ביאור:בבלי בבא מציעא דף לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

איתא לדרב הונא [1], כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה [2]?

אמר רבא: שיש עדים שנשרפה [3].

אי הכי - מהיכא מייתי לה?

אלא אמר רב יוסף: שיש עדים שנגנבה [ולכן אין צריך להשבע שאינה ברשותו].

סוף סוף מהיכא מייתי לה?

דטרח ומייתי לה [4].

אי הכי - כי משתבע מלוה - נמי לטרח לוה וליתי? בשלמא מלוה ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה, ואזיל וטרח ומייתי לה, אלא לוה - מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה?

אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו "אחר שבועה מצאתיה".

רב אשי אמר: זה נשבע [5] וזה נשבע: זה [המלוה, שומר הפקדון=המשכון] נשבע שאינה ברשותו, וזה [6] נשבע כמה היה שוה, והכי קאמר: 'מי נשבע תחילה? מלוה נשבע תחילה [7], שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון'.

[יש אומרים שהשבועה שאינה ברשותו – מדרבנן; אך אם כך – הברייתא הזאת אינה קושיא על רב הונא, שהרי הוא יכול לתרץ שהברייתא מלפני שתקנו שבועה זו!]

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא [8] תיובתא לרב הונא [9]: '"סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה", והלה אומר "לא כי אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה" – פטור' ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה [10] כמה היה שוה!?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא [11] במאמינו [12].

ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה?

לא קים ליה בגויה [13].

ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה?

לא מהימן ליה.

ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה [14]?

לוה מקיים ביה במלוה (משלי יא ג) 'תומת ישרים תנחם' [15]; מלוה מקיים ביה בלוה [16] 'וסלף בוגדים ישדם'.

ההוא גברא דאפקיד כיפי [17] גביה חבריה; אמר ליה "הב לי כיפי!"; אמר ליה "לא ידענא היכא אותבינהו".

אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: כל "לא ידענא" - פשיעותא היא! זיל שלים!.

לא שילם.

אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה.

לסוף אישתכח כיפי, ואיקור [18]. אמר רב נחמן: הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה.

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן [19], ופרקין – 'המפקיד' הוה [20], ואמרי ליה 'שילם ולא רצה לישבע' [21]? ולא אהדר לי; ושפיר עבד דלא אהדר לי: מאי טעמא? התם לא אטרחיה לבי דינא, הכא אטרחיה לבי דינא [אבל גירסת התוספות: ואותביניה: שילם].

למימרא דסבר רב נחמן דשומא [22] הדר [23]?

שאני התם, דשומא בטעות הוה: דקא הוה כיפי מעיקרא [24].

אמרי נהרדעי: שומא [גביית שדה על ידי מלוה בחובו [25]] הדר עד תריסר ירחי שתא.

ואמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי שומא הדר לעולם.

והלכתא: שומא הדר לעולם, משום שנאמר (דברים ו יח) ועשית הישר והטוב [בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע ה' לאבתיך].

פשיטא שמו ליה לבעל חוב, ואזל איהו, ושמה לבעל חוב דידיה, אמרינן ליה [26]: לא עדיף את מגברא דאתית מיניה [27];

זבנהּ, אורתא [הורישהּ] ויהבהּ במתנה - ודאי הני [28] - מעיקרא אדעתא דארעא נחות [29], ולאו אדעתא דזוזי נחות [30];

שמו לה לאשה [ועכשיו השדה ברשותה], ואינסיבא [31], או שמו מינה דאשה ואינסיבא, ומתה - בעל בנכסי [32] אשתו - לוקח הוי [33]: [34] לא מיהדר [35] ולא מהדרינן ליה [36], דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו [37]: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה [38] - הבעל מוציא [39] מיד הלקוחות [40].


עמוד ב

[41] אגביה איהו בחובו [42] - פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר 'הדרה' וחד אמר 'לא הדרה'.

מאן דאמר 'לא הדרה' סבר: האי - זביני מעליא היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה; ומאן דאמר 'הדרה' סבר: לא זביני מעליא הוא; והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא - מחמת כיסופא הוא דאגביה.

[43] ומאימת אכיל פירי [44]?

רבה אמר: מכי מטיא אדרכתא לידיה [45];

אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו [46];

רבא אמר: מכי שלימו ימי אכרזתא [47].

[רבנו חננאל: סדר הדין: מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקקימו ומחייבין הלוה לפרעו; לא פרע – קורעין שטר חוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין , ואחרי ההכרזה שמין נכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסין בני חורין - כותבין לו טירפא, ואחרי שיטרוף - קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא על הנכסים הללו; ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחלטין אותה למלוה.]

משנה:

השוכר פרה מחבירו [48] והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר [49] שמתה כדרכה [50], והשואל [51] - ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים [השואל ישלם לבעל הפרה].

גמרא:

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: מכדי שוכר - במאי קני להאי פרה? בשבועה [52]? ונימא ליה משכיר לשוכר: "דל אנת ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואל"!

אמר ליה: מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני, ושבועה - כדי להפיס דעתו של בעל הבית [53].

אמר רבי זירא: פעמים שהבעלים [54] משלמין כמה פרות לשוכר [55];

היכי דמי?

אגרה מיניה מאה יומי, והדר שיילה מיניה תשעין יומי, הדר אגרה מיניה תמנן יומי, והדר שיילה מיניה שבעין יומי - ומתה בתוך ימי שאלתה; דאכל שאלה ושאלה - מיחייב חדא פרה!

[56]

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי חדא פרה היא, עיילה ואפקה: אפקה משכירות ועיילה לשאילה, אפקה משאילה ועיילה לשכירות [57]!?

אמר ליה: ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי [58]?

מר בר רב אשי אמר [59]: אין לו עליהן אלא שתי פרות: חדא דשאלה וחדא דשכירות: שום 'שאלה' אחת היא [60], ושום 'שכירות' אחת היא: דשאלה קני לגמרי, דשכירות עבד בה ימי שכירותיה ומיהדר ליה למרה.

אמר רבי ירמיה [61]: פעמים [62] ששניהם בחטאת [63]

הערות[עריכה]

  1. ^ שהשומר המשלם דמים נשבע שאינה ברשותו
  2. ^ אמאי חיישינן לשמא יוציא? הא אשתבע
  3. ^ דהשתא לא אשבעינהו, שהרי הביא עדים
  4. ^ מחזר ושואל אחר הנכנסים בביתו[?] וימצא הגנב
  5. ^ נשבע כמה שוה
  6. ^ הלוה, שהשבועה עליו
  7. ^ שאינה ברשותו
  8. ^ הויא
  9. ^ 'רישא': תביעת מלוה; 'סיפא': תביעת לוה; 'רישא דסיפא' דקתני פטור - בתביעת לוה
  10. ^ דטענה שאין בה שבועה עם טענה שיש בה שבועה - מגלגלין עליו שבועה: לישבע על שתיהן; וגילגול שבועה דאורייתא היא [בקדושין (דף כז:)]
  11. ^ הא דקתני 'פטור'
  12. ^ לוה למלוה שאינה ברשותו
  13. ^ מימר אמר לוה "לא קים למלוה בגויה דמשכון, דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו"
  14. ^ דנקט תנא למלתיה בהכי: שזה נאמן על זה, וזה אינו נאמן על זה
  15. ^ לוה מקיים במלוה מקרא זה: תומת ישרים תנחם אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן השמים, שנאמר 'תומת ישרים תנחם'
  16. ^ שם, סוף הפסוק
  17. ^ נזמים
  18. ^ יתר על הדמים שפרע לבעלים
  19. ^ כשדן דין זה
  20. ^ ובפרק זה היינו עוסקין
  21. ^ קתני מתניתין, דקני כפילא; והאי נמי שילם - וליקני רווחא דאייקור
  22. ^ נכסי לוה ששמו בית דין לבעל חוב
  23. ^ חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב, כי הכא דהדר אפדנא למרה
  24. ^ דסבור היה שאבדו הנזמים והרי לא אבדו: שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו, ולא היה יודע; דאילו היה יודע שכן - לא שמו לו הטרקלין; אבל שומא שבית דין שמין על שאין לו מעות, והוא חייב לו - הרי הוא כמכר גמור, ואינה חוזרת
  25. ^ לפי בית דין?
  26. ^ לבעל חוב שני
  27. ^ מבעל חוב ראשון שבאת מכחו: כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום 'ועשית הישר והטוב' - אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים משום 'ועשית הישר והטוב'
  28. ^ אחרונים: או לוקח או יורש או מקבל מתנה
  29. ^ שיהא קרקע שלהם
  30. ^ ולא שיקבלו מעות; דאילו בעל חוב אית ביה משום 'ועשית הישר והטוב', דאמרינן: 'לא היה לך עליו אלא מעות, והרי הן לך'; אבל אלו - קרקע קנו
  31. ^ אפילו לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל, שהן קנויין לבעל, אלא עיכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג: הקרן שלה והבעל אוכל פירות
  32. ^ מלוג של
  33. ^ דין לוקח נתנו בו חכמים הלכך לא מיהדר
  34. ^ הלכך
  35. ^ היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה, כדאמרינן 'זבנה - אדעתא דארעא נחות'
  36. ^ היכא דשמו מינה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה, ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע - לא מצי למימר 'יורשה אני', דכלוקח שוייה רבנן, ולא כיורש
  37. ^ כשהיתה סנהדרין באושא, שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה, כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) גבי 'עשרה מסעות [שגלתה הסנהדרין]
  38. ^ להיות הבעל אוכל פירות בחייה, וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות, ומתה
  39. ^ גוף הקרקע
  40. ^ והכי מוקי לה בפרק 'האשה' בכתובות (דף עח:): תקנת אושא בגופה של קרקע לאחר מיתה; אלמא כלוקח שויוהו רבנן, ואמר ליה:: אני לקחתי ראשון; דאי כשאר יורש שויוהו רבנן, יורש שמכר אביו נכסיו בחייו - אין לו ירושה בהן
  41. ^ לעיל מיהדר, גבי שומא:
  42. ^ כלומר: אם לא שמוה בית דין למלוה על כרחו של לוה, וקם ליה מעצמו, ולא הטריחו לדין, ואמר לו "טול קרקע זה בחובך"
  43. ^ מי ששמו לו בית דין קרקע בחובו
  44. ^ מאימת היא קנויה לו לאכול פירות
  45. ^ לאחר תשעים יום שנפסק הדין, דאמרינן בפרק קמא (דף טו) דבית דין כותבין אדרכתא - שטר פסק דין - אנכסי לוה: שבכל מקום שימצאם משלו – יקחם, ומוסרין לו השטר
  46. ^ מיום שנחתם שטר האדרכתא בבית דין, אף על פי שלא בא לידו
  47. ^ אף על פי שבאה אדרכתא לידו, ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן, וכשמצא - הוזקק לבא לבית דין, ומכריזין שיש כאן קרקע למכור, כדאמרינן בערכין (דף כא:); ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים - מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה; ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין, בפרק שום היתומים (שם); ועד דשלמו הנך יומי - הוי פירי דלוה
  48. ^ ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו
  49. ^ למשכיר
  50. ^ ופטור, שהשוכר אינו חייב באונסין
  51. ^ שהוא חייב באונסין
  52. ^ שהוא נשבע למשכיר
  53. ^ שלא יאמר "פשעת בה"
  54. ^ המשכירין הראשונים
  55. ^ משלמין לשוכר זה כמה פרות על פרה זו; לפי דברי משנתנו יש שיהו כולם שלו, ויש שיעשה בהם ימי שכירותו ויחזירם
  56. ^ ראובן ששכר פרה משמעון שיעשה בה מלאכה מאה יום, וחזר שמעון ואמר לו "עשה עמי טובה והשאילני אותה תשעים יום מן המאה ששכרת, ולאחר תשעים אחזירנה לך לעשות אצלך עשרה ימים להשלים המאה", וכן עשה - יש כאן דין משנתנו, דתנן: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר בתוך ימי שכירותה - דמה לי בעלים ומה לי אחר - אם מתה אצל שואל, הרי שוכר פטור בשבועה, והשואל משלם לשוכר; חזר ראובן ובא אצלו ואמר לו "השכירנה לי מתשעים יום שהיא שאולה בידך ממני, ואשתעבד בה שמונים יום, וטול שכרך" וכן עשה - הרי היא בחזקת שאילתו על שמעון, כאילו השכירה לאחר - שהרי נוטל שכרו, וכל הנאה שלו, ואם היתה מתה אצל ראובן - היה ראובן פטור בשבועה, ושמעון משלם לו פרה אחת ששאל ממנו, והוא חייב באונסים, ופרה אחרת לעשות אצלו עשרה ימים להשלים המאה! חזר שמעון ושאלה ממנו שבעים יום מן השמונים ששכרה ממנו על מנת שיחזירנה לו ויעשה בה עשרה ימים להשלים השמונים של שכירות השני, ואם היתה מתה בתוך שבעים יום הללו - הרי יש כאן דין השני כדין הראשון, וישבע ראובן שמתה כדרכה, ושמעון - השואל - משלם לו ארבע פרות: שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שאולות שהשאילו ראובן ובפעם זה - כאילו מתו שתיהן, שהרי אין פרתו בעין שהשאילו בראשון, דנימא 'הרי החזיר לו פרתו, וזו שהוא משלם לו עכשיו - בתורת תשלומין באה לידו'; והרי יש לו עליו שתי תביעות על שתי שאילות, ושתי תביעות על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום.
  57. ^ ולענין תשלומין נמי לשלם ליה פרה אחת, ותעמוד במקום הראשונה: תחת שתי השאילות, ותהא שלו, ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום
  58. ^ אילו היתה קיימת - היה פטור לגמרי, אלא שיעשה בה עשרים יום; עכשיו שמתה - בא עליו בתורת תשלומין שואל לשוכר על שתי תביעות
  59. ^ סבירא ליה כאתקפתא דרב אחא מדפתי
  60. ^ דכיון דחדא פרה הואי, אלא שמחמת שוכר שהשאיל הוא בא עליו, שני שאילות פרה אחת - אינן אלא אחת
  61. ^ אמתניתין קאי
  62. ^ השוכר והשואל
  63. ^ נשבעו לשקר ולא כפרו ממון, והרי הן בשבועות ביטוי, וקרבן שלו חטאת, כדכתיב בויקרא 'או נפש כי תשבע וגו'