ביאור:בבלי בבא מציעא דף ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ואלא הא דאמר רב נחמן 'משביעין אותו ^[1] שבועת היסת' [עיין תוספות]- נימא מיגו דחשיד אממונא ^[2]חשיד אשבועתא! ותו: הא דתני רבי חייא ^[3]: 'שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית' - נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ^[4]! ותו: הא דאמר רב ששת: שלש שבועות משביעין אותו ^[5]: "שבועה שלא פשעתי בה", "שבועה שלא שלחתי בה יד" ^[6], "שבועה שאינה ברשותי" - נימא ^[7] מיגו דחשיד אממונא ^[8] חשיד אשבועתא! אלא: לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

אביי אמר ^[9]: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ^[10].

אי הכי ^[11] - נשקול בלא שבועה ^[12]?

אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ^[13].

ולאו אמרינן 'תפיס ממונא מספיקא - משתבע נמי מספק'?

אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא; מאי טעמא? ממון איתיה בחזרה, שבועה ליתיה בחזרה.

בעי רבי זירא: תְּקָפָהּ אחד בפנינו ^[14] – מהו?

היכי דמי? אי דשתיק - אודויי אודי ליה; ואי דקא צווח - מאי הוה ליה למעבד?

לא, צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח: מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה? או דלמא כיון דקא צווח השתא - איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר: הא קא חזו ליה רבנן!?

אמר רב נחמן: תא שמע: 'במה דברים אמורים? ששניהם אדוקין בה; אבל היתה טלית יוצאת ^[15] מתחת ידו של אחד מהן ^[16] - המוציא מחבירו עליו הראיה ^[17]'; היכי דמי? אי נימא כדקתני ^[18] – פשיטא! אלא ^[19] שתקפה אחד בפנינו ^[20]!

לא! הכא במאי עסקינן? - כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו, ואמרינן להו 'זילו פלוגו', ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו; האי אמר "אודויי אודי לי" והאי אמר "בדמי אגרתי ניהליה", דאמרינן ליה 'עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי?'

ואיבעית אימא כדקתני: דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו, ואידך מסרך בה סרוכי; ואפילו לסומכוס, דאמר 'ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה' - מודה סומכוס ^[21]: דסרכא לאו כלום היא ^[22].

אם תמצי לומר ^[23] 'תקפה אחד בפנינו - מוציאין אותה מידו'; הקדישה ^[24] - אינה מקודשת ^[25]; אם תמצי לומר 'תקפה אחד בפנינו - אין מוציאין אותה מידו', הקדישה בלא תקפה [עיין תוספות, קצות ריא] – מהו? כיון דאמר מר 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי', כמאן דתקפה דמי? או דלמא: השתא מיהא הא לא תקפה ^[26], וכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו' [לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום]: מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, לאפוקי האי דלא ברשותו?

תא שמע [תשובה לשאלה הקדישה בלא תקפה – מהו?]: דההיא

עמוד ב

מסותא ^[27] [עיין פני יהושע] דהוו מנצו עלה בי תרי; האי אמר "דידי הוא" והאי אמר "דידי הוא"; קם חד מינייהו - אקדשה! פרשי מינה ^[28] רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן, ואמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי ^[29] - בעי מיניה. כי אתא לסורא ^[30] אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא: [טהרות פ"ד מ"יב] 'ספק בכורות ^[31]: אחד בכור אדם ^[32] ואחד בכור בהמה, בין טהורים בין טמאים ^[33] - המוציא מחבירו עליו הראיה' ^[34] ותני עלה: אסורים בגיזה ובעבודה ^[35]; והא הכא דאמר 'תקפו כהן - אין מוציאין אותו מידו' [עיין תוספות בעמוד א ד"ה והא הכא] דקתני 'המוציא מחבירו עליו הראיה ^[36]'; [וכן] וכי לא תקפו - אסורין בגיזה ובעבודה ^[37].

אמר ליה רבה: קדושת בכור קאמרת? לעולם אימא לך ^[38]: ^[39] תקפו כהן - מוציאין אותו מידו ^[40], ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה ^[41]: דקדושה הבאה מאליה שאני ^[42].

[עיין שמעון שקופּ]

אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא דמסייע לך ^[43]: 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר' ^[44]; ואי סלקא דעתא 'תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו' ^[45] - אמאי נכנסין לדיר? נמצא זה ^[46] פוטר ממונו בממונו של כהן!?

אמר ליה אביי: אי משום הא - לא תסייעיה למר ^[47]; הכא במאי עסקינן? - כגון דלית ליה אלא תשעה והוא, דמה נפשך: אי ^[48] בר חיובא הוא ^[49] שפיר קא מעשר ^[50]; אי לאו בר חיובא הוא ^[51] - ^[52]תשעה לאו בר עשורי נינהו.

הדר אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי ^[53]: דספיקא לאו בר עשורי היא [ואם כן אין הלכה כברייתא שהביא לעיל רב חנניה, כי הברייתא חולקת על המשנה; אך רש"י לא פירש כך, אלא פירש דודאי סייעתא היא למר, כלומר: מה שאביי חוזר בו, ולפי הסתירה נראה שאביי אומר: לא זאת הסתירה לדברי רב חנניה, אלא יסודי יותר: אין הלכה כברייתא הזו! ולכאורה - על פי השמועה - גם הרמב"ם כרש"י: הרמב"ם פוסק כמו הברייתא: ספקות נכנסות לדיר להתעשר, ותקפו כהן - אין מוציאים מידו!], דתנן: '^[54] קפץ אחד מן המנויין לתוכן ^[55] - כולן פטורין ^[56]' ואי סלקא דעתא ספיקא בעי עשורי: לעשר ממה נפשך ^[57]: דאי בר חיובא הוא ^[58] - שפיר ^[59] מעשר, ואי לאו בר חיובא הוא ^[60] - נפטר ^[61] ב'מנין הראוי' ^[62], דאמר רבא ^[63]: מנין הראוי – פוטר ^[64].

[ולפיכך אמר אביי 'לאו מילתא היא דאמרי [לעיל: 'אי משום הא - לא תסייעיה למר', אלא הברייתא 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר' היא ראיה לרבה, כדברי רש"י בד"ה לאו מילתא היא דאמרי: דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק, ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים - מספיקא לא הוי צריך לעשורינהו, כדקאמרת: לעשורי ממה נפשך: דכל ספק חייב ספק פטור - לאו בני עשורי נינהו, ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך].

הערות

^ לשאינו מודה במקצת
^ דמעיז פניו לכפור הכל - לאו לאשתמוטי בעי, ו
^ גבי חנוני על פנקסו; וקשה לי: אמאי שבקה למתניתין דשבועות ומייתי לה מברייתא
^ כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא
^ לשומר חנם שטוען 'נגנבה'
^ לעשות מלאכתו, דאי שלח בה יד - הוי גזלן עליה, ומיחייב באונסיה, ואפילו נאנסה - ברשותיה היא קיימא, ודידיה היא
^ גבי 'שבועה שאינה ברשותי'
^ שמא ברשותיה הוא, וכופר בה
^ טעמא דמתניתין - לאו כדרבי יוחנן; דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם - הוה לן חשוד אשבועה; אלא
^ על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו: דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה
^ אמאי רמו עליה שבועה? כיון דאי לא הוי עליה לא הוי תפיס בה
^ לגבות מלוה שלו
^ ולא פרשי מספק ממונא; אבל מודאי דממונא – פרשי; ומאן דלא פריש - חשיד נמי אשבועתא
^ הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו
^ (לבדו) לפני בית דין
^ שהוא לבדו אחוז בה ולא חבירו
^ בעדים
^ שזה לבדו אחוז בה ובא
^ לאו
^ וכדאוקמינן: דשתיק ולבסוף צווח
^ כלומר: ואליבא דסומכוס, דמיקל בחלוקה ולא מצריך אפילו שבועה - איצטריך לאשמועינן דבכה"ג מודי סומכוס דאפילו בשבועה לא שקיל, דהא לאו ממון המוטל בספק הוא
^ ואין שור שחוט לפניך; ולא דמי לנמצא עוברה בצדה (בבא קמא מו.)
^ בשאילתנו, לפשוט דמוציאין אותה מידו ויחלוקו
^ בלא תקפה
^ דלא אלים הקדישה מתקפה
^ ואין יכול להקדישה
^ מרחץ
^ מלרחוץ בה
^ שם מקום
^ כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי
^ כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא
^ כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה, ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור
^ כגון פטר חמור
^ קסלקא דעתא: אם ביד ישראל הן - הוי כהן 'מוציא מחבירו עליו הראיה', ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח - הוי ישראל 'מוציא מחבירו'
^ מספק שמא קדשים הם
^ משמע בין כהן בין ישראל
^ חמוּר כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה; שמע מינה דאם תמצי לומר 'תקפו אין מוציאין אותו מידו' - הקדישה מקודשת
^ גבי בכור
^ דאפילו
^ מסתמא בחזקת ישראל הן, ולעולם הכהן קרוי 'מוציא מחבירו'
^ וטעמא דגיזה ועבודה - לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן, דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו, הקדישה הוי הקדש, אלא הכא - משום איסור ספק גיזת קדשים
^ וקדושה הבא מאליה שאני: שאם בכור הוא - מאליו קדוש, ואיכא לספוקי בהכי; אבל גבי מסותא - דאין קדושה באה אלא על פיו של זה - אימא לך דאפילו אם תמצי לומר 'תקפה - אין מוציאין', הקדישה בלא תקפה - לא הוי הקדש, דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו
^ דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו
^ לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור, דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא, והוא [השה] לעצמו [נשאר לבעל החמור], שאין צריך ליתנו לכהן: שהמוציא מחבירו עליו הראיה; ופדיון פטר חמור - בר עשורי הוא: אם יש לכהן עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל - מפריש עליהם עשרה שֵׁיִין, ומעשרן, והן שלו; הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר, ואי נפקא בעשירי - ליפוק
^ ואי סלקא דעתא יש לכהן צד זכייה בו
^ - אם יצא בעשירי -
^ רבה, שהוא רבו
^ האי גברא
^ לעשורי, שפדיון זה - לאו פדיון פטר חמור שלו הוא -
^ הרי יש לו עשרה טלאים, וחייב לעשרן
^ שפדיון זה של כהן
^ לא פטר ליה מידי, ד
^ דודאי סייעתא היא למר
^ היה מעשר טלאים, והתחיל למנות; כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה -
^ לתוך הדיר, ואינו מכירו
^ בין אותן שיצאו, בין אותן שבתוך הדיר, ואפילו הן אלף שיצאו - פטורין (שהם) 'מנין הראוי': שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר, ואמרינן בבכורות - והכי מייתינן לה: מִנְיָן הראוי - פוטר; ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב: ד'כל אשר יעבור תחת השבט' אמר רחמנא, ולא 'שעבר כבר'; וכל חד מינייהו - ספק כבר עבר הוא
^ דאיכא למימר: ממה נפשך בעי לעשורי: שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך: כל עשרה שיוצאין
^ אם מעשר שלהן בר חיוב, וכראוי הוא, כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן
^ קא
^ כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר
^ מן המעשר
^ שכשמנה א' ב' ג' - היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים, ופוטרין מניינו
^ בבכורות (דף נט.)
^ היה לו עשרה טלאים, ומנה חמש, ומת אחד מן שאינו מנוין - המנוין פטורין, ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר: שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן [הבא], ויצטרפם עם אלו; אבל המנוין - פטורין במנין הראוי; ויליף לה מ'אשר יעבור' - ולא שכבר עבר, דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר - שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם

[1] לשאינו מודה במקצת

[2] דמעיז פניו לכפור הכל - לאו לאשתמוטי בעי, ו

[3] גבי חנוני על פנקסו; וקשה לי: אמאי שבקה למתניתין דשבועות ומייתי לה מברייתא

[4] כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא

[5] לשומר חנם שטוען 'נגנבה'

[6] לעשות מלאכתו, דאי שלח בה יד - הוי גזלן עליה, ומיחייב באונסיה, ואפילו נאנסה - ברשותיה היא קיימא, ודידיה היא

[7] גבי 'שבועה שאינה ברשותי'

[8] שמא ברשותיה הוא, וכופר בה

[9] טעמא דמתניתין - לאו כדרבי יוחנן; דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם - הוה לן חשוד אשבועה; אלא

[10] על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו: דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה

[11] אמאי רמו עליה שבועה? כיון דאי לא הוי עליה לא הוי תפיס בה

[12] לגבות מלוה שלו

[13] ולא פרשי מספק ממונא; אבל מודאי דממונא – פרשי; ומאן דלא פריש - חשיד נמי אשבועתא

[14] הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו

[15] (לבדו) לפני בית דין

[16] שהוא לבדו אחוז בה ולא חבירו

[17] בעדים

[18] שזה לבדו אחוז בה ובא

[19] לאו

[20] וכדאוקמינן: דשתיק ולבסוף צווח

[21] כלומר: ואליבא דסומכוס, דמיקל בחלוקה ולא מצריך אפילו שבועה - איצטריך לאשמועינן דבכה"ג מודי סומכוס דאפילו בשבועה לא שקיל, דהא לאו ממון המוטל בספק הוא

[22] ואין שור שחוט לפניך; ולא דמי לנמצא עוברה בצדה (בבא קמא מו.)

[23] בשאילתנו, לפשוט דמוציאין אותה מידו ויחלוקו

[24] בלא תקפה

[25] דלא אלים הקדישה מתקפה

[26] ואין יכול להקדישה

[27] מרחץ

[28] מלרחוץ בה

[29] שם מקום

[30] כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי

[31] כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא

[32] כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה, ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור

[33] כגון פטר חמור

[34] קסלקא דעתא: אם ביד ישראל הן - הוי כהן 'מוציא מחבירו עליו הראיה', ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח - הוי ישראל 'מוציא מחבירו'

[35] מספק שמא קדשים הם

[36] משמע בין כהן בין ישראל

[37] חמוּר כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה; שמע מינה דאם תמצי לומר 'תקפו אין מוציאין אותו מידו' - הקדישה מקודשת

[38] גבי בכור

[39] דאפילו

[40] מסתמא בחזקת ישראל הן, ולעולם הכהן קרוי 'מוציא מחבירו'

[41] וטעמא דגיזה ועבודה - לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן, דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו, הקדישה הוי הקדש, אלא הכא - משום איסור ספק גיזת קדשים

[42] וקדושה הבא מאליה שאני: שאם בכור הוא - מאליו קדוש, ואיכא לספוקי בהכי; אבל גבי מסותא - דאין קדושה באה אלא על פיו של זה - אימא לך דאפילו אם תמצי לומר 'תקפה - אין מוציאין', הקדישה בלא תקפה - לא הוי הקדש, דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו

[43] דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו

[44] לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור, דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא, והוא [השה] לעצמו [נשאר לבעל החמור], שאין צריך ליתנו לכהן: שהמוציא מחבירו עליו הראיה; ופדיון פטר חמור - בר עשורי הוא: אם יש לכהן עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל - מפריש עליהם עשרה שֵׁיִין, ומעשרן, והן שלו; הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר, ואי נפקא בעשירי - ליפוק

[45] ואי סלקא דעתא יש לכהן צד זכייה בו

[46] - אם יצא בעשירי -

[47] רבה, שהוא רבו

[48] האי גברא

[49] לעשורי, שפדיון זה - לאו פדיון פטר חמור שלו הוא -

[50] הרי יש לו עשרה טלאים, וחייב לעשרן

[51] שפדיון זה של כהן

[52] לא פטר ליה מידי, ד

[53] דודאי סייעתא היא למר

[54] היה מעשר טלאים, והתחיל למנות; כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה -

[55] לתוך הדיר, ואינו מכירו

[56] בין אותן שיצאו, בין אותן שבתוך הדיר, ואפילו הן אלף שיצאו - פטורין (שהם) 'מנין הראוי': שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר, ואמרינן בבכורות - והכי מייתינן לה: מִנְיָן הראוי - פוטר; ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב: ד'כל אשר יעבור תחת השבט' אמר רחמנא, ולא 'שעבר כבר'; וכל חד מינייהו - ספק כבר עבר הוא

[57] דאיכא למימר: ממה נפשך בעי לעשורי: שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך: כל עשרה שיוצאין

[58] אם מעשר שלהן בר חיוב, וכראוי הוא, כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן

[59] קא

[60] כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר

[61] מן המעשר

[62] שכשמנה א' ב' ג' - היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים, ופוטרין מניינו

[63] בבכורות (דף נט.)

[64] היה לו עשרה טלאים, ומנה חמש, ומת אחד מן שאינו מנוין - המנוין פטורין, ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר: שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן [הבא], ויצטרפם עם אלו; אבל המנוין - פטורין במנין הראוי; ויליף לה מ'אשר יעבור' - ולא שכבר עבר, דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר - שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]