המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
[יג] ואני אעשה של נחושת לשון נופל על לשון. פירוש, כי השם מורה על העצם הדבר, ומכיון שה'נחשת' וה'נחש' בשם אחד, מורה על כי יש שווי להם בדבר, שלא לחנם נקרא 'נחושת' וה'נחש' בשם אחד. שהרי כתיב (בראשית ב', י"ט) "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", תראה מזה שהשמות נקראים על פי החכמה, ולא לחנם. ומפני זה ראוי לעשות הנחש מנחושת, כי יש יחוס זה לזה:
"ויעש משה נחש נחשת" - לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש אני אעשנו של נחשת לשון נופל על הלשון זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח) ולא הבינותי זה שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא " עשה לך שרף " אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מלכים ב ב כא) וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד) וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי להודיעם כי השם ממית ומחיה
והביט אל נחש הנחשת וחי. הפך הטבע, כי הנשוך מסתכן בהביטו אל צורת הנושך, ועשאו משה מנחשת קלל שהוא מאדים דוגמת הנחשים השרפים. וכן נתרפא חזקיהו במריחת דבלת תאנים על השחין, ונמתקו מי מרה באותו עץ שהיה מר. והנה זה היה נס בתוך נס. גם בכאן שיתרפאו בהביטם אל צורת הנחש והיה נס בתוך נס, כי ידוע מחכמת התולדות בנשוכי הכלב השוטה אם יביטו למים יראה להם בו דמות הכלב או דמות המזיק וימותו, וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם, ורז"ל הזכירו זה במסכת יומא פרק יום הכפורים כי כל נשוך מכלב כל תריסר ירחי שתא לא שתי מיא אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי ליה לכלבא ומסתכן. וכן הרופאים יזהירו מי שיזכיר בפני הנשוכים שם הנושך, כי נפשם דבקה במחשבה ההיא ולא תפרד ממנו עד שאפילו בשתן שלהם יראו דמות גורי כלבים. וכיון שענין זה אמת ויציב מנפלאות חכמת התולדה היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ושלא יזכירוהו, כי אפילו הזכרון מזיק כל שכן הראיה, ולכך היה הענין הזה נס בתוך נס להסיר הנזק מהם במזיק ולרפאות החולי במחליא, וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.
"נחש נחשת" אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב כדי שיזכיר להם עונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו:
"ויעש משה נחש נחשת". לרמז שהגם שמצד טבע גופו היה נחש מזיק ומחומר הנחשת שמורה על כח הסט"א כמ"ש במק"א, בכ"ז וישימהו על נס וירם קרן אל הרוחנית, ובזה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ראיה ובין הבטה, שהבטה מציין פנות המחשבה והעיון אל הדבר שעיין והבין ענין נחש הנחשת שעשה משה ולמד להכניע יצרו וחי, וכבר כתב הרמב"ן שלמדנו בזה שדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, מסיר הנזק במזיק ומרפא החולי במחליא כמו שהזכירו גבי
ויורהו ה' עץ וכן במלח אלישע במים, וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או ראות דמותם, וכן ישמרו הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא
יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם, וא"כ היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יביטו בצורת נחש כלל וצוה הקב"ה
למשה לעשות להם דמות שרף שהוא הממית אותם, וידע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף
