גור אריה על רש"י בראשית טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · טו · >>

פסוק א[עריכה]

[א] אנכי מגן לך וכו'. ומה שלא פירש כן "אל תירא" שהיה מתיירא מן העונש - והיה אומר לו הקב"ה "אל תירא", משום דאם כן למה הרג אותם מתחלה אם ירא היה מן העונש, על כרחך צריך לומר שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש. אך קשה אם כן שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש - למה הוצרך לומר "אנכי מגן לך", ויש לומר שאברהם היה סובר שודאי רשעים גמורים היו כיון שנעשה לו נס שיהרוג אותם, אם היו צדיקים לא היה עושה לו הקב"ה נס שיהרוג צדיקים, ובודאי אין כאן עונש מה שהרג המלכים האלו, והיה מתיירא שקבל שכרו כיון שהקב"ה עשה נס אליו שהרג כל המלכים אלו, ובשביל כך קבל שכרו, וכשאמר לו הקב"ה "אל תירא" שלא קבל שכרו במה שהרג המלכים, יחשוב אברהם כי לכך לא קבל שכרו שלא היה נס, והיה דרך מקרה שהרג המלכים, ואם כן שמא צדיקים היו, והוצרך לומר שאינו כך, "אנכי מגן לך" מן העונש:

פסוק ב[עריכה]

[ב] ואם היה לי בן היה ממונה על אשר לי. דאם לא כן "ובן משק ביתי" למה לי. ואם תאמר ואברהם וכי לא היה מבקש בן רק שיהיה ממונה על אשר לו, ויש לומר דהכי קאמר - שהשם יתברך אמר "שכרך הרבה מאד", וקאמר מאי שכר יש לי; אם שכר העולם הזה - הלא על כל אשר לי ממונה אליעזר, ואין לי חפץ בכל אשר לי. ואם שכר בעולם הבא - הלא אליעזר דולה ומשקה מתורתו לאחרים, ואילו היה לי בן היה בני מלמד תורה, וזה שכר גדול מאוד לעולם הבא, שאמרו חכמים ז"ל כל המניח בן תלמיד חכם כאילו לא מת, ומפני שרצה להביא ראיה על שאברהם גם כן מתאונן לפני הקב"ה שאין לו בן ללמדו תורה פירש רש"י "דמשק" לפי התרגום פירושו מדמשק וכו', ולפי תלמוד שלנו (יומא דף כח:) דרשו נוטריקון 'דולה ומשקה וכו:

פסוק ג[עריכה]

[ג] מה תועלת וכו'. ד"הן לא נתתה" משמע תשובה לדברי הקב"ה, דכן משמע לשון "הן", כמו "הן כסף אשר מצאנו" (להלן מד, ח) וכן הרבה:

פסוק ה[עריכה]

[ד] צא מאצטגנינות שלך. דלפי פשוטו קשה מאי צריך להוציאו החוצה, הרי יכול לומר 'לך החוצה', מאי "ויוצא אותו החוצה". ואם תאמר מה שייך שנוי מזל בזה, הרי מתחלה לא היה מורה המזל רק 'אברם אינו מוליד', אבל אברהם מוליד, ואין כאן שנוי מזל, ויראה כי אין פירוש שהמזל היה מורה אברהם יש לו בן, זה אינו, רק המזל מורה על אברם אין לו בן, אבל לא היה מורה על אברהם כלום, ואמר לו הקב"ה 'צא מאצטגנינות שלך', כי אברם ראית אינו מוליד, אבל אברהם יש לו בן, כלומר שלא ראית דבר על אברהם, ולפיכך קורא אני לך שם אחר, וישתנה המזל על ידי שינוי השם:

[ה] אבל אברהם יש לו בן. ענין זה נתבאר בפרק קמא דראש השנה (דף טז:) דקאמר התם 'ד' דברים קורעים גזר דינו של אדם', ואחד מהם שינוי השם. ואל תתמה למה יהיה שנוי השם משנה המזל, דמאי איכפת בשם, אין זה קשיא, כי דבר גדול ומופלא הוא, ושם הארכנו בזה, ואין כאן מקומו. והקשה הרמב"ן הלא הוליד ישמעאל (להלן טז, טז) קודם שנשתנה שמו (להלן יז, ה), ותירץ הרמב"ן דפירוש המדרש (ב"ר מד, י) על בן הראוי ליורשו, כי ישמעאל לא יירש אותו, דכתיב (להלן כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע":

[ו] אין הבטה אלא מלמעלה למטה. הקשה הרא"ם דהא כתיב (שמות לג, ח) "והביטו אחרי משה", וכן "הבט ימין וראה" (תהלים קמב, ה) "ותבט אשתו מאחריו" (להלן יט, כו), "והביט אל נחש הנחושת" (במדבר כא, ט) - אשר עשה משה, ולפיכך הוצרך לומר 'אין הבטה' דאמור כאן - 'אלא מלמעלה למטה'. ולא נראה כלל, שאין [כן] לשון רש"י, וכן בב"ר (מ"ד, יב) אמרו 'אין הבט אלא מלמעלה למטה', אם כן אין הבטה כלל אלא מלמעלה למטה, אבל בכל דבר דאפשר לראות למעלה מדבר הנראה - שייך שפיר הבטה, כי ראות האדם הוא בכל העולם, וכאשר יביט אל דבר מה ופונה ראייתו אל אותו דבר - נקרא 'הבטה' שפיר, דהא ראותו הוא מלמעלה למטה, דממקום ששם עיני האדם שולטות - פונה ראייתו אל אותו דבר, אבל הכא דבכוכבים משתעי קרא, דאי אפשר שיהיה מביט למעלה מהם כלל, ועל זה אמרו חכמם ז"ל (ב"ר מד, יב) 'אין הבטה אלא מלמעלה למטה'. ומה שהבטה הוא דווקא מלמעלה למטה, מפני שהבטה הוא מלשון חבטה בחילוף אותיות אחה"ע, והבטה נקרא כאשר הראות מחבט עליו, וזה כאשר הוא מחבט עליו מלמעלה למטה, אבל מלמטה למעלה אין זה חבטה:

פסוק ו[עריכה]

[ז] ולא שאל לו אות על זאת. פירוש אבל אין האמנה הזאת שיאמין שכך יהיה הדבר, דאיך סלקא דעתך שלא יאמין הנביא לדברי השם יתברך, אלא שלא שאל לו אות כמו ששאל על ירושת הארץ, וזה היה האמנה בה' ובוטח לגמרי והולך בתומו ובאמונתו (כ"ה ברא"ם). שאין לומר שעדין יקשה למה צריך לו אות, אחר שהוא מאמין בה', דודאי האות - שלא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה, כי החטא בודאי גורם שלא תתקיים (ברכות סף ד.). והקשה הרמב"ן מי שהציל אותו מכבשן האש (ב"ר לח, יג) לא יאמין בדבר זה שיתן לו השם יתברך בנים, ואין זה קשיא, דודאי אף על גב שהיה שואל אות - אין זה שלא יאמין, רק שלא יגרום החטא, ומכל מקום יש בזה קצת בלתי מאמין:

והקשה הרמב"ן (פסוק ז) למה שאל אות בירושת הארץ ובנתינת זרע לא שאל אות, ותירץ משום דירושת הארץ תולה בדעת אחרים, דשמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם "רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי" (ראה ירמיה יח, ז-ח), ושמא גם כן כאן ישובו, או שיגרום חטא זרעו, אבל דבר זה שהוא נתינת הזרע לא שאל אות, דהוא תולה בעצמו, ולפיכך לא שאל אות. והקשה הרא"ם לדברי הרמב"ן למה לא שאל אות כשאמר למעלה (יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכאן שאל אות, ולפיכך פירש הרא"ם דכאן היה מסופק בנתינת הארץ, דשמא אחר כל הניסים שנעשו לו וניצול מן הרעב (לעיל יב, י), והציל את אשתו מתוך בית פרעה (שם שם כ), שמא קבל שכרו, ולא יבא לו ההבטחה שאמר לו הקב"ה בתחלה "לזרעך אתן את הארץ", דהשתא לא הבטיחו רק שאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ הזה" (ראה פסוק ז), ספור דברים בעלמא, כלומר מתחלה הוצאתיך כדי ליתן לך את הארץ, ועתה לא הבטיחו, לכך שאל לו אות. אבל בנים - הבטיחו עתה, שאמר לו "כה יהיה זרעך" (פסוק ה), ולפיכך לא שאל לו אות, כך תירץ הרא"ם. וכל זה אין בו ממש, דאם כן למה הוצרך לשאל אות, ישאל הקב"ה אם יתן לו הארץ, ולא יהיה צריך לאות. ועוד שהקב"ה אמר לו "שכרך הרבה מאוד" (פסוק א), אם כן לא קבל שכרו. ומה שהקשה למה לא שאל אות על זה כאשר אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אין זה קשיא, שכאשר ראה שעה רצוייה אצל הקב"ה שאמר "שכרך הרבה מאד", שזה לא נאמר לו מעולם, לפיכך אמר להקב"ה "במה אדע", ושאל אות:

אך אשר הוקשה לי על דברי הרמב"ן, דפירש ששאל אות מפני שהדבר תולה באחר שמא יעשו תשובה הכנעניים, אם כן היה אברהם מבקש אות ואף אם יעשו תשובה ישאל את הארץ, וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה, וכי עביד הקב"ה דינא בלא דינא (ברכות דף ה:):

אך הנראה שהאות הוא שעל כל פנים תתקיים ההבטחה ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, כי האות הוא שכך יהיה בודאי. ולא שאל אות על נתינת הזרע, מפני שחילוק גדול יש ביניהם, דבזרע אין חידוש שיהיה לו זרע, ואין כאן דבר מעשה כלל רק חדוש המזל (רש"י פסוק ה), והקב"ה אמר לו שיהיה לו זרע - והאמין בה' שכך יהיה לו לעתיד, אבל בנתינת הארץ, דהוא מעשה שהקב"ה יבטיח אותו שיתן מתנה כזאת לבניו, וסבור היה שמא לא יבא המעשה על כל פנים אלא על תנאי הבטיח לו, כי כל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות. אבל מה שהבטיחו על הבנים, שאין כאן מעשה, בודאי הבטחתו תתקיים, כיון שלא נתן לו דבר שאין לשאר בני אדם, שאף אנשים רשעים יש להם בנים, כדאמרינן (מועד קטן דף כח.) 'בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא', ובזה לא היה ירא שמא יגרום החטא, ולא שאל אות. אבל נתינת הארץ - מתנה כזאת היה ירא בודאי שמא יגרום החטא, וחשב אברהם כיון שלא אמר רק "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו'" (פסוק ז), חשב דאין זה רק ליתן, ואין כאן רק הבטחה על הנתינה, והבטחה על הנתינה אינה נתינה ממש, כמו שאין אדם קונה כשיאמר לו 'אתן לך מתנה' (בבא מציעא דף מט.), כך לא נקנה לאברהם המתנה, ואם הוא צדיק בודאי "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט), אבל אם יגרום החטא תשתנה ההבטחה, ולפיכך שאל אות, אבל בזרע לא שאל אות דאין כאן מתנה, והיה בוטח בה'. ולפיכך אחר כריתות הברית נאמר (פסוק יח) "לזרעך נתתי", דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ, ודברים ברורים הם אלו למבין:

ואני תמה על דברי הרא"ם שהקשה למה לא שאל אות על זה מיד שאמר "לזרעך אתן את הארץ" (לעיל יב, ז), הלא לדברי רז"ל היה ברית בין הבתרים קודם שאמר "לזרעך אתן את הארץ", כמו שפירשו בסדר עולם (פ"א), והביאו הרמב"ן פרשת בא (שמות יב, יח), אבל לפי סברתו השבנו. וזו פלא מדברי הרמב"ן, כי יסוד הכל הוא האמונה, ואיך היתה בעיניו מלתא זוטרתא, והנה במשה נאמר (במדבר כ, יב) "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני", ואין ספק כי משה אדון הנביאים לא היה מסופק בו יתברך:

[ח] יש אומרים וכו'. אף על גב דאין כאן מקומו לפרש "במה אדע", פירש זה כאן מפני שפירש "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" - 'הקב"ה חשבה לאברהם לצדקה', ואף על גב דחטא אחר כך מיד במה ששאל אות על הארץ (נדרים דף לב.), אפילו הכי חשב הקב"ה לו לצדקה דבר זה שלא שאל אות על הזרע. ויש קצת דוחק לפירוש זה, דסוף סוף כיון דשאל אות על הארץ לא היה לו צדקה בדבור זה, ולפיכך פירש אחריו 'דבר אחר לא שאל אות וגומר', והשתא לא שאל אות בשום דבר, ולפי זה אתי שפיר טפי "והאמין בה'" שלא שאל אות כלל. והרא"ם פירש כי סמך פירוש זה לכאן להודיע ההפרש שיש בין זה הלשון ללשון ראשון, דללשון ראשון פירש "ויחשבה לו צדקה" שלא שאל אות כמו ששאל אות על ירושת הארץ, וזהו ה"צדקה". ולפי פירוש זה שלא שאל אות על ירושת הארץ, ואם כן אין דרך לשאול אות, ומאי צדקה יש בזה שלא שאל אות על הזרע, ולפיכך אחר שפירש פירוש ראשון פירש 'דבר אחר כו, דלפי פירוש זה "האמין" אין פירושו בה' שלא שאל אות, אלא צריך לפרש "והאמין בה'" שלא נשאר לו מבוכה בהבטחת הזרע, אבל בהבטחת ירושת הארץ נשאר לו מבוכה באיזה זכות יתקיימו. ואין להקשות לפירוש זה שלא שאל אות על נתינת הארץ - למה אמר על הזרע "והאמין בה'", והא אף על נתינת הארץ לא שאל אות, דזה לא קשה, דסוף סוף "והאמין בה'" על נתינת הזרע לגמרי, ולא היה לו בזה שום ספק, ואילו בנתינת הארץ סוף סוף שאל "במה אדע" כי יתקיימו בה, וגם בזה לא יפה עשה אברהם לשאול באיזה זכות יתקיימו, כי יש להאמין בכל, ולא לשאול על שום דבר "במה אדע", אלא שאין כל כך נחשב חטא מי ששואל "במה אדע" - 'באיזה זכות יתקיימו' כמו שהוא נחשב מי שהוא שואל "במה אדע כי אירשנה", והיה ראוי שיצא שכרו שלא שאל אות על הזרע - בהפסד ששאל אות על הארץ, אם שאל אות:

[ט] באיזה זכות יתקיימו בה. ואם תאמר למה בזכות הקרבנות, והלא "לא על דבר זבח ועולה צוותי אבותיכם" (ראה ירמיה ז, כב), ויש לומר כי ראה אברהם את הכנעניים גולים ממנה, אמר "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ושמא ישראל יהיו גם כן גולים ממנה בשביל חטא, אמר הקב"ה בזכות הקרבנות, שהם כפרת ישראל על חטאתיהם - יתקיימו. ואף על גב דהרבה חטאים יש שאין להם כפרה בקרבן, לא היה ירא אברהם אלא מעבירות שוגגים ועבירות קלות, מפני "כי אדם אין צדיק בארץ", אבל בעבירות זדונות - דין הוא שיגלם אם יחטאו, לכך אמר עבירות שוגגים יש להם כפרה. אי נמי כיון שהקב"ה מכפר לישראל, אם כן רוצה בכפרתן של ישראל, ומכפר להם גם כן בכפרות אחרות; יום הכפורים, ותשובה, ותפילה. ועיין בפרק בני העיר במגילה. ואין כאן מקום להאריך, ובספר גבורות ה' (פרק ח) התבאר באריכות:

פסוק ט[עריכה]

[י] שלשה עגלים. פירוש שלשה עגלים נקרא "עגלה משולשת", לפי שמשולשת הוא תואר לשם עגלה, ושם עגלה נאמר אף על רבוי בהמה, כמו שיאמר 'בהמה' על גופים רבים (ראה לעיל ו, ז), כך יאמר עגלה על הרבה גופים, ורוצה לומר מין עגלה. ומה שפירש רש"י 'שלשה עגלים', אינו רוצה לומר כי "משולשת" הוא שם המספר כמו שהבין הרא"ם, שאינו כן, אך הוא שם התאר, רק שרש"י פירש כוונת הענין ואמר "משולשת" שיקח שלשה עגלים, ובזה בהמות מין עגלה משולשת. והרא"ם הקשה על פירוש רש"י שהוא מדברי רז"ל (ב"ר מד, יד), ודבריו אינם נכונים, כי דברי רז"ל ברורים כשמש, ואין בהם ספק, וכמו שנתבאר, וכן הוא דעת אונקלוס:

[יא] ושעירי חטאת יחיד. ולא חשיב פר כהן משיח (ויקרא ד, ג) ושעיר הנשיא (שם שם כג), מפני שהם במקום כבשה של יחיד או שעירה שהיחיד מביא, אלא שההדיוט שעיר חטאתו והכהן המשיח מביא פר, ומאחר דאין חילוק בחטא - רק שזה פר וזה שעיר - לא חשיב. וכבשה ושעירת יחיד דחשיב ליה בשנים, אין פירוש 'שעירה של יחיד' - שהיחיד מביא בשאר עבירות או שעירה או כשבה (ויקרא ד', כ"ח-ל"ב), רק פירוש שעירה על חטא עבודה זרה, וכבשה על שאר עבירות. אי נמי כיון דאינם נוהגים בכל ישראל רק באנשים יחידים - כהן משיח ונשיא, לא חשיב כפרת ישראל, רק כפרת יחידים:

[יב] אשם ודאי וכו'. ולא חשיב כבש[ת] מצורע (ויקרא יד, י), משום דכבש[ה] לא בא על חטא ידוע, רק בשביל מצורע. אף על גב ד"חטאת" מקרי (שם שם יט), כיון דלא בא על חטא רק אם היה מצורע, לא מקרי זה מכפרת חטא:

[יג] תורים ובני יונה. פירוש כל תורים ובני יונה שהם במקרא; בין דמצורע (ויקרא יד, כב), ובין דיולדת (שם יב, ו), ובין חוטא שהוא דל (שם ה, ז). אף על גב דהם מחולקים בעניניהם, כיון שנכללו כלם בתור וביונה - כלל כלם בשם אחד, דהכי נמי כלל כל האשמות אף על גב שהם מחולקים, כללם באשם אחד כיון דשם 'אשם' לכלם, הכי נמי כלל תורים ובני יונה בשם אחד:

פסוק י[עריכה]

[יד] ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. דאם לא כן למה היה צריך לעבור בין הבתרים, דאי בא לומר באיזה זכות יתקיימו - אפשר לומר לו בעל פה שיתקיימו בזכות הקרבנות, אלא עיקר הדבר בא לכרות ברית עמו כדרך כורתי ברית, אלא שבחר אלו המינים לרמוז בו גם כן קיום ישראל בארץ, כי אחר שעל כל פנים יש ליקח בהמה ולבתרה בתוך ולעבור בין בתריו - רמז לו עם זה קיום ישראל:

[טו] לפי שהאומות וכו'. ומה שהאומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם, אבל תור וגוזל הוא קטון, נגד ישראל שהם קטנים בכמות. ועוד כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות, והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם שגם אין להם חומר גס ועב. ולפיכך העופות הם מוכנים להגיד העתידות, וכדכתיב (ר' קהלת י, כ) "כי עוף השמים יוליך הקול", וכן תמצא בישראל הנבואה מה שלא תמצא בשום אומה:

פסוק יד[עריכה]

[טז] דן אנכי בעשר מכות. פירוש דאינו מלשון (דן) [דין], דלא מצינו שהביא הקב"ה אותם בדין, אלא רוצה לומר "דן" שיעניש אותם (כ"ה ברא"ם). ומה שכתוב לשון "דן", שהוא רמז על י' מכות, שהראשונה דם (שמות ז, כ), והעשירית - "נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים כו'" (שם יא, א), ולכך פירש רש"י 'בעשר מכות', ולא פירש סתם - במכות:

[יז] בממון גדול. פירוש אינו כמו שאר "רכוש" במקרא, דפירוש שהרויחו על ידי משא ומתן, וכאן לא היה משא ומתן, אלא פירוש 'בממון גדול':

פסוק טו[עריכה]

[יח] ולא תראה כל אלה. דאם לא כן מאי ענין "ואתה תבא אל אבותיך" לכאן, אלא רוצה לומר שלא תראה כל אלה. ואינו רוצה לומר 'כל אלה' אף הגירות, דהא הגירות היה גם כן על אברהם, דכתיב (להלן כא, לד) "ויגר אברהם" (קושית הרמב"ן), אלא 'ולא תראה כל אלה' קאי על "ועבדום ועינו אותם", דלא היה על אברהם (כ"ה ברא"ם). ועוד שלא היה ענין הגירות על אברהם, אף על גב דכתיב "ויגר אברהם" - לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה "נשיא אלקים" (להלן כג, ו), והושוו כל העולם להמליכו (רש"י לעיל יד, יז), ופירוש 'ולא תראה כל אלה', שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב (פסוק יג) "כי גר יהיה זרעך", אבל באברהם לא היה בו ענין גירות:

פסוק טז[עריכה]

[יט] וכן היה יעקב ירד למצרים וכו'. פירוש הא דכתיב "ודור רביעי ישובו הנה" - דור רביעי מן יעקב, ולא נמנה יעקב, שכאן שכתיב "דור רביעי" פירושו על הבנים של הגולה לשם. אף על גב דגבי מצרי ואדומי נמנה הגר הראשון עמהם, שאני התם דרבי קרא מ"להם" (דברים כג, ט) יתירה, כדאיתא ביבמות (דף עח.), אבל כאן דכתיב "דור רביעי" לא נמנה יעקב - שהוא הראשון - עמהם. והרא"ם פירש משום דיעקב זקן ולא נמנה עמהם. ואין בזה ממש, כי לכך נקט רש"י 'צא וחשוב דורותיו וכו לומר כי יש למנות הדורות מיעקב ואילך:

פסוק יז[עריכה]

[כ] ויהי הם מריקים. כלומר שכתב לשון יחיד "ויהי" ואחר כך כתב "הם" לשון רבים, וכך ראוי להיות - ויהי דבר זה [ש] הם מריקים שקיהם וכו'. "ויהי השמש באה" פירושו ויהי הדבר הזה שהשמש באה, כי "ויהי" לשון זכר, "השמש באה" לשון נקיבה, וצריך לפרש כך - ויהי הדבר הזה (כ"ה ברא"ם):

פסוק יח[עריכה]

[כא] אמירה של גבוה וכו'. ומה שכתב כאן לשון עבר יותר מן "לזרעך אתן" (לעיל יב, ז), משום דעתה כרת לו ברית על זה, והוי מתנה גמורה בדבור, לאפוקי למעלה שלא כרת ברית, לא מקרי כאילו עשוי, דאם יחטא שמא לא יהיה המתנה (ברכות סוף ד.), וכאן כרת לו ברית, ובודאי יהיה. ומה שכתב לקמן (יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך" לשון עתיד, פירושו על הנתינה ממש, וזה יהיה לעתיד, שהרי נתינתה לא היה לו עתה. והרמב"ן הקשה דאף על גב שאין אמירתו קרוי נתינה לא קשה, דלמעלה אמר "לזרעך אתן" שאפילו בדבור לא נתן לו רק שאמר לו ליתן לו, וכאן שנתן לו בדבור שייך לומר "לזרעך נתתי". ודבריו אינם נכונים, שלא יתכן לומר שנתנה בדבור, דאין נתינה בדבור, ואצל אדם לא שייך לומר שנתן לו דבר אחד בדבור, שאין כאן נתינה, רק יאמר שאמר לו לתת לו:

פסוק יט[עריכה]

[כב] עשר עממין כו'. פירוש אף על גב שלא נתן להם אלא שבעה, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ז, א) "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" דאם לא כן מניינא למה לי, הרי כתובים בהדיא בקרא, לכך לא תוכל לומר כי שאר האומות הם בכלל "הכנעני" כמו שפירש רש"י לקמן בפרשת "והיה כי יביאך" (שמות יג, ה), דכיון דמונה אותם ואמר "שבעה גוים" לא נתן להם רק שבעה (כ"ה ברא"ם). והנשארים שלא נזכרו בפרשת ואתחנן, הם קני קניזי וקדמוני, ומפני שמצאנו בכתוב שלעתיד יתן להם עמון ומואב אדום, כדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ועמון משמעתם", אם כן אלו הם הג' שלא נתן להם עד לעתיד, ובאותו זמן ישבו בארץ אדום ומואב עמון, והם קני קניזי וקדמוני. ותבין את זה ממה שאלו הם קרובים אל ארץ ישראל, כדכתיב (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו", וכן במואב (שם ב, ט), וכן בעמון (שם שם יט), כולם הם קרובים אל הארץ, ולבסוף יתן להם אלו הג':

פסוק כ[עריכה]

[כג] ארץ עוג. והקשה הרא"ם דהא (ארץ) עוג ממלכי האמורי הוא, שהרי אמר "שני מלכי האמורי" (דברים ג, ח), ואין זה קשיא, דודאי יש אחר שהוא אמורי בארץ גם כן, וזה שמעבר לירדן נקרא גם כן האמורי. וזה מוכיח במכילתא בפרשת בא (שמות יג, ה), שממעט שאין מביאין בכורים מעבר לירדן - שאינה זבת חלב ודבש, ומה שכתוב בפרשת בא (ר' שמות יג, ה) "והיה כי יביאך אל הארץ" וחשיב אמורי, ונכתב אחריו שהוא זבת חלב ודבש, היינו אמורי שבארץ, כך פירש הרמב"ן בפרשת בא (שם). ועיין בפרשת שופטים שם מבואר גם כן שיש אמורי בארץ, וצריך לומר כך, ולא יקשה מידי: