מפרשי רש"י על שמות יג יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שמות יג:



יט


פסוק

(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

רש"י

"הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" - השביעם שישביעו לבניהם (מכילתא). ולמה לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען מיד כמו שהשביע יעקב אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והי' סיפק בידי לעשות אבל בני לא יניחום מצריים לעשות לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו (סוטה יג ב).

"וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" - לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם שנאמר: אִתְּכֶם.

מפרשי רש"י

מזרחי (רא"ם) (כל הפרק)

עריכה

השביען שישביעו לבניהן - במכילתא. דאם לא כן, תרתי למה לי. ואף על גב דאיכא למימר ’דברה תורה בלשון בני אדם‘, כדאיתא במציעא ובקדושין ובכמה מקומות, הני מילי היכא דליכא למידרש, אבל היכא דאיכא למידרש דרשינן. וכבר הארכתי בזה בפרשת לך לך, עיין שם.

לאחיו השביע כן - במכילתא. ופירוש "את בני ישראל" - בני יעקב. ופירוש "לאמר" יוסף להם, לא הם לבניהם. דאם כן הא דדרשו במכילתא מייתורא ד"אתכם" ’מלמד שאף עצמות השבטים העלו עמהם‘, היכי משתמע מיניה. ועוד האי "עצמותי" - עצמות יוסף מיבעי ליה. ופירוש "פקוד יפקוד אלהים אתכם" את בניכם הבאים אחריכם שהם במקומכם. ופירוש "והעליתם" בציווי.

גור אריה (כל הפרק)

עריכה

ולמה לא השביע כו' - והא דלא הקשה רש"י הקושיא על גוף הכתוב דלעיל "וַיַּשְׁבַּע יוסף את בני ישראל", מפני דלעיל לא קשה, דאם לא היה רק שבועה אחת שהשביע את ישראל לא קשיא למה לא השביע אותם שיעלו מיד אותו, כי למה יטריח בחנם את ישראל להעלותו מיד, בשלמא גבי יעקב איכא טעמא שלא יעשו אותו עבודה זרה מפני שראו סימן קדושה ביעקב שפסק הרעב לרגלו, אבל יוסף אמר למה אטריח את ישראל בחנם כי לא יעשו אותו עבודה זרה, אבל עכשיו שהשביע את אחיו שישביעו את בניהם ואם מתו פתאום בלא שבועה שהשביעו לבניהם או מחמת שכחה לא היתה כאן שבועה והוי ליה מחמת זה לצוות את אחיו להעלותו מיד ולא יהיה בספק זה כלל.
ואם תאמר אם השבועה שהשביע את אחיו לבניהם לא היו צריכין אותן הבנים לחזור ולהשביע לבניהם, אם כן במה שהיה משביע לאחיו באותו שבועה היו עומדים בניהם ג"כ, ואם נאמר דלא היו בכלל רק אחיו ולא בניהם א"כ היה צריך שאותן הבנים צריכים להשביע את בניהם ג"כ דור אחר דור תמיד, ויהיו ס' רבוא משביעים את בניהם, וזה אי אפשר לומר. ועוד הרי הכתוב לא אמר רק שהם ישביעו בניהם ולא שישביעו בניהם לבניהם. ויראה שודאי לא היה משביע את אחיו שישאו עצמותיו אתם, דהא כמו שיוסף מת במצרים כך ימותו אחיו במצרים דהא עיקר הגלות לא התחיל רק אחר שמתו כל השבטים כדפרש"י בפרשת וארא ולפיכך לא היה השבועה להם, רק שישביעו את בניהם כשיצאו ממצרים להעלות את עצמות יוסף עמהם, אבל בניהם נפל עליהם הגלות והיה אפשר להיות נגאלים ג"כ שאם היה חי אחד קי"ו שנה היה הוא יוצא ממצרים, שלא היה מיתת לוי עד יציאת מצרים רק כמו קי"ו שנה, כיצד בן פ"ד שנה היה כשנשא לאה ושתי שנים עד שהוליד את לוי הרי פ"ו שנים, ויעקב היה כשירד למצרים בן ק"ל והיה לוי בן מ"ד ובן קל"ז מת נמצא שהיה חי לוי כמו צ"ג שנה ומאתים ועשר היו במצרים, נשאר עד היציאה קי"ז שנה וכאשר השביע את הבנים לכשיגאלו שיעלו את עצמותיו, כיון שקבלו עליהם הדור ראשון דאם יגאלו להעלות את עצמותיו של יוסף, חלה השבועה על כל הדורות, שהם בכלל שבועת אבותם וזה לא שייך באחיו דלא יוכל להשביעם שהם בעצמם יעלו עצמותיו, דלא יצאו הם ממצרים ולא היה יכול להשביעם רק שישביעו לבניהם.

אי נמי דכאשר השביע יוסף אחיו אין אחיו כלל ישראל שנאמר שהשבועה חלה על כלל ישראל, דהרי י"א שבטים אינם כלל ישראל, אבל כאשר הם השביעו את בניהם היו הם כלל ישראל וחלה השבועה על הכלל ואף דורות הבאים הם בכלל השבועה:

מנחת יהודה (כל הפרק)

עריכה

נחלת יעקב (כל הפרק)

עריכה

השביעם שישביעו לבניהם - דליכא למימר 'דברה תורה בלשון בני אדם', וכי עלתה על דעת יוסף שאותו הדור יעלו ממצרים עד שהשביעם שיעלו את עצמותיו, והלא היה להם להיות במצרים ארבע מאות שנה, ולפחות רד"ו שנה. ועוד דאם כן מה נתינת טעם הוא זה ל"ויקח משה את עצמות יוסף" מאחר שלא עליו היתה השבועה אלא על אותו הדור בלבד, על כרחך לומר שהשביעם שישביעו לבניהם, ודלא כהרא"ם:

ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען כמו שהשביע יעקב - במכילתא בשלמא למה הא לא קשיא דלמה לא השביע את אחיו שישאוהו מיד, דאין זה שורת הדין ואין יכולת בידם להשביעם על זה, אבל יש יכולת בידו להשביע את אחיו כשפקוד יפקוד אלקים אתכם - שתלכו בלאו הכי לארץ כנען, אז העלו עצמותי אתכם. אבל על בניו קשה למה לא השביעם שישאוהו מיד, וזה הוי שורת הדין כמו שהשביע יעקב, וזה לשון המכילתא: 'מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו' והכי פירושו, מפני מה השביע את אחיו שאין יכולת בידו להשביעם שישאוהו מיד אלא שישאוהו בזמן הגאולה, ולא השביע את בניו שהם ישאוהו מיד.
ומכל מקום קשה למה השביע את אחיו והניח את בניו, והוה ליה להשביע את בניו שישאוהו בזמן הגאולה. ודוחק לומר דודאי השביע את בניו, ואפילו הכי היה חושש פן יתרשלו בניו בשוגג או בשכחה או באונס, או שהיה חושש שבני ישראל לא ירצו להמתין עד שבניו ימצאוהו ויהיו בניו מוכרחים להניחו בארץ מצרים, לפיכך השביע שישביעו גם הם לבניהם, וכלל את כולם בשבועה זו, וכל זה דוחק.
ונראה לי דקושיא זו הוקשה להמכילתא, וגם קושיא אחתר מי נתן כח ליוסף להשביע את אחיו שישביעו גם לבניהם אחריהם וכל זה תירצו וזה לשונם: ’שכך אמר להם יוסף, אבי ירד לרצונו ואני העליתיו על כרחי כי הוא השביעני, משביע אני עליכם ממקום שגנבתוני שם תחזרוני, וכן עשו לו וכו'‘ ע"כ. הרי שהיה לו כח להשביעם וגם הם היו חייבים לקיים שבועתו יותר מבניו, לפי שמחוייבים להחזיר הגניבה למקומה. ובסוף פרק קמא דסוטה תירצו גם כן זאת הקושיא, והכי אמרינן התם: ’ואי לאו איעסקו ביה ישראל, בניה לא הוו מיעסקי ביה והכתיב "ויהי לבני יוסף לנחלה" אמרו הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמועטין‘ ע"כ. וע"ש בפירש"י ובשאר ספרים. ואפשר דמשום הכי השביע יוסף את אחיו שיתעסקו בו כדאמר בכתובות שצוה רבי אל תספדוני בעיירות אלא בכרכים, ואמרי התם משום יקרא הוא דקאמר:

לאחיו השביע כן - כתב הרא"ם "לאמר" קאי איוסף - להם ולא הם לבניהם וכו'. ואין צורך, דאפילו אם תפרש "לאמר" ככל לאמר האמור בתורה, כמו "וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור", דלאו למשה לבדו ציוה אלא לכל ישראל, ועל כרחך לפרש "וידבר ה' אל משה לאמר" - לישראל, והדר מפרש מה היא האמירה "קדש לי כל בכור" אתי שפיר, והוא הדין נמי הכא "השבע השביע את בני ישראל" דהיינו לאחיו "לאמר" לבניהם אחריהם, ומה היא השבועה שהשביע יוסף לאחיו "פקוד יפקוד" וגו', זה הלשון אמר לאחיו והם "לאמר" יאמרו לבניהם בלשונם והעליתם את עמצות יוסף. ועוד דהא כתיב סוף פרשת ויחי גם כן: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר והעליתם" וגו' ולמה ליה למימר "פקוד יפקוד" דהא לעיל מזה כתיב: "ויאמר יוסף אל אחיו" וגומר "ואלקים פקוד יפקוד" וגומר, אלא ודאי ד"לאמר" קאי הם לבניהם:

ספר הזכרון (כל הפרק)

עריכה

"והעליתם את עצמותי מזה אתכם" לאחיו השביע כן וכו' - ראה הרב ז"ל שאם "השבע השביע" פירושה השביעם שישביעו לבניהם כמו שפירש למעלה וכמו שמוכרח בפשט הכתוב, לפי שיוסף חכם היה ויודע שלפי גזירת בין הבתרים אי אפשר שתהיה הפקידה אלא בימי בניהם מה טעם שיאמר "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" היה לו לדבר בלשון נסתר ולומר והעליתם את עצמות יוסף מזה אתכם כלומר השביעו לבניכם ואמרו להם כשפקוד יפקוד אלהים אתכם תעלו את עצמות יוסף אתכם. לזה אמר אל תתמה שהכתוב תפש הלשון בעצמו שדבר לאחיו, והוא אומרו ז"ל 'לאחיו השביע כן' וכך שיעור הכתוב כי השביע יוסף את בני ישראל שישביעו לבניהם ויאמרו להם כשפקוד יפקוד אלהים אתכם תעשו מה שצונו יוסף שאמר לנו "והעליתם את עצמותי מזה אתכם". ומיתור "אִתְּכֶם" למדנו שאף עצמות השבטים העלו עמם.

עמר נקא (כל הפרק)

עריכה

השבע השביע השביען שישביעו לבניהן - וקשה מנא לו דבר זה. י"ל מייתור הכתוב שהיה די לו לכתוב כי השביע את בני ישראל אלא שכתב "השבע השביע" שהשביען שישביעו לבניהם.
ומה שאמר אח"כ 'לאחיו השביע כן' נפקא ליה מדכתיב בפרשת ויחי "ויאמר יוסף אל אחיו" וכו'.

וכתב מהר"ר שאל השואל מדוע לא השביע את בניו שישביעו לבניהן שישאוהו בצאתם, ונראה שהיה מתירא שמא לא ירצו בני ישראל להמתין את בניו עד שיחפשו את ארונו שהיה מושלך ביאור כדאיתא בסוטה לכך השביע את אחיו.