נחלת יעקב על רש"י שמות יג

פסוק יט[עריכה]

השביעם שישביעו לבניהם - דליכא למימר 'דברה תורה בלשון בני אדם', וכי עלתה על דעת יוסף שאותו הדור יעלו ממצרים עד שהשביעם שיעלו את עצמותיו, והלא היה להם להיות במצרים ארבע מאות שנה, ולפחות רד"ו שנה. ועוד דאם כן מה נתינת טעם הוא זה ל"ויקח משה את עצמות יוסף" מאחר שלא עליו היתה השבועה אלא על אותו הדור בלבד, על כרחך לומר שהשביעם שישביעו לבניהם, ודלא כהרא"ם:

ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען כמו שהשביע יעקב - במכילתא בשלמא למה הא לא קשיא דלמה לא השביע את אחיו שישאוהו מיד, דאין זה שורת הדין ואין יכולת בידם להשביעם על זה, אבל יש יכולת בידו להשביע את אחיו כשפקוד יפקוד אלקים אתכם - שתלכו בלאו הכי לארץ כנען, אז העלו עצמותי אתכם. אבל על בניו קשה למה לא השביעם שישאוהו מיד, וזה הוי שורת הדין כמו שהשביע יעקב, וזה לשון המכילתא: 'מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו' והכי פירושו, מפני מה השביע את אחיו שאין יכולת בידו להשביעם שישאוהו מיד אלא שישאוהו בזמן הגאולה, ולא השביע את בניו שהם ישאוהו מיד.
ומכל מקום קשה למה השביע את אחיו והניח את בניו, והוה ליה להשביע את בניו שישאוהו בזמן הגאולה. ודוחק לומר דודאי השביע את בניו, ואפילו הכי היה חושש פן יתרשלו בניו בשוגג או בשכחה או באונס, או שהיה חושש שבני ישראל לא ירצו להמתין עד שבניו ימצאוהו ויהיו בניו מוכרחים להניחו בארץ מצרים, לפיכך השביע שישביעו גם הם לבניהם, וכלל את כולם בשבועה זו, וכל זה דוחק.
ונראה לי דקושיא זו הוקשה להמכילתא, וגם קושיא אחתר מי נתן כח ליוסף להשביע את אחיו שישביעו גם לבניהם אחריהם וכל זה תירצו וזה לשונם: ’שכך אמר להם יוסף, אבי ירד לרצונו ואני העליתיו על כרחי כי הוא השביעני, משביע אני עליכם ממקום שגנבתוני שם תחזרוני, וכן עשו לו וכו'‘ ע"כ. הרי שהיה לו כח להשביעם וגם הם היו חייבים לקיים שבועתו יותר מבניו, לפי שמחוייבים להחזיר הגניבה למקומה. ובסוף פרק קמא דסוטה תירצו גם כן זאת הקושיא, והכי אמרינן התם: ’ואי לאו איעסקו ביה ישראל, בניה לא הוו מיעסקי ביה והכתיב "ויהי לבני יוסף לנחלה" אמרו הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמועטין‘ ע"כ. וע"ש בפירש"י ובשאר ספרים. ואפשר דמשום הכי השביע יוסף את אחיו שיתעסקו בו כדאמר בכתובות שצוה רבי אל תספדוני בעיירות אלא בכרכים, ואמרי התם משום יקרא הוא דקאמר:

לאחיו השביע כן - כתב הרא"ם "לאמר" קאי איוסף - להם ולא הם לבניהם וכו'. ואין צורך, דאפילו אם תפרש "לאמר" ככל לאמר האמור בתורה, כמו "וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור", דלאו למשה לבדו ציוה אלא לכל ישראל, ועל כרחך לפרש "וידבר ה' אל משה לאמר" - לישראל, והדר מפרש מה היא האמירה "קדש לי כל בכור" אתי שפיר, והוא הדין נמי הכא "השבע השביע את בני ישראל" דהיינו לאחיו "לאמר" לבניהם אחריהם, ומה היא השבועה שהשביע יוסף לאחיו "פקוד יפקוד" וגו', זה הלשון אמר לאחיו והם "לאמר" יאמרו לבניהם בלשונם והעליתם את עמצות יוסף. ועוד דהא כתיב סוף פרשת ויחי גם כן: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר והעליתם" וגו' ולמה ליה למימר "פקוד יפקוד" דהא לעיל מזה כתיב: "ויאמר יוסף אל אחיו" וגומר "ואלקים פקוד יפקוד" וגומר, אלא ודאי ד"לאמר" קאי הם לבניהם:

פסוק כ[עריכה]

ויסעו מסכות ביום השני שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות - כן מוכח בפרשת מסעי, וכתב הרב זה כדי לכוון החשבון שביום השלישי יחזרו לאחוריהם לפני פי החירות ונמצאו שלא היו רחוקים רק מהלך שני ימים ולפיכך השיגום בחמישי ובשישי: