם יזכו ויהיו מכת הצדיקים או לא יזכו ויהיו מכת הרשעים זה צריך בחינת ה' יתברך לפי שקול דעתו יתברך, ועוד יכלול ובוחן לבות שהוא יתברך מביאם לידי בחינה ונסיון, כי מלבד שהוא בוחן אותם ויודע אותם לעצמו עוד הוא בוחן אותם לאחרים כלומר מביאם לידי בחינה כדי לפרסם זכות לבם לבריות כענין שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, וידוע שאין הקב"ה בוחן אלא הצדיקים, הוא שכתוב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן, משל למה"ד ליוצר שמוכר הכלים אינו בודק המרועע שבהם אלא החזק שבהם, הבחינה והנסיון אינו צורך להקב"ה שהרי המחשבה הצפונה בלב גלויה היא אצלו ולכך אמר ובוחן לבות ה', וכן הזכיר שלמה ע"ה (משלי טו) שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם, באור הכתוב אם הנעלם שבמעמקי הארץ הוא נגלה אצלו יתברך והוא מפורסם אצלו ובחון אליו כ"ש הלב שהיא משכן נפש החכמה אשר האציל מרוח קדשו שהוא נגלה אצלו ובחון אליו, אבל הצורך בזה הוא לבריות העולם שאינם יודעים בנעלם רק בנגלה ובמה שהוא נראה לעינים כענין שכתוב (שמואל א טז) כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וכאשר יבחן הצדיק ותצא מחשבתו הזכה ולבו הטהור מן הכח אל הפעל אז יתפרסם גודל חיוב העבודה ויתקדש שם שמים בעולם כענין הנסיון באברהם שכתוב בו (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם, ולא היה הנסיון כי אם לפרסם חיוב העבודה אצל הבריות וזהו שאמר לו הש"י (שם) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, באורו הדבר נודע לכל מעתה כי ירא אלהים אתה, וכענין הנסיון בישראל, כשיצאו ממצרים שרוב הנסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיד) הים ראה וינוס, וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם הש"י דרך המדבר והכל היה לנסותם ולבחון את לבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיה אפשר להוליכם בדרך הקרוב הוא ארץ פלשתים ולא עשה, וזהו שכתוב.
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. פן ינחם העם. אין ספק כלפי הקב"ה שהרי יודע היה כי ינחם העם אם יוליכם הדרך הקרוב, אבל באור פן ינחם כדי שלא ינחם, וכן אמרו רז"ל כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וכמוהו (בראשית ג) ועתה פן ישלח ידו שפירושו כדי שלא ישלח ידו, יאמר אין ראוי לי לתת לו הזמנה שיקח מעץ החיים ויאכל ממנו ותהיה גזרתי בטלה, וכן בכאן הוליכם בדרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים שלא לתת להם הזמנה שישובו למצרים מן הדרך ההוא הקרוב.
בראותם מלחמה. ואע"פ שראו מלחמה בדרך המדבר והיא מלחמת עמלק לא היתה מלחמת עמלק ראויה שישובו בעבורה למצרים, ועוד שלא עברו ישראל עליהם אבל הם באו ממרחק מתנכרים באותות ומופתים שנעשו לישראל שכבר שמעו אותם ורצו לבא עליהם להלחם כנגדם כמתגברים על הקב"ה, ודרשו רבותינו ז"ל מה אם כשהלכו דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אלו הוליכם דרך פשוטה על אחת כמה וכמה.
וכתב רבינו חננאל ז"ל שהוליכם דרך המדבר לסבה אחרת והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועלית השלו והוצאת מים מן הצור כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם, וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס להגדיל האות והמופת כי כן מצינו בחנניה מישאל ועזריה כשהושלכו לכבשן האש והיה אפשר באות קל בכבוי האש ולהגדיל האות והמופת היה האש בתוקף כחה ולא הזיקה אותם כענין שכתוב (דניאל ג) די לא שלט נורא בגשמיהון ושער ראשהון לא התחרך וריח נור לא עדת בהון, גם דניאל היה אפשר זה באות קל שימית הקב"ה את האריות ולהגדיל האות הניחם חיים ולא הזיקוהו, הוא שכתוב (שם ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, גם גדעון שבא להלחם עם מדין היה מחנה מדין כחול אשר על שפת הים והיה אפשר לעשות אות שינצח אותם בעשרת אלפים איש או במחציתם ודי מזה אות גדול וכדי להגדיל האות נצח אותם בשלש מאות איש כי כן כתיב (שופטים ז) רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי וכתיב (שם) ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך.
ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה.
ובמדרש ויהי בשלח פרעה הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא שאמר אנכי אשלח אתכם ואת טפכם ומה שכרו לא תתעב מצרי, הפה שאמר לא ידעתי את ה' חזר ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ומה שכרו נתן להם קבורה שנאמר (שמות טו) נטית ימינך תבלעמו ארץ.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" כי קרוב הוא" מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם:
" והנה בראותם מלחמה" בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים וגומר והיא כי למה אמר ויהי בשלח פרעה את העם והיה ראוי שיאמר בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלהים וגומר ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים:
השאלה הב' למה לא נתן הכתוב הסבה האמתי' למה לא נחם אלהים דרך פלשתים שהיה כדי לקרוע את הים ולהטביע המצריים בו ולכן הביאם דרך המדבר ים סוף ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים שלא היה שם ים סוף ולא זכר הסבה האמיתית ההיא מהים וזכר סבה אחרת חלושה באמרו פן ינחם העם וגומר והוא תימה רב יען קריעת ים סוף כיון יתברך בה מתחלת המכות:
השאלה הג' באמרו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגומר כי הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם והיה ראוי לכותבם בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגומר ושם היה לו לספר שעלו אותו ההמון הרב חמושים ושהביא משה את עצמות יוסף עמו לא עתה בתוך ספור נסי הים:
השאלה הד' באמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר כי הנה מלת הולך או מתנועע לא יפול בו ית' כיון שאינו גשם ואינו כח בגשם והיה ראוי לומר וה' מוליך לפניהם יומם עמוד ענן וגומר ומה ענין אמרו ללכת יומם ולילה האם היו ישראל הולכים ביום ובלילה כבורחים:
השאלה הה' מה ראה יתברך לעשות נכלים וערמומיות לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל כמו שנאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ והחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה וגו' כיון שפרעה ועבדיו וכל עמו כבר שלחו את ישראל במצותו והשאילו להם ממונם ואמרו לכו עבדו את ה' כדברכם וברכתם גם אותי. ומדוע יקללוהו המה בזה הפועל כי גם שהם הרעו לישראל והמיתו בניהם ביאור מצרים הלא כבר קבלו עונשם במכת בכורות ומה צורך לטביעתם בים סוף:
השאלה הו' באמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' כי איך אמר שנהפך לבבם כיון שהם לא פטרו אותם לגמרי אבל אמרו לכו עבדו את ה' כדברכם שר"ל דרך שלשת ימים ולשוב מיד כי על מנת כך שלחום כמו שכתב הראב"ע וכ"ש שהוליכו ממוניהם ובידוע היה שבהיותם בורחים ירדפו אחריהם להשיבם ולקחת כל אשר להם ואין בזה אם כן ויהפך:
השאלה הז' וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגומר והיא שאחרי שצוה אותם השם שישובו ויחנו לפני פי החירות ושהוא יחזק את לב פרעה לרדוף אחריהם ויכבד את לבו איך פחדו בני ישראל וצעקו הלא ידעו שדבר אלהינו יקום לעולם. ואם היו צועקים ומתפללים אליו איך היו אומרי' למשה המבלי אין קברי' ואיך יסכים התרעומ' עם הצעקה והתפל':
השאלה הח' באמרם המבלי אין קברים במצרים וגומר כי היה ראוי שיאמרו המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר לא שיאמרו שתי שלילות המבלי אין. ומה ענין אמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים האם שכחו אל מוציאם ביחסם הגאולה למשה גם אומרם הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים כי לא מצאנו שיאמרו אליו שם כן:
השאלה הט' בדברי משה אל העם התיצבו וראו את ישועת ה' וגומר כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו' כי מה הבטחון הזה שלא יוסיפו לראותם עוד עד עולם כי הנה ישיבו ישראל מזה עצמו אנחנו יראים שאם ימיתונו כאן לא נראה המצריים עוד עד עולם ולא כנעניים ולא אומה אחרת:
השאלה הי' במאמר השם מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי הנה משה לא צעק אל ה' כי הוא היה יודע סוד ה' ואיך יצעק ולמה אם כן הוכיחו מה תצעק אלי. גם לא היה להאשימו למה לא היה אומר לבני ישראל שיסעו כי הוא צוה אותם וישובו ויחנו לפני פי החירות ועל דברו היו חונים שמה גם אומרו הרם את מטך ונטה את ידך הוא מאמר בלתי מסודר כי היה לו לומר הרם ידך ונטה את מטך על הים:
השאלה הי"א באמרו יתברך וידעו מצרים כי אני ה' כי הנה הידיעה הנכספת אצלו היא לישראל שידעו אותו וישתלמו באמונותיו לא במצרים כל שכן שאם המצריים ימותו שם ידעו את ה' אחר כך:
השאלה הי"ב באמרו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ולא ידענו מי הוא המלאך הזה והכתוב אמר למעלה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכאן אמר שהמלאך הולך והמפרשים אמרו שמלאך ה' היה עמוד הענן אבל אין הכתוב סובלו כי הוא אומר ויסע מלאך האלהים ונאמר ויסע עמוד הענן מפניהם שעמוד הענן אינו המלאך אבל הם דברים מתחלפים ויש מי שפירש מלאך האלהים על משה ועם היות שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים הנה לא נקרא בשום מקום משה מלאך האלהים:
השאלה הי"ג באמרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה כי אם היה שם ענן וחשך איך האיר את הלילה כי לא זכר הכתוב שהיה שם לא אור ולא אש והרמב"ן פי' החשך הנזכר כאן על יסוד האש כחשך שנזכר במעשה בראשית. ואני כבר פרשתי שם שהאש לא נקרא חשך בשום מקום כל שכן שהכתוב אומר שלא בא עמוד האש למצריים אלא באשמורת הבקר כשנטבעו לא כשנכנסו לים אף שאמרו ולא קרב זה אל זה מורה שהיה זה בסבת החשך לא בסבת האור וזה מבואר מעצמו:
השאלה הי"ד באמרו ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' כי אם היה שנעשה נס קריעת ים סוף על ידי רוח הקדים והיה הנס והפלא בהביא את רוח קדים לא בשהוא החריב את הים והפכו ליבשה היה ראוי שיאמר הכתוב ויט משה את ידו על הרוח כי הוא נושא הפלא וממנו היה הנס לא מהים עצמו:
השאלה הט"ו איך נואלו שרי צוען ונשתגעו המצריים כלם ומלאם לבם להכנס בים הלא ידעו והלא ראו שאדירים משברי ים והלא ראו המים כמו נד וחומה היו להם מימינם ומשמאלם מעותדים לנפול עליה' ולהטביעם ואיך לא יראו לנפשותם. ואף על פי שראו ישראל נכנסין בו לא מפני זה היה ראוי שיבטחו להכנס שמה כי כבר ראו שבמכות מצרים בהיות יד ה' הויה במקניהם וממקנה ישראל לא מת עד אחד וכן בשאר המכות הפלה ה' חסיד לו וכל שכן במכות בכורות ולכן היה ראוי שיאמרו המצריים אנוסה מפני ישראל בראותם אותם נכנסים בים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויהי בשלח פרעה וגו' עד וידבר ה' אל משה לאמר וגומר וישובו ויחנו. לפי שיציאת ישראל ממצרים היתה להעלותם אל ארץ הכנעני כמו שאמר למשה בתחלת נבואתו והיה מי שיכוין ללכת אל מקום אחד שיבחר לו הדרך היותר קצר שאפשר להגיע מהרה אל מחוז החפץ. לכן הוצרך הכתוב לבאר הסבה שבעבורה כאשר יצאו ממצרים לא הלכו דרך פלשתים כי הוא היה הדרך היותר קרוב ללכת ארצה כנען וכן כתוב בספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש בלבד מהלך שמונה ימים והיה מפני זה קרוב הדרך ההוא מאד. וחשש הכתוב שמא יחשוב חושב שהלכו ישראל דרך המדבר כמנהג הבורחים שילכו בדרך עקומה וארוכ' כדי שילפתו ארחו' דרכם ולא ימצאו הרודפים אחריהם. ולכך ביאר הכתוב שלא היתה זאת סבת הליכת ישראל במדבר דרך עקומה ועל זה נאמר ויהי בשלח פרעה את העם רוצה לומר עם היות ששלח פרעה את העם והם יצאו ברשותו ולא בורחי'. הנה לא נחם אותם אלהים בעמוד עננו שיזכור ללכת לדרכם בדרך ארץ פלשתים בעבור שהיה הדרך ההוא קרוב אל מצרים מאד. והנה בעברם דרך ארץ פלשתים תעורר עליהם מלחמת אנשי הארץ שלא יתנו אותם לעבור בארצם כי זה ממנהג הארצות שלא יתנו לעבור בם עם רב כי ישללו הכפרים והמקומות הקטנים וכמו שעשו אדום וסיחון. והנה אם יראו ישראל מלחמה תכף בצאתם ממצרים ב' או ג' ימים להוותם בלתי מלומדי מלחמה יצטערו ממנה וישובו מצרימה כי יבחרו ברע המעטי והוא להשתעבד למצרים יותר מהרע הגדול שהוא היותם נהרגי' במלחמה ויאמרו הנה לא נמלט ממלחמות רבות גם בארץ אשר נלך שמה ולכן הסב אלהים את העם דרך המדבר רוצה לומר בדרך העובר במדבר כדי שיתאחרו זמן מה ויקנו חוזק לב וגבורה להלחם באויביהם והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב כאן ג' סבות גדולות שבעבורם לא נחם אלהים לישראל בעמוד עננו ללכת לארץ כנען בדרך ארץ פלשתים הא' היא לפי שישראל יצאו ממצרים בשליחות פרעה ורשותו וידוע שהוא שלחם לעבוד את אלהיהם במדבר כי כן אמר לו משה ויחוגו לי במדבר נלכה דרך שלשת ימים במדבר שתמיד אמרו לו שתהיה הליכתם במדבר. הנה מפני זה לא הוליכם ה' בדרך ארץ פלשתים פן יאמר פרעה משה בדאי הוא וישראל אל ארץ פלשתים הוליכם לא לחוג במדבר ועל זה אמר ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים רוצה לומר בעבור שישראל יצאו בשליחות פרעה וברשותו ומהידוע שהיה לחוג במדבר לכן לא נחם אלהים ללכת אל ארץ כנען בדרך ארץ פלשתים שהיה קרוב למצרים בעבור פרעה שיחשוב שילכו להתגורר בארץ פלשתים. ויהיה וא"ו ולא נחם אלהים נוספת כמו ואם נקבה תלד וטמאה (ירמיה ד' א') אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד וזו היא הסבה הראשונה רוצה לומר מפני שהיתה יציאתם בשליחות פרעה. והב' שחשש הקדוש ברוך הוא שאם ילכו בדרך ארץ פלשתים הקרוב אליהם לא יתנום הפלשתים לעבור בארצם ויערכו אתם מלחמה וישראל לא היו למודים בכך ולא יעצרו כח להלחם עם הפלשתים ולהיותם בדרך קרוב למצרים ישובו שמה ויתמכרו לעבדים ולשפחות וזאת היא הסבה הב'. ורבותינו דרשו כי קרוב הוא בפנים אחרים רבים ובפרקי רבי אליעזר דרשו כי קרוב הוא קרובה היתה מלחמה ראשונה של בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו ממצרים והרגום הפלשתים מאתים אלף ועל זה נאמר (תלים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב הה"ד פן ינחם העם בראותם מלחמה זאת מלחמת בני אפרים כשיראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת יחזרו להם והענין כלו שלא הוליכם מפני זה בדרך ההוא ובחר להוליכם דרך המדבר כדי שלא יראו מלחמה עד היותם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שיהיו אז רחוקים מאד ממצרים ולא ישובו שמה והסבה הזאת היא באמרו כי אמר אלהים ובאה בחסרון וא"ו כמו (חבקוק ג' י"א) שמש ירח עמד זבולה. והסבה הג' היא היותר עצמית והכרחית מהן מפני שלא היה ים בדרך ארץ פלשתים והוא יתברך היה חפץ לקרוע את הים לישראל ולהטביע המצרים בו ולכן הוצרך להוליך את ישראל דרך המדבר לעשות מעשהו בים סוף שהיה בדרך ההוא ועל זה אמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ואתה דע לך שוא"ו ויסב הוא בכאן במקום למ"ד שהוא אחד משמושי' כמו שזכר רבי יהודה ז"ל והביא מזה המין מהיום ההוא ומעלה מקיר העיר וחוצה כאלו אמר ולהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כי זאת היתה הסבה התכליתית להסבם דרך המדבר בעבור ים סוף והיתה ההסבה בעמוד הענן ההולך לפניהם בדרך מדבר והותרו במה שפרשתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שחשש השם לחולשת לבבם של ישראל שישובו מצרימ' להנצל ממלחמת הפלשתים והוצרך בעבורו להכניסם בים ולהוליכם במדבר עם היות שחמושי' עלו בני ישראל ממצרים רוצה לומר שבאו משם מזויינין בכל כלי זין או שהיו באים בסדר טוב ביד ראשי חמושים מנהיגי הצבא בעם קרבות יחפצו שהוא ממה שיאות לטוב התיקון בכל צבא וכמו שצוה מרע"ה ואתם תעברו חמושים כי הנה עם היותם בוטחים בה' היו מזוינים על דרך סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה והנה עם כל זה שעלו חמושים ממצרים ידע יתברך שלא יהיה להם לב להלחם ולא יצליחו וזה אע"פ שהיה זכות גדול ביניהם שלקח משה את עצמות יוסף עמו מפני שהשבע השביע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' הנה עם כל זה לא סמכם על הנס והזכות ההוא להוליכם דרך ארץ פלשתים אבל הסבם דרך המדבר לצד יס סוף ומסכות שחנו בראשונה באו ויחנו באיתם שהוא קצה המדבר והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הג'. ואמנם אמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' ראיתי לאנשים חכמים בעיניהם שאמרו דברים אשר לא כן מהם אמרו שה' הנאמר כאן הוא כנוי לשכל הפועל שהיה משפיע הנבואה במשה ולא יתכן שיתואר בזה השם המפורש הקדוש המיוחד לסבה הראשונה השכל הפועל קטן השכלי. ומהם אמרו שעמוד הענן בשם ה' וגם זה שקר כי הכתוב אומר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן מורה שאין עמוד הוא. ומהם אמרו ששם ה' נאמר כאן על משה רבינו שהוא היה פועל העמודים האלה והתימה איך לא כסתה כלימה פניהם לדבר כזה והכתוב אומר מיד אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר האם יפרשו ה' המקודש הזה פעם על משה ופעם על האלוה הדובר בו. אבל אמיתת הכתוב וכוונתו מבוארת ששם ה' נאמר על האלוה שברא העולם. ואמרו וה' הולך ענינו שהשגחתו היתה הולכת לפניהם לשמרם מכל דבר רע והוא ע"ד (ישעיהו נ״ב:י״ב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל ונאמר (מיכ' ב) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם שהכל הוא רמז להשגחתו העליונה יגיד הכתוב שהוא יתברך ביכלתו והשגחתו עליהם עשה ביסוד האויר עמוד מן השמים עד הארץ ישר ונכון כעמוד והיה זה להנחותם בדרך אשר ילכו בה כי הנה אלו היו הולכים דרך ארץ פלשתים לא היו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך כי היה שם דרך סלולה. אמנם במדבר שאין שם דרך ידוע והיו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך הספיק הקב"ה צורכם בעמוד הענן ההוא וכן זימן להם עמוד האש שעשה ג"כ ביסוד האויר דבר אשיי עומד מן השמים לארץ כתבנית העמוד שהבית עומד עליו ומלמעלה למטה והיה זה להאור להם לפי שבהיותם במדבר לא יהיו להם נרות ולא שמן להדליק ולמען לא יהיו כרשעים באפלה היה הקב"ה מוליך לפניהם לכבדם ולשמחם עמוד אש כדמות האבוקה הדולקת. וההזמנות האלה זימן להם לפי שידע שהיו עתידים ללכת זמן רב ומסעות רבות במדבר לכן הקדי' לתת להם כל הדברים הצריכים למסעיהם. ואמנם אמרו ללכת יומם ולילה אחשוב שלא נאמר על ישראל שילכו בדרכים יומם ולילה כי ביום היו הולכים ולא בלילה חוץ מליל קריעת ים סוף. והתורה ספרה בזה הדבר התמידי לא מה שהיה לאותה השעה בלבד על כן אמרתי שללכת יומם ולילה חוזר לעמוד הענן ועמוד האש אשר זכר שעשאם האלהים כן כדי שילכו לפני העם יומם ולילה רוצה לומר יומם עמוד הענן ולילה עמוד האש וזהו שביאר מיד באמרו לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מפני העם רוצה לומר שלא היה מסיר הקב"ה אותם העמודים הא' ביום והא' בלילה מלפני העם וזהו ללכת יומם ולילה והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם מה היה עמוד הענן ועמוד האש האלה האם היה עמוד הענן מהעננים המתילדים מהאדים העולים או מטבע אחר וכן עמוד האש האם היה אש יסודי פשוט או אש מורכב מתלהב שורף כאשים הנמצאים אצלנו ובכלל אם היה מציאות שני העמודים ההם טבעי או נסיי נבראו לשעתם או מששת ימי בראשית ואם היה האש וענן הזה הוא אשר ראו ישראל בסיני ביום מתן תורה ואשר מלאו את המשכן ביום הקמתו והאש אשר ירד על המזבח ביום שמיני למלואים ואשר נראה במדבר פתח אהל מועד פעמים רבות ואשר מלא את בית ה' אשר בנה שלמה או היו רבים מטבע אחד או מתחלפי הטבעים. הנה אחקור עליו בע"ה בסוף פרשת פקודי בהקדמת המשכן והוא דרוש נכבד מאד:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם 'עם' ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוספת וא"ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פ"כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהדרין דף צו.) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוספת וא"ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב':פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות יג יז"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.