ביאור:בבלי בבא מציעא דף מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

אלא משכון דנקיט למה ליה [1]? אלא לאו שמע מיניה מאי 'אינו משמט' דקאמר רבן שמעון בן גמליאל – 'אינו משמט בכולו' [2], ומאי 'משמט' דקאמר רבי יהודה הנשיא - להך פלגא דלא נקיט עליה משכון, ובהא קמיפלגי: דרבן שמעון בן גמליאל סבר: כנגד כולו הוא קונה, ורבי יהודה הנשיא סבר: כנגדו הוא קונה?

לא; מאי 'אינו משמט' דקאמר רבן שמעון בן גמליאל? - להך פלגא דנקיט עליה משכון.

מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט [3]?

אלא משכון דנקיט למה ליה? לזכרון דברים בעלמא. [## וכי לא יכולים לכתוב שטר?]

רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא; לסוף אייקר כיתנא. אתא לקמיה דרב, אמר ליה: במאי דנקיטת זוזי - הב להו [4], ואידך [5] – 'דברים' נינהו [6], ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה [7].

דאיתמר: דברים: רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.

מיתיבי: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: (ויקרא יט לו) [מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים] מה תלמוד לומר 'הין צדק'? והלא הין בכלל איפה היה [8]? אלא לומר לך שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק [9].

אמר אביי: ההוא - שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב [10].

מיתיבי [הברייתא בשלמותה בראש דף מח,א]: רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו 'טלית קונה דינר זהב, ואין דינר זהב קונה טלית', מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו [11] 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו' [12].

תנאי היא [13], דתנן [פ"ז מ"א] 'מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו "צא ושכור לנו פועלים"; הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו "בני - אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה - צא ואמור להם "על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד"' [רש"י כנראה לא גרס את כל המובאה, אלא רק גרס דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיה' ולכן פירש: משנה היא ב'השוכר את הפועלים', שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים]; ואי סלקא דעתא 'דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה' היכי אמר ליה זיל הדר בך?

שאני התם, דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו [14]; מאי טעמא? מידע ידעי דעל אבוה סמך.

אי הכי - אפילו התחילו במלאכה נמי?

התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו, אמרו: מימר אמר קמיה דאבוה [15] וניחא ליה [16].

ומי אמר רבי יוחנן הכי [17]? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'האומר לחבירו "מתנה אני נותן לך" - יכול לחזור בו'; [18] 'יכול'? פשיטא [19]!? אלא [20] 'מותר לחזור בו' [21].

אמר רב פפא: ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת [22], [23] דסמכא דעתייהו [24]; הכי נמי מסתברא, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי [25] "כור מעשר יש לך בידי [26]" - בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר' [27]; אי אמרת בשלמא 'לא מצי למיהדר ביה' - משום הכי רשאי [28], אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה - אמאי רשאי? אישתכח דקא אכיל טבלים!?

הכא במאי עסקינן? - כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו.

אי הכי - אימא סיפא: 'נתנו לבן לוי אחר - אין לו [29] עליו [30] אלא תרעומת [31]' ואי סלקא דעתך כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, אמאי אין לו עליו אלא תרעומת? כיון דמשכיה - ממונא אית ליה גביה! אלא לאו שמע מינה בדלא נטלו [32]!

- שמע מינה [מסקנה: במתנה מועטת שאין היתר לחזור].

ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי; לסוף אייקר שומשמי. הדרו בהו ואמרו ליה "לית לן שומשמי, שקול זוזך"! לא שקיל זוזיה; איגנוב! אתו לקמיה דרבא, אמר ליה: כיון דאמרי לך "שקול זוזך" ולא שקלית - לא מבעיא שומר שכר דלא הוי, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [33].

אמרו ליה רבנן לרבא: והא בעי לקבולי עליה 'מי שפרע' [34]!?

אמר להו: הכי נמי [35].

אמר רב פפי: אמר לי רבינא: לדידי אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללא דעלמא - לא הוי קא משני בדבוריה; "בדידי הוה עובדא [36]; [37] ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה, והוה יתיבנא, ואתא ההוא גברא וקאי אבבא; אמר לי: "אית לך שומשמי לזבוני"?


עמוד ב

אמרי ליה "לא". אמר לי "ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך, דהא חשכה לי". אמרי ליה: "הא ביתא קמך!" אותבינהו בביתא ואיגנוב! אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל "הא ביתא קמך" - לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי.

[38] אמרי ליה [39] והא אמרו [ליה] רבנן לרבא "איבעי ליה לקבולי עליה מי שפרע"?! ואמר לי: לא היו דברים מעולם.

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה וכו':

תניא: 'אמר רבי שמעון: אימתי [40]? בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר [41], אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח - אינו יכול לחזור בו, מפני שכספו בידו [42].'

'בידו'? ביד מוכר הוא!

אלא 'מפני שדמי כספו בידו'.

פשיטא [43]!?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן? כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר [44]טעמא מאי תקינו רבנן משיכה? - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה; הכא - ברשותיה דלוקח נינהו: אי נפלה דליקה באונס - איהו טרח ומייתי לה [ולכן נשאר הדין המקורי לפי רבי יוחנן: מעות קונות].

[45]

ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא; לסוף שמע דקא בעי למנסביה דבי פרזק [46] רופילא [47]; אמר ליה: "הב לי זוזי, לא בעינא חמרא"; אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: כדרך שתיקנו משיכה במוכרין [48] - כך תיקנו משיכה בלקוחות [49].

משנה:

האונאה: ארבעה [50] כסף [51] מעשרים וארבעה כסף לסלע [52]: [53] שתות למקח [54].

עד מתי מותר להחזיר [55]? [56]

עד כדי שיראה לתגר או לקרובו [57].

[עיין תוספות ד"ה בכדי שיראה לתגר או לקרובו]

הורה רבי טרפון בלוד: האונאה: שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שליש למקח; ושמחו תגרי לוד [58].

אמר להם: כל היום מותר לחזור!

אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומינו, וחזרו לדברי חכמים.

גמרא:

אתמר: רב אמר: שתות מקח [מהערך האמיתי] שנינו [59]

[## עד איזה דיוק מודדים לפי רב את השתות מהערך האמיתי?]

ושמואל אמר: שתות מעות [מהמחיר, שגבוה או נמוך מהערך] נמי שנינו [60]

שוי שיתא בחמשא [61], [62] שוי שיתא בשבעה [63] - כולי עלמא [64] לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא [65]; כי פליגי שוי חמשא בשיתא [66] ושוי שבעה בשיתא [67]: לשמואל דאמר 'בתר מעות אזלינן' - אידי ואידי [68] - אונאה הוי; לרב דאמר 'בתר מקח אזלינן' שוי חמשא בשיתא - ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא - מחילה הויא!

ושמואל אמר: כי אמרינן מחילה וביטול מקח - היכא דליכא שתות משני צדדים [69], אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד - אונאה הויא.

תנן: 'האונאה ארבע כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח' מאי? לאו דזבין שוי עשרים בעשרין וארבעה [70], ושמע מינה 'שתות מעות' נמי שנינו?

לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרים [71].

[72] מי נתאנה? – מוכר [73]? אימא סיפא: 'עד מתי מותר להחזיר? - בכדי שיראה לתגר או לקרובו', ואמר רב נחמן: לא שנו [74] אלא לוקח, אבל [75] מוכר - לעולם [76] חוזר [77]!?

אלא דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרין ותמניא [78].

תנן: 'הורה רבי טרפון בלוד: האונאה: שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח' – מאי? לאו דזבין שוי שיתסרי בעשרים וארבעה, ושמע מינה שליש מעות נמי שנינו? [קשיא לרב!]

לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בשיתסר.

מי נתאנה? מוכר? אימא סיפא: 'אמר להם כל היום מותר לחזור', ואמר רב נחמן: 'לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר - לעולם חוזר'!

אלא דזבין שוי כ"ד בתלתין ותרין.

[עיין תוספות ד"ה תנן הורה רבי טרפון בלוד]

תניא כוותיה דשמואל [79]: מי שהוטל עליו [80] - ידו על העליונה; כיצד? - מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה? – לוקח: יד לוקח על העליונה! רצה אומר "תן לי מעותי" או "תן לי מה שאוניתני".

מכר לו

הערות[עריכה]

  1. ^ למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו, ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש
  2. ^ כלומר: אינו משמט כלל
  3. ^ קושיא הוא
  4. ^ ואי לא מקבלת מי שפרע
  5. ^ המותר
  6. ^ בלא מעות
  7. ^ רב לטעמיה, דאמר: כנגדו הוא קונה
  8. ^ שההין - י"ב לוגין, ואיפה שלשה סאין, שהן ע"ב לוגין
  9. ^ כלומר: כשאתה מדבר 'הן' או 'לאו' - קיים דבריך והצדק אותם
  10. ^ בשעה שהוא אומר הדבור - לא יהא בדעתו לשנות; אבל אם נשתנה השער לאחר זמן, והוא חוזר בו לפי שינוי השער - אין כאן חסרון אמנה
  11. ^ חכמים
  12. ^ סיפא קתני 'החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו'; - אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה
  13. ^ דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג
  14. ^ על דברי הבן
  15. ^ כבר הודיעו מה פסק לנו
  16. ^ ונתרצה
  17. ^ דיש בדברים משום חסרון אמנה
  18. ^ וקשיא לן:
  19. ^ דהא לא משך, ואין כח בבית דין לכופו
  20. ^ ודאי על כרחך
  21. ^ קאמר, ואשמעינן: דאפילו חסרון אמנה ליכא
  22. ^ שאין מותר לחזור
  23. ^ משום
  24. ^ דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה, וכי אמר 'מותר לחזור בו' - במתנה מרובה קאמר, דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה
  25. ^ כל לוי קרוי 'בן לוי'
  26. ^ שעישרתי מפירותי ואתננו לך
  27. ^ שהלוי מפריש מעשר לכהן: 'מעשר מן המעשר'
  28. ^ שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב', ולא יתננו ללוי אחר; והא - מתנה מועטת היא: שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה
  29. ^ אין לו לבן לוי ראשון
  30. ^ על ישראל זה
  31. ^ שהבטיחו בתוחלת נכזבה
  32. ^ ויש בדברים משום חסרון אמנה
  33. ^ ואפילו פשעו בשמירתן פטורין
  34. ^ ודלמא לא הוי מקבל, ואישתכח דזוזי דידיה הוה
  35. ^ או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע
  36. ^ אותו מעשה דשומשמין - על ידי היה, ולא כן היה; שאילו קיבלתים לתת את השומשמין - לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כן באנו לדין
  37. ^ אלא כך היה:
  38. ^ רבינא אמר להא מילתא:
  39. ^ אמרתי לו לההוא מרבנן: היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא?
  40. ^ יש חזרה בדבר
  41. ^ דיכול מוכר לחזור בו, דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל
  42. ^ משמע שהלוקח קיבל כבר כספו
  43. ^ הרי משיכה יש, ואפילו רבנן מודו
  44. ^ והיו הפירות מונחין ביד הלוקח; ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות, דכיון דקיבל השכר - נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות, וחצירו של מוכר הוא; אלא רבי שמעון אית ליה 'מעות קונות דבר תורה', כדאמרינן (לעיל דף מז:), ומשיכה - תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא ד
  45. ^ 'א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה, אלא לישנא אחרינא הוא, והיא היא.
  46. ^ שם השר
  47. ^ משנה למלך
  48. ^ לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח
  49. ^ לחזור בהן הלקוחות
  50. ^ מעות
  51. ^ שהם שש בדינר
  52. ^ אם היה המקח בדמי הסלע, שהוא כ"ד מעות
  53. ^ דהשתא הויא אונאה
  54. ^ - חייב להשיב לו כל אונאתו: ארבעה כסף
  55. ^ מי שנתאנה
  56. ^ והא דנקט לשון 'מותר' לאשמועינן דליכא אפילו 'מי שפרע' להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו.
  57. ^ או לאחד מקרוביו, ואם שהא יותר - מחל על אונאתו
  58. ^ שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר
  59. ^ דוקא קתני מתניתין 'שתות למקח', שאם האונאה שתות לשויו של מקח - הויא אונאה; אבל אם פחות או יותר היא - אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה - אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה: שתות להיות המקח קיים, ואין אחד יכול לחזור, אלא מחזיר אונאה; אבל אם פחות משתות - מחילה היא, ואין מחזיר לו כלום; ואם יותר על שתות - שניהם חוזרין; אפילו רצה להחזיר לו האונאה - הרשות ביד שניהם לחזור. הכי מוקמינן לה (לקמן דף נ:)
  60. ^ מתניתין, דקתני 'שתות למקח' - לאו אשויו של מקח דוקא קאי, אלא: כל התנאי קרוי מקח: בין מעות שניתנו בו, בין דמי החפץ, וכל צד שאתה מוצא שם שתות – אונאה: בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה, ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח; והשתא מפרש פלוגתייהו:
  61. ^ ונתאנה מוכר
  62. ^ או
  63. ^ ונתאנה לוקח
  64. ^ בין לרב בין לשמואל
  65. ^ דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח
  66. ^ ונתאנה לוקח בזוז, שהוא חומש למקח, ויותר משתות הוא זה; אבל אצל מעות שנתן - שתות הוא
  67. ^ אי נמי שוי שבעה בשיתא, ונתאנה מוכר בזוז: לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית, ופחות משתות היא, ולגבי מעות הוי שתות
  68. ^ בין שוי שבעה בשיתא, בין שוי חמשא בשיתא
  69. ^ באחד משני צדדין
  70. ^ ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח; ארבעה הוי חומש של עשרים ,וקרי ליה 'אונאה', ולא קרי ליה 'ביטול מקח'
  71. ^ דהוה ליה שתות למקח
  72. ^ ופרכינן:
  73. ^ בתמיה
  74. ^ ד'בכדי שיראה ותו לא'
  75. ^ אם נתאנה
  76. ^ מוכר
  77. ^ ולקמן מפרש טעמא
  78. ^ דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח
  79. ^ דבין שתות מקח בין שתות מעות
  80. ^ מי שהאונאה עליו: מי שנתאנה