ביאור:לשון נופל על לשון
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
דוגמאות לשימוש באותה מילה (או מאוד דומה) במשמעות שונה, ומשחקי מילים:
- רש"י על בראשית ב, כג: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" -
לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש (והמקור בבראשית רבה יח ד)
וכן רש"י מעיר זאת גם לגבי "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג כ).
- בראשית ג, א והפסוק האחרון בפרק ב - ערום \ ערומים
- רש"י על בראשית ג, טו: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" - "...ולפי שהלשון נופל על הלשון המילה 'ישופך' דומה ל'תשופנו' (למרות שמשמעותן שונה) כתב לשון נשיפה בשניהם".
- בראשית כא, טז - "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת... וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת"
- בראשית כה, כא - "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה "
- שמות יג, יז - "וְלֹא נָחָם... כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם..."
- שמות כב, טו -"יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה... כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת", לפי פירוש רמב"ן: "ויתכן שהיה הלשון נגזר מן "מהרה חושה", לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה..."
- ויקרא יג - הביטוי "בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּו"ֹ בהקשרים שונים
- במדבר כה, ח - "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה... וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ"
- יהושע ה, ז - "וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם... וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה"
- יהושע ה, י - "בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ".
- יהושע כ, ז - "וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ"
- שופטים ג, טו - "אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ"
- שופטים יב, יב - "וַיָּמָת אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי, וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן"
- שמואל ב כא, יט - וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים ממשפחת אורגים מפורסמת... אֵת גָּלְיָת... וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים עבה כמו מקל שמשמש אורגים להשחיל את חוטי הערב בשתי
- ישעיהו ה, ז - "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה"
- ירמיהו ב, יב - שֹׁמּוּ היו שוממים (בגלל מעשיכם הרעים ראוי הוא שהשמיים יהיו שוממים) שָׁמַיִם עַל זֹאת
- ירמיהו ג, יד - "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים"
- ירמיהו נא, ב - "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ" (רד"ק: "זרים - נכרים, וזרוה - מן מזרה ישראל. והוא לשון נופל על הלשון, לצחות")
- צפניה ב, ד - "כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה... וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר"
- מיכה א, יד - "בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב"
- תהלים מ, ד - "יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ"
- רות ב, י - "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה"
- רות ב, יב - "יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה"
- אולי כדאי גם להזכיר מקומות בהם הדימיון הלשוני מכוון וברור, כגון "מַקֵּל שָׁקֵד... כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂת" (ירמיהו א) וכן בנתינת שמות פרטיים לאורך כל התנ"ך.
- ראוי לציון הפסוק "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא ט) שמלבד שיש בו לשון נופל על לשון משולש, הוא ממש 'tongue twister'. לפי רש"י שם משה רבינו ממש התעקש על השנינות (וזאת בזמן מגיפת נחשים!): "לא נאמר לו לעשותו של נחשת? אלא אמר משה: הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון".
