קטגוריה:בראשית יד י

[יז] שנוטלין אדמה משם לטיט של בנין. דאם לא כן "חמר" למה לי:

[יח] ומדרש אגדה כו'. דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם היה בארות של טיט לבנין או למידי אחריני, אלא שהיה הטיט בהן וכו'. והקשה הרמב"ן דאין זה חיזוק לניסו של אברהם, כיון שיראו עובדי עבודה זרה שנעשה נס למלך סדום שהיה עובד עבודה זרה אדרבה - יחזיקו אמונתם, או שיאמרו בכל הניסים שהיו דרך כשפים, ותירץ הרמב"ן כי כאשר שב אברהם מהכות המלכים הביט בבור ההוא, כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם, ונעשה נס למלך סדום שיצא לקראתו, ונעשה הנס לכבוד אברהם, עד כאן לשונו. והרא"ם תירץ דעובדי עבודה זרה לא היו מאמינים כלל בניסים שהם חוץ מטבע של עולם, שהיו אומרים עולם כמנהגו נוהג (ראה ע"ז נד ע"ב), ואין כאן שנוי הטבע, ולא היו מאמינים בניסו של אברהם לפי שהוא יוצא חוץ לטבע, וכאשר ראו הנס נעשה שלא בטבע ובמנהגו של עולם - האמינו בניסים בכלל, ולא היה נס חיזוק על אמונת היחוד, אבל מה שמחזק אמונת היחוד זה היה מה שלא היה רוצה אברהם לעבוד אלילים, ועל ידי זה השליכו אותו לכבשן האש ונצל (ב"ר לח, יג), וזהו חיזוק לאמונת היחוד, כן פירש הרא"ם:

ואני אומר כיון שראו כי מלך סדום ועמורה היו חמשה מלכים, ונצחו אותם ד' מלכים, ואם כן הד' מלכים גבורים היו (רש"י פסוק ט), וכאשר רדף אברהם לבד אחריהם ונצח אותם, ידעו שהשם יתברך הוא שלוחם מלחמתו, והוא יתברך עמו ולא עם מלך סדום, שאם היה עם מלך סדום לא מסר אותם ביד שונאיהם, ולפיכך האמינו שכל מה שנעשה במלחמה הוא כי השם יתברך עם אברהם, ו"רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה, י"ט), וכאשר אברהם היה רוצה להציל המלכים הציל אותם, ואף זה שהיה בבור שחת, יצא בשביל שאברהם רדף להצילם. וכן אמר מלכי צדק "ברוך אברהם לאל עליון אשר מגן צריך וגו'" (ר' להלן יד, כ), היו מודים כי השם יתברך הוא שפעל זה, ולא תלו דבר הזה רק באברהם, וידעו כי בזכותו היה זה. ודבר הזה לא יתכן שלא היה מציל אותו מן אויבו בשעת מלחמה להגביר אותם על אויביהם, כמו שנתן כח לאברהם לרדוף אותם, ולהם לא עשה - עד שנפלו לבאר שחת ואחר כך יעשה לו נס בשינוי מנהגו של עולם, והקב"ה מושיע קודם שנפל, ולמה היה צריך לנס בחינם, ולפיכך אי אפשר לתלות הנס - אלא בזכות אברהם הוא ניצול: