גור אריה על רש"י שמות יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה · על רש"י שמות · יג · >>

פסוק יח[עריכה]

הסיבן מן הדרך הישר וכו' - כלומר דאין פירוש "ויסב אלהים את העם" שהיה מוליכם דרך עקומה כלשון "ויסב", שכל דרך עקומה הסבה הוא, דאם כן לכתוב 'ויולך אותם דרך המדבר ים סוף', מאי "ויסב", אלא לא איירי כלל בדרך שהיו הולכים אלא לאיזה דרך הסיבן, שהסבם לים סוף, כאילו אמר שהסיבן אל דרך המדבר לים סוף:

כמו לים סוף - דאין פירושו מדבר של ים סוף, ויהיה "המדבר" דבוק אל "ים סוף", דהא המדבר בה"א הידיעה שלא שייך כאן דביקות, ועל כרחך פירוש "ויסב אלהים את העם דרך המדבר", ונשאר "ים סוף" בפני עצמו, וצריך לפרש 'לים סוף':

דבר אחר וכו' - מפני שהוקשה על פשט הכתוב דהוי ליה למכתב וחמושים הלכו מאי וחמושים עלו, אלא לכך תלה ביציאתם למכתב וחמושים עלו לומר כי אחד מחמשה חלקים יצאו:

פסוק יט[עריכה]

ולמה לא השביע כו' - והא דלא הקשה רש"י הקושיא על גוף הכתוב דלעיל "וַיַּשְׁבַּע יוסף את בני ישראל", מפני דלעיל לא קשה, דאם לא היה רק שבועה אחת שהשביע את ישראל לא קשיא למה לא השביע אותם שיעלו מיד אותו, כי למה יטריח בחנם את ישראל להעלותו מיד, בשלמא גבי יעקב איכא טעמא שלא יעשו אותו עבודה זרה מפני שראו סימן קדושה ביעקב שפסק הרעב לרגלו, אבל יוסף אמר למה אטריח את ישראל בחנם כי לא יעשו אותו עבודה זרה, אבל עכשיו שהשביע את אחיו שישביעו את בניהם ואם מתו פתאום בלא שבועה שהשביעו לבניהם או מחמת שכחה לא היתה כאן שבועה והוי ליה מחמת זה לצוות את אחיו להעלותו מיד ולא יהיה בספק זה כלל.
ואם תאמר אם השבועה שהשביע את אחיו לבניהם לא היו צריכין אותן הבנים לחזור ולהשביע לבניהם, אם כן במה שהיה משביע לאחיו באותו שבועה היו עומדים בניהם ג"כ, ואם נאמר דלא היו בכלל רק אחיו ולא בניהם א"כ היה צריך שאותן הבנים צריכים להשביע את בניהם ג"כ דור אחר דור תמיד, ויהיו ס' רבוא משביעים את בניהם, וזה אי אפשר לומר. ועוד הרי הכתוב לא אמר רק שהם ישביעו בניהם ולא שישביעו בניהם לבניהם. ויראה שודאי לא היה משביע את אחיו שישאו עצמותיו אתם, דהא כמו שיוסף מת במצרים כך ימותו אחיו במצרים דהא עיקר הגלות לא התחיל רק אחר שמתו כל השבטים כדפרש"י בפרשת וארא ולפיכך לא היה השבועה להם, רק שישביעו את בניהם כשיצאו ממצרים להעלות את עצמות יוסף עמהם, אבל בניהם נפל עליהם הגלות והיה אפשר להיות נגאלים ג"כ שאם היה חי אחד קי"ו שנה היה הוא יוצא ממצרים, שלא היה מיתת לוי עד יציאת מצרים רק כמו קי"ו שנה, כיצד בן פ"ד שנה היה כשנשא לאה ושתי שנים עד שהוליד את לוי הרי פ"ו שנים, ויעקב היה כשירד למצרים בן ק"ל והיה לוי בן מ"ד ובן קל"ז מת נמצא שהיה חי לוי כמו צ"ג שנה ומאתים ועשר היו במצרים, נשאר עד היציאה קי"ז שנה וכאשר השביע את הבנים לכשיגאלו שיעלו את עצמותיו, כיון שקבלו עליהם הדור ראשון דאם יגאלו להעלות את עצמותיו של יוסף, חלה השבועה על כל הדורות, שהם בכלל שבועת אבותם וזה לא שייך באחיו דלא יוכל להשביעם שהם בעצמם יעלו עצמותיו, דלא יצאו הם ממצרים ולא היה יכול להשביעם רק שישביעו לבניהם.
אי נמי דכאשר השביע יוסף אחיו אין אחיו כלל ישראל שנאמר שהשבועה חלה על כלל ישראל, דהרי י"א שבטים אינם כלל ישראל, אבל כאשר הם השביעו את בניהם היו הם כלל ישראל וחלה השבועה על הכלל ואף דורות הבאים הם בכלל השבועה:

פסוק כא[עריכה]

נקוד פתח - פירוש כל למ"ד הנקודה בפתח עומדת במקום למ"ד וה"א כמו שפירש בפרשת לך לך אצל "ההרה נסו". והטעם שכל למ"ד הנקודה בפתח עומדת במקום למ"ד וה"א לפי שאם היתה הה"א כתובה היה כמו לְהַנחותם וכשחסרה הה"א מן המכתב, שכן דרך הלשון להיות הה"א חסירה, נתנו נקודת הה"א תחת הלמ"ד ונקודה לַנחותם, כך פירש הרב רבי אליהו המדקדק. והבל הוא טעם הזה ואין בו ממש, אך הפירוש כי נקודת הפתח היא הרחבת המוציא קול, ונשמע הה"א כאשר יקרא האדם לַנחותם הלמ"ד בפתח.

פסוק כב[עריכה]

לֹא יָמִישׁ הקב"ה - כי "ימיש" הוא מבנין הפעיל שהוא יוצא תמיד. ואם רצה לומר "לא ימיש" הענן, היה ראוי להיות ימוּש בוי"ו, ולפיכך פירושו 'לא ימיש הקב"ה' והשתא הוי פועל יוצא, ואע"ג דכתיב (שמות לג, יא): "ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל", חלוק גדול יש כאן ליודעי לשון הקודש, כי אצל בני אדם שייך לשון יוצא כי הוא המזרז את עצמו והרי הוא יוצא בצד זה כי האדם הוא המזרז את גופו. וכן פירושו "לא ימיש יהושע" - את עצמו ומדבר על האדם כאלו היה כאן שני דברים האחד דעתו והשני גוף האדם, וכך כתב לקמן: "ופרעה הקריב" ופירש רש"י: 'הקריב את עצמו ומיהר לפני חיילותיו'. וזה לא יתכן בענן, ולפיכך צריך לפרש "לא ימיש" - 'הקב"ה':

ומגיד שעמוד הענן משלים כו' - דאם לא כן הרי כתיב "וה' הולך לפניהם יומם" וגו', ולמה עוד "לא ימיש":