בבא מציעא מט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא משכון דנקיט למה ליה אלא לאו שמע מיניה מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו משמט בכולו ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אלהך פלגא דלא נקיט עליה משכון ובהא קמיפלגי דרבן שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו הוא קונה לא מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל להך פלגא דנקיט עליה משכון מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה לזכרון דברים בעלמא רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר ביש בהם משום מחוסרי אמנה מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר (ויקרא יט, לו) הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך גשיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא דשלא ידבר אחד בפה ואחד בלב מיתיבי ר' שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו תנאי היא דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד ואי ס"ד דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה היכי אמר ליה זיל הדר בך שאני התם דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו מאי טעמא מידע ידעי דעל אבוה סמך אי הכי אפילו התחילו במלאכה נמי התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו אמרו מימר אמר קמיה דאבוה וניחא ליה ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יכול פשיטא אלא המותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה רבי יוחנן ובמתנה מועטת דסמכא דעתייהו הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אי הכי אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי סלקא דעתך כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אמאי אין לו עליו אלא תרעומת כיון דמשכיה ממונא אית ליה גביה אלא לאו שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקר שומשמי הדרו בהו ואמרו ליה לית לן שומשמי שקול זוזך לא שקיל זוזיה איגנוב אתו לקמיה דרבא אמר ליה כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלית לא מבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי אמרו ליה רבנן לרבא זוהא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו הכי נמי אמר רב פפי אמר לי רבינא לדידי אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללא דעלמא לא הוי קא משני בדבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה והוה יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא אמר לי אית לך שומשמי לזבוני
רש"י
[עריכה]אלא משכון דתפס - למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש:
אינו משמט בכולו - כלומר אינו משמט כלל:
מכלל דר' יהודה כו' - קושיא הוא:
במאי דנקיטת זוזי הב להו - ואי לא מקבלת מי שפרע:
ואידך - המותר:
דברים נינהו - בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה:
הין בכלל איפה - שההין י"ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין:
אלא שיהא הן שלך כו' - כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם:
שלא ידבר אחד בפה כו' - בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה:
אבל אמרו חכמים כו' - סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה:
תנאי היא - דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג:
מעשה בר' יוחנן כו' - משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים:
לא סמכא דעתייהו - על דברי הבן:
מימר אמר קמיה - כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה:
מי אמר רבי יוחנן הכי - דיש בדברים משום חסרון אמנה:
יכול לחזור בו - וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו:
אלא - ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא:
מודה ר' יוחנן במתנה מועטת - שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה:
לבן לוי - כל לוי קרוי בן לוי:
כור מעשר יש לך בידי - שעישרתי מפירותי ואתננו לך:
תרומת מעשר - שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר:
משום הכי רשאי - שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה:
אין לו עליו - אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה:
אלא תרעומת - שהבטיחו בתוחלת נכזבה:
אלא ש"מ בדלא נטלו - ויש בדברים משום חסרון אמנה:
אפילו שומר חנם נמי לא הוי - ואפילו פשעו בשמירתן פטורין:
והא בעי לקבולי כו' - ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה:
הכי נמי - או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע:
בדידי הוה עובדא - אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:
תוספות
[עריכה]מודה רבי. יוחנן במתנה מועטת. ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת:
וחזר והפקידו אצלו. ה"מ למפרך אי הכי מאי למימרא אלא דבלאו הכי פריך שפיר מסיפא:
אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי. והא דאמר בפרק האומנין (לקמן דף פ:) טול שלך והבא מעות שומר חנם היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר:
כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו'. והא דאמר בפרק הפרה (ב"ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר' אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י"ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע"ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נ א מיי' פ"ט מהל' שמיטין ויובלות הלכה י"ד, סמ"ג עשין קמט ולאוין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ב:
נא ב מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ח', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ז':
נב ג מיי' פ"ה מהל' דעות הלכה י"ג:
נג ד מיי' פ"ב מהל' דעות הלכה ו':
נד ה ו מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ט', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ח':
נה ז מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ג', ועיין בהשגות ובמגיד משנה ובכסף משנה ובבית יוסף, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ט"ו:
ראשונים נוספים
וקיימא לן כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה איתמר דברים בלא מעות רב אמר החוזר בו אין בו משום מחוסר אמנה ורבי וחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה. ומותבינן לרב מדר' יוסי דאמר הן שלך ולאו שלך צדק.
ופריק אביי ההוא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. תוב איתבינן עליה הא דתניא ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'.
ופרקי' תנאי היא יש תנא שאמ' דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה והוא ר' יוחנן בן מתיה ופשוטה היא. ולא עמדה כתנאי וקיימא לן כר' יוחנן.
ומקשי' ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזו' בו ופרקי' התם במתנה מרובה משום דלא סמכה דעתי' דמקבל ולפיכך אין בה משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת דסמכה דעתיה התם אמר יוחנן דאית בה משום מחוסר אמנה וכל שכן במשא ובמתן דודאי סמכה דעתיה יש בו משום מחוסר אמנה דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר וכו' דקני ואי הדר ביה הוה מחוסר אמנה ולא מצית למימר זה כשמשכו הבן לוי לזה כור של חטי' וחזר בן לוי והפקידו אצלו דתני סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי משכו קנאו וממונא אית ליה גביה אלא בדלא משכו ש"מ:
ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אין לו לחזור חדה דאת אמר בעשיר אבל בעני נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה אימת דנימא לך תתן מתנה לבר נש אין הוא מסכן הב ליה לאלתר ואין הוא עתיר אימליך בי תנייתא. ההוא דאמר לרב שמואל בר זוטרא אית לך שומשמי לזבוני א"ל לית לי שומשמי אמר ליה ליהוו הני זוזי גבך דחשכא לי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי:
פיסקא ר' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:
לר' יוחנן ודאי תנאי היא. פי' דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר ת"ק כלל כלל וכדר' יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפי' כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפוס ליה וכדאמרי' לרב דכיון דקאמר ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפא דמ"ש דבפלגא בעי משכון ופלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בענמא תפוס ליה:
ההוא גברא דיהב זוזי השומשמי וכו' אמרו ליה תא שקיל זוזך וכו', אסיקנא דהאי מעשה לא הוה מעולם ולא אתברר בגמרא למסקנא מאי דיניה ואסכימו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו הגדול ר' יצחק בן אלפאסי ז"ל דרב פפא ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבכי ההוא מעשה מוכר מחייב באחריותן דכהלואה נינהו גביה דהא להכי יהבינהו ניהליה וכל אימת דלא קביל עליה מי שפרע לאו כל כמיניה דלימא ליה שקול זוזך דלא בעינא לאתחיובי בהו ומקבילנא עלי מי שפרע דעד דקביל עליה ברשותיה קימי הילכך אי איתניסו משלם ואע"ג דמשלם כיון דאינו מעמיד לו מקח מקבל עליה מי שפרע.
ובתוספות ראיתי במס' עירובין שהם סבורין להוכיח דמעות ביד מוכר קודם משיכה לא הוו הלואה גביה ולא שואל נמי הוי עלייהו מדאמרי' לעיל נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת וכולא סוגיא ואי ס"ד מותר מוכר להשתמש בהן ולהוצאה יהבינהו נהליה והוה שואל עלייהו או לוה כי לא הוציא נמי מעל כדאמרן לעיל בפ' המפקיד ואי אמרת אפי' נאנתו מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי והם ז"ל סבורין דמותר הוא ודאי להשתמש בהם והוי שומר שכר עלייהו אבל נאנסו לא דקי"ל כרב נחמן דאמר נאנסו לא ואליבא דידיה הוא דמסיעי' הכא לריש לקיש ממתניתא ואמרי' דלא מעל עד דמשיך.
ולי נראה כדברי הגאונים דודאי בתורת דמים הן בידו ומותר להשתמש בהם וכיון דשניהם על דעת כן עשו חייב באונסין הוא מעתה. ולא דמי למפקיד מעות לשולחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתיה ויצטרך לאלו.
ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למ"ד משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת מקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפ' השואל [דאמרינן] ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבו אבל מפקיד מעות מותרין לשולחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה וה"ה לאונסין כדפרישית בפ' המפקיד ומ"מ נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אע"פ שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו.
עוד יש לומר דלר' יוחנן כיון דמעות קונות אע"פ שאמרו יכול לחזור בו עד שימשוך משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לענין אונסין דמעות אדינא דאורייתא מוקמינן להו וחייב בהן המוכר כדין תורה והיינו דאמרי דלר' יוחנן מעל משעת נתינת מעות ואמאי והא בטלוה רבנן לקנית מעות וקיי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא ש"מ לא תקנו אלא שיחזור בו ומחזרה ואילך מתבטל מקח, ומ"מ נראין דברי רבינו באומר תא שקיל זוזך דלא מיפטר בהו מפני שיש עליו לקבל מי שפרע, אבל אי קביל עליה אע"ג דאנפקינהו להנהו זוזי והשתא א"ל שקול זוזך ויהבינהו ליה פטור.
ושוב זכיתי בהלכה זו לנוסחא מוגהת בכתב ידו של רבינו בהלכות שלו ז"ל, והוסיף כ"ש אי הנפקינהו בצרכיה אע"ג דהוו פקדון גביה קמו להו ברשותיה והוו להו כהלואה ומשמע האי לישנא דבהלואה פשיטא דלדידיה אתנוס ואע"ג הוו פקדון מעיקרא וליכא עליה מי שפרע אלא מיהו איכא למימר דהאי גברא לא רמנהו ליה אלא א"ל הרי מעותיך מזומנין לך אינם שלי מעתה ובחוב אע"פ שאמר לו כך ודאי חייב דלא מפטר אלא בנתינה כדמוכח בריש פרק הזורק גט אבל נתנו בידיו או זרק לו ולא קבל ודאי פטור הוא.
וגרסינן בהאי ענינא בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"א) אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד הרי זה גטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוא נתינה דתנן בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללישכה וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו נתינה בעל כרחו הויא נתינה ואתקיף עלה רב ואיתימא רב שימי דילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין שלא מדעתו לא ומשמע דהלכה כרבא, ולא מידחייא משום ההיא אתקפתא, והכי כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. ושמעינן מינה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו ופטור.
ושמעתי שאפי' תמצא לומר דהא דרבא דחוייה היא משום אתקפתא דרב פפא ואיתימא רב שימי גבי מלוה לעולם פטור שלא נחלקו אלא בנתינה כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז אבל בפריעה דכ"ע פריעה הוא וגבי ערי חומה נמי מתנה הוא דהא ממכר הוא אלא דרחמנא אמר שיתן לו דמיה ותחזור לו.
ואי קשיא לך הא דגרסי' במס' קידושין גבי פקדון מי דמי התם בתורת פקדון אתא לידיה סברא אי שדינא להו איחייבנא בהו אבל הכא אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, פריך רב אחאי אתו כולהו נשי דינא גמירי משמע דגבי פקדון מדינא אי שדיא להו מחייבא בהו דהא קס"ד דדינא גמירן ולאו מילתא הוא דודאי בפקדון אפי' לא זרקו לתוך חיקו מכיון שאמר לו הרי פקדון שלך לפניך איני שומרם פטור והתם סברי קאמרי' משום דמיחזי להו אינשי ולנשי הכי דגבי פקדון מחייבא אבל בקידושין אי לא בעייא להו תשרינהו דהא פשיטא להו לאינשי ואפי' לנשי דפטורין, ופריך רב אחאי הא נמי איכא נשי דלא גמירן שדעתן קלה וסברן לעולם שחייבות.
ואיכא מרבנן מאן דאוקמא לההיא בשהפקידו אצלה לזמן קצוב שבתוך זמן אין חזרתה חזרה. וזה שבוש סוגיא, ולי נראה דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דא"ל תא שקיל פקדונך מיד ליד ואמר לה לא מקבלינא דבתר הכי מיפטרא והתם לא בעיא למיקם בעענות דאי הוה לה למיטען בהדיא הוה ניחא לה למימר ליה לא בעינא בקדושיך אלא משום שתיקה דשתקה וקבלה דמעות דמעכבא להו בידה אתינן עלה ולאו משום טענות.
ועוד מצאתי ראיה לשומר הרוצה להוציא פקדון מידו מיהא דאמרי' בפרק השוכר את האומנין טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם נמי לא הוי כלומר דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמ"ל דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה וכדמפר' וש"מ שאילו פירש לו איני שומר מעתה טול את שלך והלה לא רצה פטור ומיהו גבי פריעת בעל חוב כיון דמעות דלוה נינהו צריך נתינה ואי נתינה דבעל כרחו הויא נתינה בפניו זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצירו בפניו פטור כדכתיבנא.
ומצאתי בתוס' פרק הגוזל מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו אמר לו בא וטול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב משמע דאי לאו משום אונסא דאנס מקבל עליו על כרחו ואומר טול את אלו ואתיא כפשטיה דרבא:
הא דמותבינן לרב מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מה תלמוד לומר הין צדק וכו' אלא שיהא הין שלך צדק: איכא למידק, דההיא אפילו לר' יוחנן קשיא, דאלו לר' יוחנן דברים אין בהן לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא, ואלו לר' יוסי בר' יהודה קאי נמי בעשה, תירץ הראב"ד ז"ל, דהכי קא מותבינן, בשלמא לר' יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר, אבל לרב ודאי קשיא, דאפילו עשה נמי אית בה. ופריק אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה, דההיא דר' יוסי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאמר. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל טעמיה דאביי בהלכות, לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לר' יוחנן איתיה.
הא דפריק רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה: לאו למימרא דבמכר לית בה משום מחוסר אמנה, אלא לרבותא בעלמא נקט ליה לרב פפא מתנה, לומר דאפילו במתנה דפירש ר' יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו, מודה הוא דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת, אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה, בין במכר מעט בין במכר רב, כך נראה לי. ובתוספות פירשו, דהכי קאמר, מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת היא.
וקיימא לן כר' יוחנן. וכתב הר"ז הלוי ז"ל, דדוקא בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לא, והביא ראיה מדר' שמעון דקאמר (לעיל מד, א) מי שהכסף בידו [ידו] על העליונה, כלומר מוכר, אבל לוקח לא, ואפילו הכי אסיקנא בשלהי איזהו נשך (עד, ב) דמודה ר"ש בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו, ומדר' שמעון נשמע לדידן, דמאחר שנשתנה השער קליש ליה אסורא. ואינה ראיה, דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי, דינא הוא דליתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית ליה פסידא מיהא, דהיינו בתרי תרעי, אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי, כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה, דמאן דזבן ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמו מקח זה לזה. ותדע לך, דהתם נמי בין לר' שמעון בין לרבנן, אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע, אלמא חייב הוא להעמיד דבורו אפילו בתרי תרעי, כך נראה לי.
עוד הביא הרב ז"ל ראיה, מעובדא דבני רב הונא בר אבין (קדושין דף ח, ב) דזבון אמתא ואותיבו נסכא עלה, לבסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. דאם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה, היאך אמר להו הכי, דמי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה בעיני חלושה מאד, דאטו אינהו הוו הדרי בהו דלימא להו דיש בדבר משום מחוסרי אמנה, אדרבה אינהו בעו לקיים מקח, ומוכר הוא דבעי למהדר ביה, משום דאייקר אמתא, ובני רב הונא הוו בעו מיניה דר' אמי אי מצי הדר ביה מוכר אי לאו, ואמר להו אין, ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, נמי ודאי הוה אמר להו, כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע, וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף ז"ל (כנ"ל מח, א בד"ה הא דא"ר חסדא) דדברים ומשכון אינו מקבל עליו לקבל עליו כלום, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, למה ליה לר' אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואלו היה המוכר עכשיו בפניו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו. אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה, וכן דעת הראב"ד ז"ל.
בההוא מעשה דשומשמי. אסיקנא דלאו הכין הוה מעשה כדסבירא ליה מעיקרא, דהא דאמרינן אמרו ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע וכו' לא היו דברים מעולם, ולא אתברר בגמ' עובדא כי ההוא מאי דיניה, וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות משמיה דרב האי גאון ז"ל, דרב פפי ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו, ולומר, דבכי ההוא מעשה, מוכר מיחייב באחריותן, דכהלואה נינהו גביה, דהא לאנפוקינון יהבינון ניהליה לוקח למוכר להנהו זוזי, ועד דמקבל עליה מי שפרע, לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ליה ללוקח תא שקול זוזך, אלא ברשותיה קיימי, ואי איתניסו איתניסו ליה, ואע"ג דמשלם, מקבל עליה מי שפרע, דהא אינו מעמיד לו מקח.
ומכל מקום אם קבל עליו מי שפרע ונאנסו לאחר מכאן, נראה מלשון הרב דנאנסו לבעל המעות, ומסתברא דוקא כשהמעות שנתן לו עדיין בעין ולא הוציאם, דכיון שקבל עליו זה מי שפרע, הרי המעות אלו ברשות הבעלים, אבל אם הוציאם כבר, אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר, דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך, עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו. או לתוך חיקו, בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פרק הזורק (עח, ב). גבי וכן לענין החוב, דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי והפטר, אי נמי באומר לו זרוק לי בתורת גיטין.
אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב (ד"ה ההוא) דאי קביל עליה מי שפרע, אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור. אבל בתוספות (לעיל מג, א ד"ה מאי איריא ובסוגיין בד"ה אלא) אמרו, דמעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוו הלואה גביה, ושואל נמי לא הוי עלייהו דדייקי לה מדאמרינן לעיל (מח, א) נתנה לספר מעל והא בעי ממשך תספורת וכו', ואי סלקא דעתך לוקח להוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה, אפילו לא הוציא נמי לימעול, וכאותה שאמרו לעיל בפרק המפקיד (מג, א) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי, ונתנה לספר ולספן ולכל אומניות נמי לימעול, אלא שמע מינה שאינו ביד המוכר לא מלוה ושואל נמי לא הוי עלייהו, והילכך מוכר אינו חייב באחריות דמי מקח שבידו, אלא בגנבה ואבדה, דומיא דההיא (שם) דמפקיד מעות אצל השלחני, וכרב נחמן דאמר נאנסו לא, וקיימא לן כוותיה, מיהו בגנבה ואבדה חייב כי התם, הואיל ונהנה מהנה, וכדאמר רב נחמן התם, ואליבא דידיה הוא דמסייעינן הכא לריש לקיש ממתניתין דבלן.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישר' שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' מש"ה רשאי כו' קשיא לי ואפי' אי לא מצי למיהדר ביה והא אכתי לא זכה לי' בן לוי ולא ברשותי' קאי והו"ל [כתורם] שלא מן המוקף ומ"ש האי ממאי דאמרי' בשילהו פ' כל גט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר ומקשה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא אעפ"י שהבטיחו והודיעו מדתו אסור לעשותו תרומת מעשר על מקום [אחר] כיון דלא זכי בי' ולא בא ברשותו והכא היכי שרי ר' יוחנן לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ולומר תשעה כורין שיש לי מעשר יהו מתוקנים על אותו כור שיש לי שם שיהא אותו כור תרומת מעשר על אלו אינו רשאי דכיון שלא זכה בו ואינו ברשותו זה נקרא שלא מן המוקף ואנו חוששין שמא באותה שעה שהוא קורא עליו שם תרומה אינו בעולם ונאבד ואין בדבריו כלום ונמצא אוכל את שלא שהן טבל גמור ור' יוחנן שהתיר ואמר רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר לאו בכה"ג קאמר שיאמר זה יהא תרומה על אותו אלא כך יאמר הכור הזה שאמר ישראל זה ליתן לי יהא תרומה על תשעה כורין שיש לי לכשיבא לידי ואפרישנו ואקבענו תרומה ולא אמר שיהא תרומה מיד אלא לכשיבא לידו כדאמרי' התם שני לוגין שאני עתיד להפריש הוי הם תרומה שסומך על אותה ההפרשה העתיד לעשות ושותה ולכשיפריש הוי מתוקנים למפרע ה"נ הכא כיון שאסור ישראל לשנות דיבורו ולחזור סומך עליו הלוי שיתנהו לו ומתקן פירותיו בכור זה בענין זה שיאמר לכשיבא לידו יהא תרומה על אלו התשעה כורין אבל לומר עליו יהא תרומה על אלו בכל מקום שהוא עומד אסור כיון שאינו ברשותו ולא חייל עלי' שם תרומה כלל התם במלתי' דרב אשי אין לפרש כך שמא יעשנו לכשיבא לידו שהרי ישראל אומר לו הילך דמיו שאינו נותן לו המעשר ואפ"ה אומר חוששין שמא עשאו תרומת מעשר ש"מ דהתם מיירי שיאמר כל מקום שהוא יהא תרומה על אלו ומש"ה אמר רב אשי דאינו רשאי לעשותו דשמא באותה שעה אינו בעין ונמצאו דבריו בטלין והכי מיירינן שיעשנו תורמת מעשר על תנאי זה שיאמ' לכשיבא לידי יהא תרומה על אלו וסמכינן על דיבורו שיתנהו לו ולא יחזור בו ומש"ה דבריו קיימין:
רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה: רש"י פירש טעם במלוה על המשכון אינו משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש אך לא יתיישב הכא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה דמה בכך מכל מקום קרינא לא יגוש באידך פלגא. ויש לומר דמלוה על המשכון אינו משמט כדדריש בספרי את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. ורבי שמעון בן גמליאל דסבר כנגד כולו הוא קונה במלוה על המשכון נמי ואינו שוה אלא פלגא חשוב כשל אחיך בידך.
ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא לדמויי מלוה על המשכון שאינו שוה אלא פלגא לערבון של מטלטלין דילמא מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דאינו משמט אף שלא כנגד המשכון משום דמדמה ליה לערבון דקרקע דקונה הכל אבל בערבון דמטלטלין לכולי עלמא כנגדו הוא קונה. ויש לומר דלא דמי למכר קרקע דקרקע שוה אלף זוז נקנית בקנין שוה פרוטה ולכך כי פרע חצי דמיה על מנת להשלים הפרעון קנה הכל ולהכי אין לדמות לזה מלוה על המשכון. ועוד דמלוה על המשכון לא קני ליה בשעת הלואתו ואפילו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק יכול לפדותו כשירצה ואין לדמותו למכר קרקע דקנה הכל לגמרי אלא לערבון של מטלטלין דלא קנה אפילו כנגדו אלא לגבי מי שפרע. ובפרק השולח מוקי טעמא דאינו משמט משום דקני למשכון כדרבי יצחק.
וקשיא דאימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בסוף האומנין והכא משכנו בשעת הלואה מדקתני המלוה על המשכון דכהאי גוונא אמרינן בסוף והא הלוהו על המשכון קתני וגם מדקאמר לזכרון דברים בעלמא ושלא בשעת הלואה הכל שקיל לגוביינא. ויש לומר דהכי פירושו התם כיון דקני משכון כדרבי יצחק שלא בשעת הלואה אם כן גם בשעת הלואה מקרי של אחיך בידך.
מצאתי בתוספות מכתיבת יד. לימא כתנאי המלוה על המשכון וכו' השתא מדמה ערבון דמקח וממכר למשכון דלגבי מלוה דכי היכי דערבון שאינו שוה אלא חציה קונה כנגד כולו משכון נמי שאינו שוה אלא פלגא קונה כנגד כל החוב דדרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתה דהיינו של אחיך בידך ומפרש בפרק השולח דאין שביעית משמטתו משום דבעל חוב קונה משכון פירוש כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולכך אפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבוד המשכון ליחשב של אחיך בידך ולהכי חשיב ליה למשכון כמו ערבון של ענין מקח וממכר שקונה החוב הנשאר על ידי המשכון ואף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב.
ומיהו יש תימה היאך מדמה אותם התלמור דכיון דמלוה על המשכון אינו קונה אותו כשמשכנו בשעת הלואתו ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא אין לומר בו כנגד כולו הוא קונה כמו בקרקע אלא כמו במטלטלין לענין מי שפרע דאמרינן לעיל דלא קני ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שהוא קונה משכון כיון שאינו קונה לגמרי שהרי יכול לדמותו אין לדמותו לכנגד כולו דמכר קרקע. ועוד דאפילו היה קונה לגמרי ולא היה לוה יכול לפדותו אלא מדעת מלוה אין ראוי לומר בו כנגד כולו הוא קונה לענין שמטה כמו במכר קרקע שהרי במכר קרקע בדין הוא שיהא קונה במקצת המעות כל הקרקע שהרי אם היה מקנה לו קרקע שוה אלף זוז בפרוטה ואינו עתיד ליתן לו יותר פשיטא שהיה קונה ומטעם זה יקנה גם כשעתיד לאחר הזמן ליתן המותר שבמה שנותן לאלתר מקנה לו הכל אבל לענין שמטת מלוה שעל המשכון ליכא כי האי טעמא. משאנץ.
רב כהנא יהבו ליה זוזי אכתנא וכו'. אמר ליה במאי דתפיסת זיל הב להו: פירוש או קבל מי שפרע ומשום דרב כהנא לא מקבל לטותא דרבנן אמר ליה להדיא זיל הב ליה ואידך דברים הוא וכו'. יש מפרשים דאליבא דנפשיה אמר ליה דאלו לרבי יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אף על גב דאייקר והיינו דאמרינן עלה דאיתמר וכו' דאלמא בכי הא פליגי ורב לטעמיה קאמר.
ואחרים פירשו דכל בתרי תרעי מודה רבי יוחנן וכעובדא דרב חייא בר יוסף דלעיל והכא רב לכולי עלמא אמר ליה ואפילו לרבי יוחנן. והא דאמרינן עלה דאיתמר וכו' נסחי איכא דגרסי איתמר וזה דעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה דדוקא כשנשתנה השער אמר רב שאין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה דכי אותביה לרב מדרבי יוסי בר יהודה ופריק אביי אליבא דרב ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פירש רש"י בשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עד כאן לשונו.
וקשיא לי דאם כן כי אותביה ליה לרב מברייתא דרבי שמעון אמאי איתותב מינה ואמרינן תנאי היא לימא דההיא בשחזר בו בלא שינוי השער. ויש לומר משום דרישא מיירי אפילו בנשתנה השער לגבי מי שפרע וכדמוכח בעובדא דרבי חייא בר יוסף ודכותיה סיפא אף על פי שנשתנה השער. כן נראה לי.
תו קשיא לי אמאי אצטריך אביי לומר שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב לוקמיה אפילו בשהיה פיו ולבו שוין בשעת אמירה וחוזר בו אחר כך בלא שינוי השער ויש לומר דקושטא דמילתא בעי לשנויי ליה והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. הריטב"א ז"ל. ולקמן אכתוב בזה בסייעתא דשמיא.
מיתיבי רבי יוסי בר יהודה אומר: הוה מצי לאקשויי ממתניתין דשביעית דתנן והמקיים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע הא שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ניחא ליה להקשות מדרבי יוסי ברבי יהודה משום קרא ומההיא דטלית קונה דינר זהב נמי פריך משום דקתני בהדיא והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש ז"ל.
הא דמותביה לרב מדרבי יוסי ברבי יהודה איכא למידק דההיא אפילו לרבי יוחנן קשיא דאלו לרבי יוחנן דברים אין בהם לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא ואלו לרבי יוסי ברבי יהודה קאי נמי בעשה. תירץ הראב"ד ז"ל דהכי קמותבינן בשלמא לרבי יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כרבי יוסי והא דקאמר יש בהם משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר אבל לרב ודאי קשיא דאפילו עשה נמי אית בה ופרקה אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה דההיא דרבי יוסי שלא ידבר אחת בפה וכו' והיינו דכתב הרי"ף טעמיה דאביי בהלכות לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לרבי יוחנן איתיה. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ן ז"ל דאפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פרכינן. עד כאן.
והלא הין בכלל איפה: פירוש וכיון דכתב רחמנא איפה למה לי דכתב הין כיון דבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל דהו כל שכן להין שהוא שיעור מועט. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וכו' קשיא לי מה ראיה היא דשאני הכא שאינו יכול לעמוד בדיבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו והא עדיפא מנשתנה השער ולא עוד אלא שלא על דעת כן פסק ואין בזה משום מחוסרי אמנה. ויש לומר דכיון שאף הפועלים לא עלה על דעתם לסעודת שלמה והיו מתרצים בסעודת כל אדם כדרך פועלים מוטב שיתן להם כך ולא שיחזור בו אם לא ירצו פת וקטניות. כן נראה לי. שאני התם דפועלים גופייהו וכו' לישבה אליבא דרבי יוחנן אומר הכי. משאנץ.
אי הכי אפילו התחילו נמי: פירוש דבשלמא לדידי כיון שהתחילו הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחוסרי אמנה. והאמר רבי יוחנן וכו'. קסלקא דעתין דבכל מתנה קאמר ואפילו במתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל שחוזר בו משום שינוי השער כמתנה מועטת דמיא. הריטב"א ז"ל.
מודה רבי יוחנן במתנה מועטת: לאו למימרא דבמכר לית ביה משום מחוסרי אמנה אלא לרבותא בעלמא נקט לה רב פפא מתנה לומר דאפילו במתנה דפירש רבי יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו מודה הוא בה דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה בין בממכר מועט בין בממכר רב. כן נראה לי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת הוא. הרשב"א.
ויש מי שאומר דכיון דלא אמר רבי יוחנן אלא במתנה מועטת במכר נמי לא אמרינן אלא בשלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער הרי זו כמתנה מרובה ולא סמכא דעתיה. ולפי זה הא דאמר ליה רב לרב כהנא אידך הוה ליה דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לאו בשמעתיה בלחוד אודי ליה. והא דאמרינן עלה דאיתמר ומייתי פלוגתא דרב ורבי יוחנן לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמיא למה דאיתא לפלוגתייהו וכן דעת הרז"ה. הר"ן.
והביא הרז"ה ראיה מדרבי שמעון דאמר מי שהכסף בידו ידו על העליונה כלומר מוכר ולא לוקח ואפילו הכי אסיקנא בשילהי איזהו נשך דמודה רבי שמעון בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו ומדרבי שמעון נשמע לרבנן דמאחר שנשתנה השער קלש ליה איסורא. ואינה ראיה דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי דינא הוא דלתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית להו פסידא מיהא דהיינו בתרי תרעי אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה דמאן דזבין ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמי מקח זה לזה ותדע לך דהתם נמי בין לרבי שמעון בין לרבנן אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע אלמא חייב הוא להעמיד דיבורו אפילו בתרי תרעי. כן נראה לי.
עוד הביא הרב ראיה מעובדא דבני רב הונא וכו' דזבין אמתא ואותיבו נסכא וכו' אתו לקמיה דרבי אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה היאך אמר להו הכי מי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה חלושה מאד בעיני דאטו אינהו הוו הדרו בהו דלימא להו שיש בדבר משום מחוסרי אמנה אדרבה אינהו בעו לקיים מקח דמוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאייקור אמתא ובני רב הונא הוו בעו מיניה דרבי אמי אי מצי הדר ביה מוכר אם לאו ואמר להו אין ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע ודאי הוה אמר להו כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף דדברים ומשכון אינו מקבל מי שפרע.
אבל עכשו שאין המוכר צריך לקבל עליו כלום אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו למה ליה לרבי אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נומה הימנו ואלו היה המוכר עכשו בפנינו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה וכן דעת הראב"ד.
במתנה מועטת דסמכא דעתייהו: ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת ואם כן סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסרי אמנה. תוספות חיצונות.
הכי נמי מסתברא וכו'. עד משכחת לה דאכיל טבלים: פירוש אלא ודאי לא מצי הדר ביה משום מחוסרי אמנה והיא כמתנה מועטת חשיבא. שהרי אין לו בזה אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל אדם שירצה. וקשיא לי מה הכי נמי מסתברא הכרחא הוא. ויש לומר דדילמא שאני הכא שחייב לתת לו על כל פנים ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות דבורו שיהא חוטא ולא לו מה שאין כן במתנה מועטת שיש לו לתת לו משלו ואפילו הכי אמרי הכי נמי מסתברא דמתנה מועטת לית בה קפידא וכטובת הנאה דהתם חשיבא הריטב"א.
רשאי בן לוי לעשותה וכו': כתב ר"מ אף על פי שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו. הרא"ש ז"ל.
שנטלו ממנו וחזר והפקידו וכו': הוה מצי למפרך אם כן מאי למימרא וכו' כמו שכתבו בתוספות דליכא למימר דאתא לאשמועינן דשרי שלא מן המוקף דאם כן למה ליה למנקט בן לוי. הרא"ש.
אלא שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה: ואם תאמר היכי סלקא דעתיה לעיל דמיירי בנטלו ושרבי יוחנן אינו מודה במתנה מועטת אם כן תיקשי ליה אהא דלעיל קאמר רבי יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהיינו כמו מתנה מועטת כדפירשתי לעיל. ויש לומר דהוה סלקא דעתיה דאינו מודה במתנה ומשום הכי סבירא ליה למקשה דאפילו במתנה מועטת לא סמכא דעתיה טפי מגבי מתנה מרובה והא דקאמר לעיל דיש בהם משום מחוסרי אמנה היינו מפני שהרי לקחן ונתן לו מקצת הדמים ואינו נותן לו שום דבר ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת הוה סלקא דעתיה דמקשה דאינו מודה רבי יוחנן דודאי אין בהם משום מחוסרי אמנה דלא סמכא דעתיה דמקבל כל כך.
ומשני דעל כרחך מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וההיא דלעיל במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת ומהאי טעמא ניחא מאי דקאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דאיפכא הוה ליה למימר מודה רבי יוחנן במתנה מרובה דהכי הוה ניחא טפי למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מודה הכא במתנה אני נותן לך דהיינו מתנה מרובה דמותר לחזור בו ואין בדברים משום מחוסרי אמנה ואמאי הזכיר מתנה מועטת כלל אלא שמע מינה דלהכי נקט ליה להשמיענו דמילתא דרבי יוחנן דלעיל היינו כמו מתנה מועטת. תוספות חיצוניות.
והלכתא כרבי יוחנן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומתנה מועטת אסור לתזור בו ולא אתפריש כמה היא מתנה מועטת והכל לפי מה שהוא. ואמרינן בירושלמי דאפילו במתנה מרובה שיכול לחזור בו דוקא שהמקבל עשיר וכו'. וכל מי שאומר לשום אגני או עניה שיעזור לו בצורך נשואין חייב לקיים משום נדר וכן כל כיוצא בזה. הריטב"א.
כתב הריא"ף ז"ל בהלכות ירושלמי אמר ליתן וכו'. וכתב ה"ר יהונתן ירושלמי אמר ליתן וכו' כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון בדעת גמורה לקיים מה שאמר. אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמר ולא שנתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה לעולם לא נתכוון אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם כן ניכר לכל שלא אמר אלא לדחות. ובהאי פירושא לא קשה ירושלמי עם תלמוד בבלי.
עוד כתב הריא"ף ז"ל ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו' אפילו במתנה מועטת דהיינו במתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לו לדחות מעליו שיהא מטריחו יותר מדאי אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנה לעשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. עד כאן.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: ונראה לומר דלגבי מקבל מתנה שהוא עני אפילו במתנה מרובה יש בה משום מחוסרי אמנה כדאמרינן בפיך זו צדקה ולהכי אמר רב לשמעיה אי עתיר הוא האי גברא דאמינא לך למיתן ליה מתנה אימלך בי תניינות ואי במתנה מועטת לא הוי בעי רב דלימליך ביה שליח דלא ניחא דלהוי עלה מחוסר אמנה אלא במתנה מרובה מיירי. וצריך עיון על שיטת הירושלמי ודלמא לא אמר אם מסכן הוא הב ליה מיד אלא במתנה מועטת וכי היכי דלא ליקום עליה בבל תאחר אמר ליה אם מסכן הוא הב ליה לאלתר דהא קיימא לן דצדקה מחייב עלה לאלתר. וצריך עיון. עד כאן.
כתוב בספר המאור פסק הריא"ף הלכה כרבי יוחנן וכו'. עד אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם הדעת מורה כך אבל אין פני ההלכה נראין כן ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה ובמתנה מועטת וכיון דבמתנה היא הוה ליה כתרי תרעי ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעיסקא דהוה ליה ריוח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי הילכך לא פליגי בהא מילתא. ע"כ.
עוד כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף ז"ל בהאי עניינא דמחוסרי אמנה תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו'. צד תמיה לי מילתא וכו' עד ולסיועיה לרב וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם נראה לי דהא דרבי יוסי ברבי יהודה עדיפא ממחוסרי אמנה אלא רשע נמי מיקרי דקא עבר על עשה ולרבי יוחנן לא הוה מקשה מיניה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהן משום מחוסרי אמנה אמר איהו נמי מחוסרי אמנה ואפשר דאפילו מצות עשה נמי אית בהו ועל כן אמר אביי לההיא דשלא ידבר אחת בפה וכו' אבל אם אמר בדעת גמורה משום מחוסרי אמנה איכא רשע לא מיקרי במתנה מרובה הוא דהוי מחוסר אמנה לרבי יוחנן. עד כאן.
כיון דאמר לך שקול זוזך לא מיבעי וכו': מכאן נראה דקודם לכן שומר שכר היה על אותן המעות. ואם תאמר אם כן השתא נמי ליהוי שומר חנם ומאי שנא מאומנים שהם שומרי שכר וקיימא לן דכולן שאמרו טול את שלך וכו' דאלמא כיון דמעיקרא הוי שומר שכר כי אמר טול את שלך נחית חד דרגא והוי שומר חנם. יש לומר דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגיא דלא להוי עליה שומר חנם כיון דתפיס ליה אאגריה ואף על גב דאמר לו טול את שלך. אמרו לו רבנן לרבא וליקביל עליה מי שפרע אמר להו אין הכי נמי. האי לישנא מוכח בהדיא דכיון שקבל עליו מי שפרע פטור מגנבת המעות ואף על גב דהאי שעתא דאמר ליה שקול זוזך עדיין לא קיבל מי שפרע ואינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע אפילו הכי כלתה שמירתו מן המעות מכיון דאמר ליה שקול זוזך. דאי לאו הכי הוה ליה למימר והא בעי לקבולי מי שפרע ועוד מאי אין הכי נמי וזה דקדוק ברור ושלא כדברי קצת חכמים שאמרו שחייב הוא באחריותן עד שיקבל מי שפרע.
ואף רש"י כן פירש אין הכי נמי או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע. ואף על פי שפירש רבינו והא בעי לקבולי מי שפרע ודילמא לא הוה מקבל וזוזי דידיה הוו הכי פירושו שהם היו סבורים שפטרו כבר והלך לו בלא שיקבל מי שפרע. ולכך הקשו לו היאך פטרתו בלא מי שפרע דדילמא לא הוה מקבל ואמר להו אין הכי נמי או משלם או מקבל מי שפרע. כן נראה לי. הריטב"א.
אמר רב פפא אמר לי רבינא דאמר ליה ההוא מרבנן וכו': כלומר דלאו הכי הוה עובדא אלא כדמפרש ואזיל. וכתב הריא"ף בהלכות דלא פליגי אדינא דלישנא קמא קאתי ולומר דבההיא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי וכו' אבל בתוספות כתבו דלאו לאפלוגי אדינא דלעיל קאתי אלא מעשה שהיה קאמר לאשמועינן דכי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי אבל לעולם הני זוזי פקדון נינהו בידא דמוכר ולא מחייב באונסין גמורין דידהו הלכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך פטור וכו' וראיה לדבר דלא מחייב באונסין מדפרכינן לעיל גבי נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת ואי סלקא דעתך מחייב באונסין וכו' כדאמרינן בפרק המפקיד לדידך דאמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא וכו' כמו שהקשו בתוספות לעיל פרק המפקיד. הר"ן.
וכתב הרמב"ן ולי נראה כדעת הרי"ף. ולא דמי למפקיד מעות לשלחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתא ויצטרך לאלו. ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת המקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפרק השואל ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבה אבל מפקיד מעות מותרין לשלחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה והוא הדין לאונסין כדפרישית בפרק המפקיד ומכל מקום נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אף על פי שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו. עוד יש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות לעיל פרק המפקיד. עד כאן.
משמע מדברי הריא"ף דאי קבל עליה מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך ואיתניסו פטור. ואין דבר זה ברור אצלי דכיון דאמרינן דהני זוזי אתי לידיה כדין מלוה הרי במלוה ודאי אם אמר לו לוה למלוה הרי מעותיך מזומנים לך תא שקול זוזך לא מיפטר בכך עד שיתנם לידו וכשנתנם לידו או לרשותו נמי ומלוה לא רצה לקבלם איפלגו בה מפרשים אי נתינה בפניו אפילו בעל כרחו הוי נתינה דאיכא מאן דאמר לא הוי נתינה אלא מדעתו כאתקפתא דרב פפא פרק מי שאחזו מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי דילמא אפילו בפניו מדעתו אין שלא מדעתו לא. אבל רבינו האי גאון כתב בתשובה דהלכתא כרב דאמר אבל בפניו נתינה אפילו בעל כרחו הוי נתינה ולא מידחיא משום ההיא אתקפתא דרב פפא.
וכן כתב הרמב"ן דשמעינן מיניה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה הלה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצרו בפניו ופטור. אבל מכל מקום בטול את שלך ליכא מאן דאמר בהלואה דפטור. ואפשר לדחוקי ולפרש כיון דהני זוזי לא אפקינון וכבר קבל עליה מי שפרע הרי בטל מכאן תורת מקח ולית ליה רשות לאפוקינון מכאן ואילך אלא כפקדון הוו גביה דבעי למהדרינהו למאריה ובפקדון ודאי כיון דאמר ליה טול את שלך ודאי פטור דשומר מצי לאפוקי נפשיה משמירה בדיבורא.
וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מהא דגרסינן לקמן בפרק האומנין טול את שלך אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא אפילו שומר חנם לא הוי קמשמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמשמע לן דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה. וכך פירש רש"י התם ושמע מינה שאם אמר לו בפירוש איני שומר מעתה טול את שלך אף על גב דהלה לא רצה ולא קבל דבריו פטור ואפילו שומר חנם לא הוי מכאן ואילך והכא נמי בהנהו זוזי דמקח ושמעתין כיון דלא אפקינון וקיבל עליה מי שפרע דינא דפקדון אית ליה כדפרישנא כנ"ל לדעת ריא"ף. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה