ביאור:בבלי בבא מציעא דף כו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דשתיך טפי ^[1].

בכותל חדש: מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית:

אמר רב אשי: סכינא ^[2] בתר קתא ^[3], ^[4] וכיסא בתר שנציה ^[5];

ואלא מתניתין, דקתני 'מחציו ולחוץ – שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית' - ולחזי אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר?

מתניתין - באודרא ^[6] ונסכא ^[7].

תנא אם היה כותל ממולא מהן ^[8] – חולקין. פשיטא!?

לא, צריכא דמשפע בחד גיסא ^[9]: מהו דתימא ^[10]אשתפוכי אישתפוך ^[11] - קא משמע לן.

אם היה משכירו לאחרים, אפילו <מצא> בתוך הבית - הרי אלו שלו:

ואמאי? ליזיל בתר בתרא? מי לא תנן:

'מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ^[12] - לעולם ^[13] מעשר ^[14];

בהר הבית - חולין ^[15];

ובירושלים ^[16]: בשאר ימות השנה – חולין ^[17], בשעת הרגל – [הכל] מעשר ^[18].';

ואמר רבי שמעיה בר זעירא: מאי טעמא ^[19]? - הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ^[20].

אלמא ^[21] אמרינן קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו; הכא נמי קמא קמא אזל ^[22], ^[23] והני - דבתרא הוא ^[24]!?

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק ^[25] לשלשה ישראל ^[26].

שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל ^[27].

אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה עובדי כוכבים ^[28].

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא לשלשה ישראל ^[29]; ^[30] מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה ^[31] מיאש, מימר אמר "מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני; אמרי קמייהו ^[32] כמה זמני "ליהדרו לי" ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו ^[33]? אי דעתייהו לאהדורה - אהדרוה ניהלי, והאי דלא אהדרוה לי - בדעתייהו למיגזלה".

ואזדא רב נחמן לטעמיה, דאמר רב נחמן: 'ראה סלע

עמוד ב

שנפל משנים - חייב להחזיר' - מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר "מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי; נקיטנא ליה ואמינא ליה 'אנת הוא דשקלתיה' ^[34]" ^[35];

בשלשה - אינו חייב להחזיר' מאי טעמא? - ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש, מימר אמר "מכדי תרי הוו בהדאי; אי נקיטנא להאי, אמר "לא שקלתיה", ואי נקיטנא להאי - אמר "לא שקלתיה" ^[36].

אמר רבא: האי דאמרת 'בשלשה אינו חייב להחזיר' - לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד - חייב להחזיר; מאי טעמא? - אימור שותפי נינהו ^[37], ולא מיאשו ^[38].

איכא דאמרי אמר רבא: אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות - חייב להחזיר; מאי טעמא? - אימור שותפי נינהו ^[39], וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה.

ואמר רבא:

1</ref> ראה סלע שנפלה ^[40], נטלה לפני יאוש ^[41] על מנת לגוזלה - עובר בכולן: משום 'לא תגזול' (ויקרא יט יג: לא תעשק את רעך ולא תגזל; לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר), ומשום 'השב תשיבם' (דברים כב א: לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך) ומשום 'לא תוכל להתעלם' (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם); ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד – עבד.

2</ref> נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה - עובר משום 'השב תשיבם' ^[42];

3</ref> המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ^[43] ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' ^[44] בלבד.

[## היות וכאן רבא דן משום לפני ואחרי יאוש, יש גורסים כאן 'רבה'; אך אולי ניתן לקיים את הגירסא, ומכאן ראיה שברבא חזר בו ומסכים אביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולכן הלכה כאביי!]

אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא ^[45] ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה; מאי טעמא? - ההוא דנפל מיניה - מיאש הוא; אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא ^[46] וקא מרבל - מימר אמר: "כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי".

משנה:

מצא בחנות ^[47] - הרי אלו שלו ^[48];

בין התיבה ^[49] ולחנוני - של חנוני;

לפני שולחני ^[50] - הרי אלו שלו ^[51];

בין הכסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני.

הלוקח פירות מחבירו ^[52], או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו;

אם היו צרורין ^[53] - נוטל ומכריז.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: אפילו מונחין על גבי שולחן ^[54]?

תנן: לפני שולחני ^[55] הרי אלו שלו, הא על גבי שולחן – דשולחני.

אימא סיפא: 'בין הכסא ולשולחני - של שולחני', הא על גבי שולחן – שלו! - אלא מהא ליכא למשמע מינה.

ורבי אלעזר, הא - מנא ליה?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה: מאי אריא דתני 'בין הכסא לשולחני של שולחני'? ליתני 'על ^[56] שולחן ^[57]' ^[58]; אי נמי ^[59] 'מצא בשולחנות' כדקתני רישא 'מצא בחנות – שלו'!? - אלא שמע מינה ^[60]: אפילו מונחין על גבי שולחן - הרי אלו שלו.

הלוקח פירות מחבירו וכו':

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא

הערות

^ העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו
^ הנמצא באחד מחורי הכותל
^ בתר קתא אזיל: אי קתיה לגיו - בני הבית נתנוהו שם; אי קתא לבר - בני רשות הרבים נתנוהו שם, שכן דרך אחיזתן
^ וכן
^ אשטדל"א בלע"ז
^ מוכין
^ פלט"א של כסף
^ מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל
^ דמשפע הכותל לחד גיסא
^ בחצי הגובה היה תחילה, ו
^ לצד הנמוך
^ בירושלים
^ בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל
^ שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר, לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו, ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר; ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים, כדגמר: 'שם' 'שם' מעשר משלמים, במסכת מנחות (דף פב.)
^ ואפילו בשעת הרגל; ואף על פי שרוב מעות שבעיר מעשר, שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם - לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל, אלא אמרינן: מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן
^ בשאר שווקים שבה
^ דרוב מעות שבעיר חולין
^ שרוב מעות העיר מעשר
^ בירושלים בשעת הרגל מעשר, ולא אמרינן: מלפני הרגל נפלו, כדאמרן בהר הבית
^ ואם נפלו שם לפני הרגל - כבר מצאום מכבדי השוק; אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום, שאין טיט ועפר קולט שם, מתוך שהוא משופע; ועוד: שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו
^ בדבר שעשוי להתכבד
^ סתם שוכר בית, כשהוא יוצא - מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא
^ ונימא:
^ האחרונים שכחוהו; שאילו הראשונים שכחוהו - כבר מצאו האחרונים
^ 'פונדק': מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים
^ בבת אחת, וכל שכן אם היו נכרים, ומי שנפל ממנו – מיאש, שלא ידע ממאן נבעי
^ דעביד דמייאש, ולא סמיך דליהדרו נהליה, דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן
^ גירסת רש"י: שלשה נכרים: איידי דנקט שלשה גבי ישראל - נקט נמי גבי עובדי כוכבים, והוא הדין חד, ובלבד שיהא אחרון
^ ולא תפשוט דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דכי פליגי רבנן עליה - היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין, דלא ידע להו לכולהו, דסבר האובד ומימר אמר "ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה, ולכשיגיע הרגל - יכריז עליה, ואתן סימן ואטול"
^ אבל הכא
^ דידע להו לכולהו, ותבענהו ולא אודו - איאושי
^ אמרתי לפניהם
^ בתמיה
^ משבענא ליה שבועת היסת
^ ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא, ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש, והלכה כאביי
^ ואינו יכול להשביעו בטענת 'שמא', שאין נשבעין בטענת 'שמא' אלא אותן השנויין במשנה: ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות מה.). ואי תימא: הא מקמי יאוש אתי לידיה, ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם - הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד, כרבי יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל דף כא:)
^ בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו
^ ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש, מימר אמר "אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק" ונמצא כשבאת ליד זה - לפני יאוש באת לידו; והא אוקמיה כאביי. הלכך אף על גבי דסלע דבר שאין בו סימן הוא - חייב להחזיר; אבל כי אין בו שלש פרוטות - מה נפשך: אי שותפין הן בו - אין כאן משום השבת אבידה [פרוטה לכל אחד] ואם של אחד מהם הוא או של השנים - נואשו ואמרו "חברנו זה - גנב הוא, והרי משמט ואמר "לא לקחתיו! אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו"
^ ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש
^ ולא גרסינן 'משנים'
^ שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו
^ 'לא תגזול' לא שייך אלא בשעת נטילה, כמו 'ויגזול את החנית מיד המצרי' (שמואל ב' כג), כדאמר בבבא קמא (עט:); 'לא תוכל להתעלם' אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל; הלכך: הנוטלה על מנת להחזיר, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה - אין כאן מתעלם; אבל 'השב תשיבם' איכא, משנטל עד שישיבנה
^ בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה
^ שהרי העלים עיניו
^ בין החולות
^ כברה
^ בדבר שאין בו סימן קאי
^ דההוא דנפל מיניה – מיאש, שהכל נכנסים לשם
^ שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו, ומוכר ומעות שנותנין לו, נותן לתיבה; ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני
^ מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו, והבאין להחליף - אף הן נותנין שם מעותיהן
^ דאמרינן: מן הבאין נפלו, שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני נפלו - היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו
^ מפרש בגמרא
^ הוי סימן או קשר או מנין שבהם
^ נראה בעיני דלא גרסינן 'צרורין'
^ משמע על גבי קרקע
^ גבי
^ של שולחני
^ וכל שכן בין הכסא ולשולחני
^ ניתני ברישא
^ מדנקט 'לפני השולחני' - אף על השולחן במשמע

[1] העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו

[2] הנמצא באחד מחורי הכותל

[3] בתר קתא אזיל: אי קתיה לגיו - בני הבית נתנוהו שם; אי קתא לבר - בני רשות הרבים נתנוהו שם, שכן דרך אחיזתן

[4] וכן

[5] אשטדל"א בלע"ז

[6] מוכין

[7] פלט"א של כסף

[8] מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל

[9] דמשפע הכותל לחד גיסא

[10] בחצי הגובה היה תחילה, ו

[11] לצד הנמוך

[12] בירושלים

[13] בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל

[14] שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר, לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו, ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר; ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים, כדגמר: 'שם' 'שם' מעשר משלמים, במסכת מנחות (דף פב.)

[15] ואפילו בשעת הרגל; ואף על פי שרוב מעות שבעיר מעשר, שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם - לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל, אלא אמרינן: מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן

[16] בשאר שווקים שבה

[17] דרוב מעות שבעיר חולין

[18] שרוב מעות העיר מעשר

[19] בירושלים בשעת הרגל מעשר, ולא אמרינן: מלפני הרגל נפלו, כדאמרן בהר הבית

[20] ואם נפלו שם לפני הרגל - כבר מצאום מכבדי השוק; אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום, שאין טיט ועפר קולט שם, מתוך שהוא משופע; ועוד: שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו

[21] בדבר שעשוי להתכבד

[22] סתם שוכר בית, כשהוא יוצא - מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא

[23] ונימא:

[24] האחרונים שכחוהו; שאילו הראשונים שכחוהו - כבר מצאו האחרונים

[25] 'פונדק': מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים

[26] בבת אחת, וכל שכן אם היו נכרים, ומי שנפל ממנו – מיאש, שלא ידע ממאן נבעי

[27] דעביד דמייאש, ולא סמיך דליהדרו נהליה, דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן

[28] גירסת רש"י: שלשה נכרים: איידי דנקט שלשה גבי ישראל - נקט נמי גבי עובדי כוכבים, והוא הדין חד, ובלבד שיהא אחרון

[29] ולא תפשוט דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דכי פליגי רבנן עליה - היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין, דלא ידע להו לכולהו, דסבר האובד ומימר אמר "ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה, ולכשיגיע הרגל - יכריז עליה, ואתן סימן ואטול"

[30] אבל הכא

[31] דידע להו לכולהו, ותבענהו ולא אודו - איאושי

[32] אמרתי לפניהם

[33] בתמיה

[34] משבענא ליה שבועת היסת

[35] ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא, ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש, והלכה כאביי

[36] ואינו יכול להשביעו בטענת 'שמא', שאין נשבעין בטענת 'שמא' אלא אותן השנויין במשנה: ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות מה.). ואי תימא: הא מקמי יאוש אתי לידיה, ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם - הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד, כרבי יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל דף כא:)

[37] בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו

[38] ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש, מימר אמר "אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק" ונמצא כשבאת ליד זה - לפני יאוש באת לידו; והא אוקמיה כאביי. הלכך אף על גבי דסלע דבר שאין בו סימן הוא - חייב להחזיר; אבל כי אין בו שלש פרוטות - מה נפשך: אי שותפין הן בו - אין כאן משום השבת אבידה [פרוטה לכל אחד] ואם של אחד מהם הוא או של השנים - נואשו ואמרו "חברנו זה - גנב הוא, והרי משמט ואמר "לא לקחתיו! אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו"

[39] ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש

[40] ולא גרסינן 'משנים'

[41] שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו

[42] 'לא תגזול' לא שייך אלא בשעת נטילה, כמו 'ויגזול את החנית מיד המצרי' (שמואל ב' כג), כדאמר בבבא קמא (עט:); 'לא תוכל להתעלם' אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל; הלכך: הנוטלה על מנת להחזיר, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה - אין כאן מתעלם; אבל 'השב תשיבם' איכא, משנטל עד שישיבנה

[43] בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה

[44] שהרי העלים עיניו

[45] בין החולות

[46] כברה

[47] בדבר שאין בו סימן קאי

[48] דההוא דנפל מיניה – מיאש, שהכל נכנסים לשם

[49] שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו, ומוכר ומעות שנותנין לו, נותן לתיבה; ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני

[50] מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו, והבאין להחליף - אף הן נותנין שם מעותיהן

[51] דאמרינן: מן הבאין נפלו, שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני נפלו - היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו

[52] מפרש בגמרא

[53] הוי סימן או קשר או מנין שבהם

[54] נראה בעיני דלא גרסינן 'צרורין'

[55] משמע על גבי קרקע

[56] גבי

[57] של שולחני

[58] וכל שכן בין הכסא ולשולחני

[59] ניתני ברישא

[60] מדנקט 'לפני השולחני' - אף על השולחן במשמע

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]