ביאור:בבלי בבא מציעא דף מט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלא משכון דנקיט למה ליה ^[1]? אלא לאו שמע מיניה מאי 'אינו משמט' דקאמר רבן שמעון בן גמליאל – 'אינו משמט בכולו' ^[2], ומאי 'משמט' דקאמר רבי יהודה הנשיא - להך פלגא דלא נקיט עליה משכון, ובהא קמיפלגי: דרבן שמעון בן גמליאל סבר: כנגד כולו הוא קונה, ורבי יהודה הנשיא סבר: כנגדו הוא קונה?

לא; מאי 'אינו משמט' דקאמר רבן שמעון בן גמליאל? - להך פלגא דנקיט עליה משכון.

מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט ^[3]?

אלא משכון דנקיט למה ליה? לזכרון דברים בעלמא. [## וכי לא יכולים לכתוב שטר?]

רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא; לסוף אייקר כיתנא. אתא לקמיה דרב, אמר ליה: במאי דנקיטת זוזי - הב להו ^[4], ואידך ^[5] – 'דברים' נינהו ^[6], ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ^[7].

דאיתמר: דברים: רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.

מיתיבי: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: (ויקרא יט לו) [מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים] מה תלמוד לומר 'הין צדק'? והלא הין בכלל איפה היה ^[8]? אלא לומר לך שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק ^[9].

אמר אביי: ההוא - שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ^[10].

מיתיבי [הברייתא בשלמותה בראש דף מח,א]: רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו 'טלית קונה דינר זהב, ואין דינר זהב קונה טלית', מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו ^[11] 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו' ^[12].

תנאי היא ^[13], דתנן [פ"ז מ"א] 'מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו "צא ושכור לנו פועלים"; הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו "בני - אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה - צא ואמור להם "על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד"' [רש"י כנראה לא גרס את כל המובאה, אלא רק גרס דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיה' ולכן פירש: משנה היא ב'השוכר את הפועלים', שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים]; ואי סלקא דעתא 'דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה' היכי אמר ליה זיל הדר בך?

שאני התם, דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו ^[14]; מאי טעמא? מידע ידעי דעל אבוה סמך.

אי הכי - אפילו התחילו במלאכה נמי?

התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו, אמרו: מימר אמר קמיה דאבוה ^[15] וניחא ליה ^[16].

ומי אמר רבי יוחנן הכי ^[17]? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'האומר לחבירו "מתנה אני נותן לך" - יכול לחזור בו'; ^[18] 'יכול'? פשיטא ^[19]!? אלא ^[20] 'מותר לחזור בו' ^[21].

אמר רב פפא: ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת ^[22], ^[23] דסמכא דעתייהו ^[24]; הכי נמי מסתברא, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי ^[25] "כור מעשר יש לך בידי ^[26]" - בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר' ^[27]; אי אמרת בשלמא 'לא מצי למיהדר ביה' - משום הכי רשאי ^[28], אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה - אמאי רשאי? אישתכח דקא אכיל טבלים!?

הכא במאי עסקינן? - כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו.

אי הכי - אימא סיפא: 'נתנו לבן לוי אחר - אין לו ^[29] עליו ^[30] אלא תרעומת ^[31]' ואי סלקא דעתך כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, אמאי אין לו עליו אלא תרעומת? כיון דמשכיה - ממונא אית ליה גביה! אלא לאו שמע מינה בדלא נטלו ^[32]!

- שמע מינה [מסקנה: במתנה מועטת שאין היתר לחזור].

ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי; לסוף אייקר שומשמי. הדרו בהו ואמרו ליה "לית לן שומשמי, שקול זוזך"! לא שקיל זוזיה; איגנוב! אתו לקמיה דרבא, אמר ליה: כיון דאמרי לך "שקול זוזך" ולא שקלית - לא מבעיא שומר שכר דלא הוי, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי ^[33].

אמרו ליה רבנן לרבא: והא בעי לקבולי עליה 'מי שפרע' ^[34]!?

אמר להו: הכי נמי ^[35].

אמר רב פפי: אמר לי רבינא: לדידי אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללא דעלמא - לא הוי קא משני בדבוריה; "בדידי הוה עובדא ^[36]; ^[37] ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה, והוה יתיבנא, ואתא ההוא גברא וקאי אבבא; אמר לי: "אית לך שומשמי לזבוני"?

עמוד ב

אמרי ליה "לא". אמר לי "ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך, דהא חשכה לי". אמרי ליה: "הא ביתא קמך!" אותבינהו בביתא ואיגנוב! אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל "הא ביתא קמך" - לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי.

^[38] אמרי ליה ^[39] והא אמרו [ליה] רבנן לרבא "איבעי ליה לקבולי עליה מי שפרע"?! ואמר לי: לא היו דברים מעולם.

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה וכו':

תניא: 'אמר רבי שמעון: אימתי ^[40]? בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר ^[41], אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח - אינו יכול לחזור בו, מפני שכספו בידו ^[42].'

'בידו'? ביד מוכר הוא!

אלא 'מפני שדמי כספו בידו'.

פשיטא ^[43]!?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן? כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר ^[44]טעמא מאי תקינו רבנן משיכה? - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה; הכא - ברשותיה דלוקח נינהו: אי נפלה דליקה באונס - איהו טרח ומייתי לה [ולכן נשאר הדין המקורי לפי רבי יוחנן: מעות קונות].

^[45]

ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא; לסוף שמע דקא בעי למנסביה דבי פרזק ^[46] רופילא ^[47]; אמר ליה: "הב לי זוזי, לא בעינא חמרא"; אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: כדרך שתיקנו משיכה במוכרין ^[48] - כך תיקנו משיכה בלקוחות ^[49].

משנה:

האונאה: ארבעה ^[50] כסף ^[51] מעשרים וארבעה כסף לסלע ^[52]: ^[53] שתות למקח ^[54].

עד מתי מותר להחזיר ^[55]? ^[56]

עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ^[57].

[עיין תוספות ד"ה בכדי שיראה לתגר או לקרובו]

הורה רבי טרפון בלוד: האונאה: שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שליש למקח; ושמחו תגרי לוד ^[58].

אמר להם: כל היום מותר לחזור!

אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומינו, וחזרו לדברי חכמים.

גמרא:

אתמר: רב אמר: שתות מקח [מהערך האמיתי] שנינו ^[59]

[## עד איזה דיוק מודדים לפי רב את השתות מהערך האמיתי?]

ושמואל אמר: שתות מעות [מהמחיר, שגבוה או נמוך מהערך] נמי שנינו ^[60]

שוי שיתא בחמשא ^[61], ^[62] שוי שיתא בשבעה ^[63] - כולי עלמא ^[64] לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא ^[65]; כי פליגי שוי חמשא בשיתא ^[66] ושוי שבעה בשיתא ^[67]: לשמואל דאמר 'בתר מעות אזלינן' - אידי ואידי ^[68] - אונאה הוי; לרב דאמר 'בתר מקח אזלינן' שוי חמשא בשיתא - ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא - מחילה הויא!

ושמואל אמר: כי אמרינן מחילה וביטול מקח - היכא דליכא שתות משני צדדים ^[69], אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד - אונאה הויא.

תנן: 'האונאה ארבע כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח' מאי? לאו דזבין שוי עשרים בעשרין וארבעה ^[70], ושמע מינה 'שתות מעות' נמי שנינו?

לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרים ^[71].

^[72] מי נתאנה? – מוכר ^[73]? אימא סיפא: 'עד מתי מותר להחזיר? - בכדי שיראה לתגר או לקרובו', ואמר רב נחמן: לא שנו ^[74] אלא לוקח, אבל ^[75] מוכר - לעולם ^[76] חוזר ^[77]!?

אלא דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרין ותמניא ^[78].

תנן: 'הורה רבי טרפון בלוד: האונאה: שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח' – מאי? לאו דזבין שוי שיתסרי בעשרים וארבעה, ושמע מינה שליש מעות נמי שנינו? [קשיא לרב!]

לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בשיתסר.

מי נתאנה? מוכר? אימא סיפא: 'אמר להם כל היום מותר לחזור', ואמר רב נחמן: 'לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר - לעולם חוזר'!

אלא דזבין שוי כ"ד בתלתין ותרין.

[עיין תוספות ד"ה תנן הורה רבי טרפון בלוד]

תניא כוותיה דשמואל ^[79]: מי שהוטל עליו ^[80] - ידו על העליונה; כיצד? - מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה? – לוקח: יד לוקח על העליונה! רצה אומר "תן לי מעותי" או "תן לי מה שאוניתני".

מכר לו

הערות

^ למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו, ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש
^ כלומר: אינו משמט כלל
^ קושיא הוא
^ ואי לא מקבלת מי שפרע
^ המותר
^ בלא מעות
^ רב לטעמיה, דאמר: כנגדו הוא קונה
^ שההין - י"ב לוגין, ואיפה שלשה סאין, שהן ע"ב לוגין
^ כלומר: כשאתה מדבר 'הן' או 'לאו' - קיים דבריך והצדק אותם
^ בשעה שהוא אומר הדבור - לא יהא בדעתו לשנות; אבל אם נשתנה השער לאחר זמן, והוא חוזר בו לפי שינוי השער - אין כאן חסרון אמנה
^ חכמים
^ סיפא קתני 'החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו'; - אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה
^ דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג
^ על דברי הבן
^ כבר הודיעו מה פסק לנו
^ ונתרצה
^ דיש בדברים משום חסרון אמנה
^ וקשיא לן:
^ דהא לא משך, ואין כח בבית דין לכופו
^ ודאי על כרחך
^ קאמר, ואשמעינן: דאפילו חסרון אמנה ליכא
^ שאין מותר לחזור
^ משום
^ דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה, וכי אמר 'מותר לחזור בו' - במתנה מרובה קאמר, דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה
^ כל לוי קרוי 'בן לוי'
^ שעישרתי מפירותי ואתננו לך
^ שהלוי מפריש מעשר לכהן: 'מעשר מן המעשר'
^ שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב', ולא יתננו ללוי אחר; והא - מתנה מועטת היא: שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה
^ אין לו לבן לוי ראשון
^ על ישראל זה
^ שהבטיחו בתוחלת נכזבה
^ ויש בדברים משום חסרון אמנה
^ ואפילו פשעו בשמירתן פטורין
^ ודלמא לא הוי מקבל, ואישתכח דזוזי דידיה הוה
^ או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע
^ אותו מעשה דשומשמין - על ידי היה, ולא כן היה; שאילו קיבלתים לתת את השומשמין - לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כן באנו לדין
^ אלא כך היה:
^ רבינא אמר להא מילתא:
^ אמרתי לו לההוא מרבנן: היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא?
^ יש חזרה בדבר
^ דיכול מוכר לחזור בו, דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל
^ משמע שהלוקח קיבל כבר כספו
^ הרי משיכה יש, ואפילו רבנן מודו
^ והיו הפירות מונחין ביד הלוקח; ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות, דכיון דקיבל השכר - נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות, וחצירו של מוכר הוא; אלא רבי שמעון אית ליה 'מעות קונות דבר תורה', כדאמרינן (לעיל דף מז:), ומשיכה - תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא ד
^ 'א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה, אלא לישנא אחרינא הוא, והיא היא.
^ שם השר
^ משנה למלך
^ לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח
^ לחזור בהן הלקוחות
^ מעות
^ שהם שש בדינר
^ אם היה המקח בדמי הסלע, שהוא כ"ד מעות
^ דהשתא הויא אונאה
^ - חייב להשיב לו כל אונאתו: ארבעה כסף
^ מי שנתאנה
^ והא דנקט לשון 'מותר' לאשמועינן דליכא אפילו 'מי שפרע' להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו.
^ או לאחד מקרוביו, ואם שהא יותר - מחל על אונאתו
^ שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר
^ דוקא קתני מתניתין 'שתות למקח', שאם האונאה שתות לשויו של מקח - הויא אונאה; אבל אם פחות או יותר היא - אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה - אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה: שתות להיות המקח קיים, ואין אחד יכול לחזור, אלא מחזיר אונאה; אבל אם פחות משתות - מחילה היא, ואין מחזיר לו כלום; ואם יותר על שתות - שניהם חוזרין; אפילו רצה להחזיר לו האונאה - הרשות ביד שניהם לחזור. הכי מוקמינן לה (לקמן דף נ:)
^ מתניתין, דקתני 'שתות למקח' - לאו אשויו של מקח דוקא קאי, אלא: כל התנאי קרוי מקח: בין מעות שניתנו בו, בין דמי החפץ, וכל צד שאתה מוצא שם שתות – אונאה: בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה, ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח; והשתא מפרש פלוגתייהו:
^ ונתאנה מוכר
^ או
^ ונתאנה לוקח
^ בין לרב בין לשמואל
^ דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח
^ ונתאנה לוקח בזוז, שהוא חומש למקח, ויותר משתות הוא זה; אבל אצל מעות שנתן - שתות הוא
^ אי נמי שוי שבעה בשיתא, ונתאנה מוכר בזוז: לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית, ופחות משתות היא, ולגבי מעות הוי שתות
^ בין שוי שבעה בשיתא, בין שוי חמשא בשיתא
^ באחד משני צדדין
^ ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח; ארבעה הוי חומש של עשרים ,וקרי ליה 'אונאה', ולא קרי ליה 'ביטול מקח'
^ דהוה ליה שתות למקח
^ ופרכינן:
^ בתמיה
^ ד'בכדי שיראה ותו לא'
^ אם נתאנה
^ מוכר
^ ולקמן מפרש טעמא
^ דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח
^ דבין שתות מקח בין שתות מעות
^ מי שהאונאה עליו: מי שנתאנה

[1] למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו, ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש

[2] כלומר: אינו משמט כלל

[3] קושיא הוא

[4] ואי לא מקבלת מי שפרע

[5] המותר

[6] בלא מעות

[7] רב לטעמיה, דאמר: כנגדו הוא קונה

[8] שההין - י"ב לוגין, ואיפה שלשה סאין, שהן ע"ב לוגין

[9] כלומר: כשאתה מדבר 'הן' או 'לאו' - קיים דבריך והצדק אותם

[10] בשעה שהוא אומר הדבור - לא יהא בדעתו לשנות; אבל אם נשתנה השער לאחר זמן, והוא חוזר בו לפי שינוי השער - אין כאן חסרון אמנה

[11] חכמים

[12] סיפא קתני 'החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו'; - אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה

[13] דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג

[14] על דברי הבן

[15] כבר הודיעו מה פסק לנו

[16] ונתרצה

[17] דיש בדברים משום חסרון אמנה

[18] וקשיא לן:

[19] דהא לא משך, ואין כח בבית דין לכופו

[20] ודאי על כרחך

[21] קאמר, ואשמעינן: דאפילו חסרון אמנה ליכא

[22] שאין מותר לחזור

[23] משום

[24] דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה, וכי אמר 'מותר לחזור בו' - במתנה מרובה קאמר, דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה

[25] כל לוי קרוי 'בן לוי'

[26] שעישרתי מפירותי ואתננו לך

[27] שהלוי מפריש מעשר לכהן: 'מעשר מן המעשר'

[28] שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב', ולא יתננו ללוי אחר; והא - מתנה מועטת היא: שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה

[29] אין לו לבן לוי ראשון

[30] על ישראל זה

[31] שהבטיחו בתוחלת נכזבה

[32] ויש בדברים משום חסרון אמנה

[33] ואפילו פשעו בשמירתן פטורין

[34] ודלמא לא הוי מקבל, ואישתכח דזוזי דידיה הוה

[35] או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע

[36] אותו מעשה דשומשמין - על ידי היה, ולא כן היה; שאילו קיבלתים לתת את השומשמין - לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כן באנו לדין

[37] אלא כך היה:

[38] רבינא אמר להא מילתא:

[39] אמרתי לו לההוא מרבנן: היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא?

[40] יש חזרה בדבר

[41] דיכול מוכר לחזור בו, דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל

[42] משמע שהלוקח קיבל כבר כספו

[43] הרי משיכה יש, ואפילו רבנן מודו

[44] והיו הפירות מונחין ביד הלוקח; ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות, דכיון דקיבל השכר - נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות, וחצירו של מוכר הוא; אלא רבי שמעון אית ליה 'מעות קונות דבר תורה', כדאמרינן (לעיל דף מז:), ומשיכה - תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא ד

[45] 'א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה, אלא לישנא אחרינא הוא, והיא היא.

[46] שם השר

[47] משנה למלך

[48] לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח

[49] לחזור בהן הלקוחות

[50] מעות

[51] שהם שש בדינר

[52] אם היה המקח בדמי הסלע, שהוא כ"ד מעות

[53] דהשתא הויא אונאה

[54] - חייב להשיב לו כל אונאתו: ארבעה כסף

[55] מי שנתאנה

[56] והא דנקט לשון 'מותר' לאשמועינן דליכא אפילו 'מי שפרע' להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו.

[57] או לאחד מקרוביו, ואם שהא יותר - מחל על אונאתו

[58] שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר

[59] דוקא קתני מתניתין 'שתות למקח', שאם האונאה שתות לשויו של מקח - הויא אונאה; אבל אם פחות או יותר היא - אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה - אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה: שתות להיות המקח קיים, ואין אחד יכול לחזור, אלא מחזיר אונאה; אבל אם פחות משתות - מחילה היא, ואין מחזיר לו כלום; ואם יותר על שתות - שניהם חוזרין; אפילו רצה להחזיר לו האונאה - הרשות ביד שניהם לחזור. הכי מוקמינן לה (לקמן דף נ:)

[60] מתניתין, דקתני 'שתות למקח' - לאו אשויו של מקח דוקא קאי, אלא: כל התנאי קרוי מקח: בין מעות שניתנו בו, בין דמי החפץ, וכל צד שאתה מוצא שם שתות – אונאה: בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה, ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח; והשתא מפרש פלוגתייהו:

[61] ונתאנה מוכר

[62] או

[63] ונתאנה לוקח

[64] בין לרב בין לשמואל

[65] דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח

[66] ונתאנה לוקח בזוז, שהוא חומש למקח, ויותר משתות הוא זה; אבל אצל מעות שנתן - שתות הוא

[67] אי נמי שוי שבעה בשיתא, ונתאנה מוכר בזוז: לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית, ופחות משתות היא, ולגבי מעות הוי שתות

[68] בין שוי שבעה בשיתא, בין שוי חמשא בשיתא

[69] באחד משני צדדין

[70] ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח; ארבעה הוי חומש של עשרים ,וקרי ליה 'אונאה', ולא קרי ליה 'ביטול מקח'

[71] דהוה ליה שתות למקח

[72] ופרכינן:

[73] בתמיה

[74] ד'בכדי שיראה ותו לא'

[75] אם נתאנה

[76] מוכר

[77] ולקמן מפרש טעמא

[78] דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח

[79] דבין שתות מקח בין שתות מעות

[80] מי שהאונאה עליו: מי שנתאנה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]