ביאור:בבלי בבא מציעא דף כג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דמדרסא ^[1]; 'ברשות היחיד נוטל ומכריז' - דלא מדרסא; 'והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דגביהן לא מדרסא;

ורבא מתרץ לטעמיה: במקום: 'כריכות ברה"ר הרי אלו שלו' - דמינשתפא ^[2]; 'ברה"י חייב להכריז' - דלא מינשתפא; 'והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז' - כיון דיקירי ^[3] - לא מינשתפא.

תא שמע: 'ככרות של נחתום הרי אלו שלו' הא של בעל הבית - חייב להכריז ^[4]; של בעל הבית מאי טעמא? כיון דאית בהו סימן: דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא, ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז - אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן! תיובתא דרבה!

אמר לך רבה: התם היינו טעמא: משום דאין מעבירין על האוכלין ^[5].

^[6]

והא איכא נכרים!?

נכרים חיישי לכשפים ^[7].

והאיכא בהמה וכלבים!?

באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים.

לימא ^[8] כתנאי: 'רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז; כיצד? - מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות' - מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו!

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו ^[9] הוי סימן ^[10], ^[11] ומעבירין על האוכלין ^[12] - מאי לאו 'בסימן העשוי לידרס' קא מיפלגי: מר [תנא קמא] סבר לא הוי סימן, ומר ^[13] סבר הוי סימן ^[14]!?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתא דקא סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין', ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין ^[15], והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין; והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי: תנא קמא סבר לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן ^[16].

איכא דאמרי: סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן; ^[17] מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי: דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא 'סימן העשוי לידרס לא הוי סימן', ו'מעבירין על האוכלין' - ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז ^[18]?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי: סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן; ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין, והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי: תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן.

אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר "ווי לה לחסרון כיס" מיאש ליה מינה.

ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו; ברשות היחיד: אי דרך נפילה - הרי אלו שלו ^[19], אי דרך הנחה - נוטל ומכריז ^[20]; וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז ^[21].

עמוד ב

ומחרוזות של דגים:

אמאי? להוי קשר סימן!?

בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי.

ולהוי מנין סימן?

במנינא דשוין ^[22].

בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן?

אמר להו רב ששת: תניתוה: 'מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר ^[23], וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו ^[24]'; ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן.

וחתיכות של בשר וכו' [הרי אלו שלו]:

אמאי? להוי משקלא סימן?

במשקלא דשוין ^[25].

ותהוי חתיכה גופה סימן ^[26]: או דדפקא ^[27], או דאטמא? מי לא תניא 'מצא חתיכות דגים ^[28] ודג נשוך ^[29] - חייב להכריז, חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.'?

הכא במאי עסקינן ^[30]? - בדאיכא סימנא בפסקא ^[31]; כי הא: דרבה בר רב הונא ^[32]: מחתיך ליה אתלתא קרנתא ^[33].

דיקא נמי דקתני דומיא ד'דג נשוך ^[34]' - שמע מינה.

אמר מר 'חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו'; והא תנן 'כדי יין וכדי שמן חייב להכריז'?

אמר רב זירא אמר רב: מתניתין ^[35] – ברשום ^[36].

^[37] מכלל דברייתא ^[38] בפתוח ^[39]? אי בפתוח - ^[40] אבידה מדעת היא ^[41]!?

אמר רב הושעיא: במציף ^[42].

אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא: כאן קודם שנפתחו האוצרות ^[43], כאן לאחר שנפתחו האוצרות; כי הא: דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.

בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן?

אמר ליה: תניתוה: 'מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו' ואי סלקא דעתא דמקום הוי סימן - לכרוז מקום?

אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן? - ברקתא דנהרא ^[44] [דומה למכנשתא דבי דרי].

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'רקתא דנהרא לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך - אתרמי נמי לחברך.

איכא דאמרי אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן 'מקום לא הוי סימן'? - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום - אתרמי נמי לחברך האי מקום ^[45].

ההוא גברא דאשכח כופרא ^[46] בי מעצרתא; אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שקול לנפשך. חזייה דהוה קא מחסם ^[47], אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה.

לימא קא סבר רב: מקום לא הוי סימן!?

אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה: דחזא דקדחי ביה חלפי ^[48].

ר"ש בן אלעזר אומר וכו':

מאי 'אנפוריא'?.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין ^[49].

היכי דמי? - אי אית בהו סימן, כי 'לא שבעתן העין' מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי?

לעולם דלית בהו סימן; נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא ^[50]: שבעתן העין - קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה; כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה, דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת ^[51] ובפוריא ^[52],

הערות

^ וסימן העשוי לידרס הוא
^ מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה
^ כבידות
^ ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין, איידי דנקט לאותביה מרישא: 'כריכות ברשות הרבים' דאותיב מינה לרבא - נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיה דרישא
^ המוצא אוכלין בדרך - אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם; הלכך לא נדרסו: שמי שמצאן ראשון הגביהן
^ 'אין מעבירין על האוכלין', לאו לשון דריסה הוא, אלא כמו 'אין מעבירין על המצות' (יומא לג.)
^ סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם: כדי להכשיל הדורסים עליהן; ונהי נמי דאין מגביהין אותם - מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים
^ פלוגתא דרבה ורבא
^ הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול
^ דאמרינן: 'לשם סימן נתנו שם, ולא נפל מאליו, ודבר שיש בו סימן הוא'
^ ואפילו הכי פליגי רבנן, ואמרי 'הרי אלו שלו', משום דקסברי: מעבירין על האוכלין,
^ והוה ליה סימן העשוי לידרס
^ ורבי יהודה
^ ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן
^ ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, דסימן העשוי לידרס הוי סימן; ועיגול היינו טעמא: דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן
^ והכא היינו טעמא דרבי יהודה: משום דאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה אין מעבירין, ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז; וטעמייהו בעיגול: משום דסימן הבא מאיליו הוא ורבי ייהודה סבר הוי סימן
^ וכי אתמר 'לימא כתנאי' – א'אין מעבירין על האוכלין' אתמר:
^ כדמוקי לה בשאין בו סימן
^ דליכא למימר מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה
^ מקום; ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי ויטלם, ושמא שכחום הבעלים
^ רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן
^ כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד
^ שברי חתיכות של אבר
^ שיאמר משקלו, ויכוין האמת
^ שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה
^ יאמר "מאבר פלוני היה"
^ צואר; שמעתי. ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי ד'דפקא' = פלנק"ן, מקום שדופק כשהוא יגע
^ קא סלקא דעתא כשאין בהן סימן, והחתיכה גופה סימן: או מאצל הראש או מן הזנב
^ זהו סימן שלו
^ דקתני 'חתיכות דג ... חייב להכריז'
^ שלא נחתכה כדרך החותכין
^ כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי
^ עושה החתיכה בת שלשה קרנות, כזה [סימן משולש]
^ דיש בו סימן
^ דחייב להכריז
^ חביותיהם של חרס היו, וגפין אותם במגופת חרס, ושורקין טיט סביב לדַבֵּק המגופה שלא יצא ריח היין; ובימי שבט או ניסן, שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני - כעשר או כט"ו יחד - נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה - והוא קרוי 'רושם'; ונושאן החנווני לביתו; ומתניתין - בחבית רשומה, והיינו סימן: שיש רושמין, ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד
^ ופרכינן:
^ דקתני הרי אלו שלו
^ בפתוחה קתני, בתמיה
^ פשיטא! דהא
^ שהניחה פתוחה, וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה
^ שהניח מגופה עליה, ולא שרקהּ בטיט; סימן ליכא, ואבידה מדעת נמי ליכא
^ שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות, ויחיד בעלמא הוא דעביד - הוי רושם סימן
^ והיין בא לעיר בספינה, והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר, ונושאין אחת אחת, ופעמים ששוכח
^ נפקא מינה [בין איכא דאמרי והגירסא הראשונה בדברי רב מרי, שלפי האיכא דאמרי] דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסוים - לא הוי סימן
^ זפת; דבר שאין בו סימן הוה
^ לשון 'לא תחסום' (דברים כה): מגמגם בדבר, ולבו נוקפו
^ אורטי"א בלעז: גָדלוּ עליהָ; שמע מינה: מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים
^ עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן, שיהא מכירן יפה; ולשון 'אנפוריא' – נוטריקון: אין פה ראיה
^ וכגון דזה התובען - צורבא מרבנן הוא
^ "יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו"? - ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו "לאו", ומדת ענוה היא
^ "שימשת מטתך"? יאמר "לאו": מדת צניעות הוא

[1] וסימן העשוי לידרס הוא

[2] מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה

[3] כבידות

[4] ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין, איידי דנקט לאותביה מרישא: 'כריכות ברשות הרבים' דאותיב מינה לרבא - נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיה דרישא

[5] המוצא אוכלין בדרך - אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם; הלכך לא נדרסו: שמי שמצאן ראשון הגביהן

[6] 'אין מעבירין על האוכלין', לאו לשון דריסה הוא, אלא כמו 'אין מעבירין על המצות' (יומא לג.)

[7] סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם: כדי להכשיל הדורסים עליהן; ונהי נמי דאין מגביהין אותם - מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים

[8] פלוגתא דרבה ורבא

[9] הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול

[10] דאמרינן: 'לשם סימן נתנו שם, ולא נפל מאליו, ודבר שיש בו סימן הוא'

[11] ואפילו הכי פליגי רבנן, ואמרי 'הרי אלו שלו', משום דקסברי: מעבירין על האוכלין,

[12] והוה ליה סימן העשוי לידרס

[13] ורבי יהודה

[14] ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן

[15] ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, דסימן העשוי לידרס הוי סימן; ועיגול היינו טעמא: דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן

[16] והכא היינו טעמא דרבי יהודה: משום דאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה אין מעבירין, ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז; וטעמייהו בעיגול: משום דסימן הבא מאיליו הוא ורבי ייהודה סבר הוי סימן

[17] וכי אתמר 'לימא כתנאי' – א'אין מעבירין על האוכלין' אתמר:

[18] כדמוקי לה בשאין בו סימן

[19] דליכא למימר מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה

[20] מקום; ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי ויטלם, ושמא שכחום הבעלים

[21] רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן

[22] כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד

[23] שברי חתיכות של אבר

[24] שיאמר משקלו, ויכוין האמת

[25] שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה

[26] יאמר "מאבר פלוני היה"

[27] צואר; שמעתי. ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי ד'דפקא' = פלנק"ן, מקום שדופק כשהוא יגע

[28] קא סלקא דעתא כשאין בהן סימן, והחתיכה גופה סימן: או מאצל הראש או מן הזנב

[29] זהו סימן שלו

[30] דקתני 'חתיכות דג ... חייב להכריז'

[31] שלא נחתכה כדרך החותכין

[32] כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי

[33] עושה החתיכה בת שלשה קרנות, כזה [סימן משולש]

[34] דיש בו סימן

[35] דחייב להכריז

[36] חביותיהם של חרס היו, וגפין אותם במגופת חרס, ושורקין טיט סביב לדַבֵּק המגופה שלא יצא ריח היין; ובימי שבט או ניסן, שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני - כעשר או כט"ו יחד - נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה - והוא קרוי 'רושם'; ונושאן החנווני לביתו; ומתניתין - בחבית רשומה, והיינו סימן: שיש רושמין, ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד

[37] ופרכינן:

[38] דקתני הרי אלו שלו

[39] בפתוחה קתני, בתמיה

[40] פשיטא! דהא

[41] שהניחה פתוחה, וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה

[42] שהניח מגופה עליה, ולא שרקהּ בטיט; סימן ליכא, ואבידה מדעת נמי ליכא

[43] שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות, ויחיד בעלמא הוא דעביד - הוי רושם סימן

[44] והיין בא לעיר בספינה, והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר, ונושאין אחת אחת, ופעמים ששוכח

[45] נפקא מינה [בין איכא דאמרי והגירסא הראשונה בדברי רב מרי, שלפי האיכא דאמרי] דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסוים - לא הוי סימן

[46] זפת; דבר שאין בו סימן הוה

[47] לשון 'לא תחסום' (דברים כה): מגמגם בדבר, ולבו נוקפו

[48] אורטי"א בלעז: גָדלוּ עליהָ; שמע מינה: מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים

[49] עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן, שיהא מכירן יפה; ולשון 'אנפוריא' – נוטריקון: אין פה ראיה

[50] וכגון דזה התובען - צורבא מרבנן הוא

[51] "יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו"? - ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו "לאו", ומדת ענוה היא

[52] "שימשת מטתך"? יאמר "לאו": מדת צניעות הוא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]