ביאור:בבלי בבא מציעא דף כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

ובאושפיזא [1].

מאי נפקא מינה?

אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא: אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.

מר זוטרא – חסידא [כלומר: מר זוטרא דלעיל, ראינו שהיה חסיד – גם במעשה להלן:]; [או: 'מר זוטרא חסידא' – מר זוטרא אחר, שגם הוא היה חסיד]; אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [2]; חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה, אמר "היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה"! כפתיה ואודי.

תניא: 'מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז; ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז: כגון בדי מחטין [3] וצינוריות [4] ומחרוזות של קרדומות.

כל אלו שאמרו - אימתי מותרים? בזמן שמצאן אחד אחד [5], אבל מצאן שנים שנים - חייב להכריז [6].'

מאי 'בדי'?

שוכי [7].

ואמאי קרו ליה 'בדי'?

דבר דתלו ביה מידי – 'בד' קרו ליה, כי ההוא דתנן התם [8] עלה אחד בבד אחד [9]';

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס [10], ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר; המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם [11] - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

איבעיא להו: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: ברוב כנענים, אבל ברוב ישראל לא? או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר?

אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר - פליגי רבנן עליה [12]? או לא פליגי?

ואם תמצא לומר פליגי: ברוב ישראל ודאי פליגי, ברוב כנענים פליגי? או לא פליגי?

ואם תמצא לומר פליגי אפילו ברוב כנענים: הלכה כמותו? או אין הלכה כמותו?

אם תמצא לומר הלכה כמותו: דוקא ברוב כנענים? או אפילו ברוב ישראל?

תא שמע: 'המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם [13] - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן'; מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא [14]? -רבי שמעון בן אלעזר; שמעת מינה: אפילו ברוב ישראל נמי [15].

[אפשר לדחות ראיה זו ולומר:] הכא במאי עסקינן? – במפוזרין [16];

אי במפוזרין - מאי אריא 'מקום שהרבים מצויין שם'? אפילו אין הרבים מצויין שם!? אלא לעולם בצרורין [יש מתקנים ל'צבורין', אך 'צרורין' נמצא במשנה להלן], והכא במאי עסקינן? - בבתי כנסיות [17] של כנענים.

'בתי מדרשות' מאי איכא למימר?

בתי מדרשות דידן [18], דיתבי בהו כנענים [19].

השתא דאתית להכי - בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו כנענים

תא שמע: 'מצא בה אבידה [20]: אם רוב ישראל - חייב להכריז; אם רוב כנענים - אינו חייב להכריז.' מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא? רבי שמעון בן אלעזר; שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב כנענים, אבל ברוב ישראל - לא.

הא מני? רבנן היא!?

תפשוט [21] מינה [22]: דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים [23]!

אלא לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואפילו ברוב ישראל נמי, והכא במאי עסקינן? – בטמון [24].

אי בטמון - מאי עבידתיה גביה? והתנן [פ"ב מ"ג]: 'מצא כלי באשפה: מכוסה - לא יגע בו; מגולה - נוטל ומכריז'!?

כדאמר רב פפא: 'באשפה שאינה עשויה לפנות [25] ונמלך עליה לפנותה [26]' - הכא נמי באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה.


עמוד ב

ואיבעית אימא: לעולם – רבנן [27]; מי קתני 'הן שלו'? 'אינו חייב להכריז' קתני [28], ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [29].

תא שמע דאמר רב אסי: 'מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה [30], ואסורה בהנאה [31]; בא ישראל ונתן בה סימן [32] מותרת בשתיה למוצאה [33].' כמאן? כרבי שמעון בן אלעזר! שמע מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב כנענים [שהרי אמר: 'בעיר שרובה כנענים’], אבל ברוב ישראל לא.

לעולם אימא לך: רבי שמעון בן אלעזר - אפילו ברוב ישראל נמי קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.

וכי מאחר דאסירא בהנאה 'מותרת משום מציאה' למאי הלכתא?

אמר רב אשי: לקנקנה.

ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא, ושדו בנהר בירן [34]. אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: זיל אכריז.

והא 'זוטו של ים הוא'?

שאני נהר בירן: כיון דמתקיל [35] - לא מיאש [36].

והא רובא כנענים נינהו - שמע מינה: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב כנענים!

שאני נהר בירן, דישראל סכרו ליה [37] וישראל כרו ליה: כיון דישראל סכרו ליה - אימור מישראל נפל [38], וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש [39].

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא [40]; אמר ליה: מצא כאן ארנקי – מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן – מהו?

אמר ליה: חייב להחזיר.

תרתי?

אמר ליה: לפנים משורת הדין.

כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו; לבתר תריסר ירחי שתא [41] - לפנים משורת הדין.

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי [42] - ואמרי לה בשוקא דרבנן.

אמר ליה: מצא כאן ארנקי - מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן – מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

והלא עומד וצווח?

נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.

ההוא דיו [43] דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [44]; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.

והא רובא דישראל נינהו - שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!

שאני דיו, דכזוטו של ים דמי.

והא אמר רב: בשר שנתעלם מן העין אסור [45]?

בעומד ורואהו [46].

רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו.

אמר רבי אמי התירוהו לו - משום מציאה, כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי, דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין: רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר.

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה [47], ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית.

מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא ישראל נינהו; שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!

אמר רבא: רוב כנענים, ורוב טבחי – ישראל.

רבי אמי אשכח פרגיות [48] שחוטות בין טבריא לציפורי. אתא לקמיה דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

[## מדוע מספרת הגמרא ספור בגדי ואחרכך בפרגיות? האין הספור בפרגיות מיותר? ועוד: הסיומת של הספור הראשון 'מדהתירו לו וכו' – רוב טבחי ישראל' היה יכול להאמר גם על הספור השני, ולמה לא נאמר?]

רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [49]. אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

משנה:

ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי [50], או כלי כמות שהוא [51]; מעות בכיס, או כיס כמות שהוא [52]; צבורי פירות, צבורי מעות [53]:

הערות[עריכה]

  1. ^ שאלוהו על אושפיזו: אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר "לאו"; מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו
  2. ^ כלי של אושפיזו היה
  3. ^ לקמיה מפרש בדי מחטין - שתולין בו מחטין
  4. ^ מזלגות קטנים שטוות בו זהב
  5. ^ בד אחת ומחרוז אחד
  6. ^ דמנין הוי סימן
  7. ^ ענפים של אילן
  8. ^ במסכת סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי: 'אפילו
  9. ^ כשירה
  10. ^ צבוע; וי"א פוטיא"ש; ודרך להרוג אווזים ותרנגולים
  11. ^ ואפילו דבר שיש בו סימן
  12. ^ בתרוייהו
  13. ^ קא סלקא דעתא צבורי מעות, דקתני מתניתין 'חייב להכריז', והכא - הואיל ורבים מצויין שם
  14. ^ כלומר: שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם
  15. ^ דסתם בתי כנסיות - ישראל בהן
  16. ^ ורבנן היא, דמודו במפוזרין, דתנן 'מעות מפוזרין... הרי אלו שלו'
  17. ^ 'כנסיות': אסיפת מקום, שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד
  18. ^ שהן חוץ לעיר
  19. ^ ומושיבין בה נכרים לשמור
  20. ^ משנה היא בסדר טהרות, בעיר שישראל ונכרים דרים בה [במסכת מכשירין]
  21. ^ מיהא
  22. ^ מקצת משאלותיך
  23. ^ דמודו רבנן ברוב כנענים, ופליגי ברוב ישראל
  24. ^ דכיון דטמנו - לאו אבידה היא, הלכך ברוב ישראל יכריז
  25. ^ רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד
  26. ^ מיד, ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר; להכי נקט ;שאינה עשויה לפנות: דאי עשויה לפנות - אבידה מדעת היא, שהיה לו לחוש שמא יפנה
  27. ^ ובשאינה טמון, ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב נכרים
  28. ^ דכיון דרובא נכרים - דלמא דנכרים הוא
  29. ^ ושלו נמי לא הויא, דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא
  30. ^ דאינו חייב להכריז
  31. ^ ולקמיה פריך: אם כן מה היתר יש במציאתה?
  32. ^ יצאת מספק יין נכרים
  33. ^ דכיון דרובא נכרים - נתייאשו הבעלים
  34. ^ ומושלכין בנהר בירן
  35. ^ יש בו מכשולים: אבנים וסתימת גדר, שעושין לדגים
  36. ^ סבר: לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים; ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום
  37. ^ שקורין נשנ"ש בלע"ז: כמו 'עושי שכר אגמי נפש' (ישעיהו יט)
  38. ^ לפיכך חייב להכריז, ולא אמרינן 'יניח' כדאמרינן לעיל ברוב נכרים לרבנן
  39. ^ שהכורה ימצאם
  40. ^ שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם
  41. ^ מצאם
  42. ^ רצענים
  43. ^ עוף שקורין אוזלטו"ר; והוא לשון 'דיה'
  44. ^ השליכתו בין דקלים של בר מריון
  45. ^ שמא נתחלף בנבילה
  46. ^ משנטלו עד שהשליכו
  47. ^ שדרך נבילה להשליכה באשפה
  48. ^ גוזלות
  49. ^ מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין. 'אזלוי': ציידים העושים מכמורות
  50. ^ וסתם כלי יש בו סימן
  51. ^ ריקן
  52. ^ כיס יש בו סימן לבעלים
  53. ^ בגמרא מפרש סימנייהו: או מנין או מקום