ביאור:בבלי בבא מציעא דף לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

(שמות כג ה: [כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו); רובץ - [1] ולא רבצן [2]; רובץ - ולא עומד; 'תחת משאו' - ולא מפורק [3]; 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו' ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי רובץ, ומה לי רבצן, ומה לי עומד?

הא מני? רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.

הכי נמי מסתברא, דקתני 'תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו'; מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא? רבי יוסי הגלילי! - שמע מינה!

ומי מצית מוקמת לה כרבי יוסי הגלילי? והא קתני סיפא 'תחת משאו - ולא מפורק' מאי 'לא מפורק'? אילימא לא מפורק כלל - הא כתיב (דברים כב ד) [לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם] הקם תקים עמו! אלא פשיטא 'לא מפורק' – בחנם, אלא בשכר! מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא? – רבנן!

לעולם - רבי יוסי הגלילי היא, ובטעינה סבר לה כרבנן.

תנו רבנן: (שמות כג ה) כי תראה [חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו] - יכול אפילו מרחוק [4]? תלמוד לומר: (שמות כג ד) כי תפגע [שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו]; אי 'כי תפגע' - יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר: כי תראה; ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס.

תנא: ומדדה עמו [5] עד פרסה.

אמר רבה בר בר חנה: ונוטל שכר. [עיין תוספות ד"ה ונוטל שכר]

[רא"ש סוף סימן כט: צער בעלי חיים דחי אמירה לנכרי.]

משנה:

אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת;

אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם;

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא; ואם אביו חכם - של אביו קודמת [ואף על פי שהנ"ל נכון? אולי הסבה האמיתי היא שאם אין אביו חכם גם הוא חייב בכבוד הרב, אך אם הוא חכם – הוא והרב שוים?];

היה אביו ורבו נושאין משאוי - מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו;

היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו; ואם אביו חכם - פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

[הרא"ש: אם אביו חכם אף על פי שהרב גדול – האב קודם; וזאת למרות שרבו מביאו לחיי העולם הבא! משמע שאין זו הסבה העיקרית. וטעיין פרישה לט]

גמרא:

מנא הני מילי [6]?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא: (דברים טו ד) אפס כי לא יהיה בך אביון [כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה] [7] - שלך קודם לשל כל אדם.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך [8].

היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו':

תנו רבנן: 'רבו' שאמרו: רבו שלמדו חכמה [9], ולא רבו שלמדו מקרא [10] ומשנה [11] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו [12]; רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת [13] - זה הוא 'רבו'.

אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן 'זוהמא ליסטרון' [14].

שמואל קרע מאניה [15] עליה ההוא מרבנן דאסבריה 'אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון' [16].

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל - עומדין זה מפני זה [17] וקורעין זה על זה; ולענין אבדה במקום אביו - אינן חוזרין אלא לרבו מובהק [18].

קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא: תלמיד וצריך לו רבו [19] – מאי [20]?

אמר ליה: "חסדא חסדא! לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין"!' [כך יש לקרוא - על פי רבנו חחנאל כאן]. איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי: יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא; יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא.

איתמר: רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה.

רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הלכה כרבי יוסי.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ותנן 'רבו שלמדו חכמה' [21]!

מאי 'חכמה'? רוב חכמתו [22]!

תנו רבנן: העוסקין במקרא - מדה [23] ואינה מדה [24]; במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר; <גמרא> {תלמוד} [25] - אין לך מדה גדולה מזו; ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן <גמרא> {התלמוד}.

הא גופא קשיא: אמרת ’<בגמרא> {בתלמוד}’ אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת 'ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן <הגמרא> {התלמוד}’!?

אמר רבי יוחנן:


עמוד ב

בימי רבי נשנית משנה זו [26]: שבקו כולא עלמא מתניתין [27], ואזלו בתר <גמרא> {תלמודא} [28]; הדר דרש להו 'ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן <הגמרא> {התלמוד}’ [29].

מאי דרוש [30]?

כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו נח א) [קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך ו]הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם; 'הגד לעמי פשעם' - אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות [31]; 'ולבית יעקב [32] חטאתם' אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות [33], והיינו דתנן: רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד [34], ששגגת תלמוד [35] עולה זדון [36].

דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב [(ישעיהו סו ה) שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' ונראה בשמחתכם והם יבשו] 'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו' - אלו תלמידי חכמים [37]; ’[אמרו] אחיכם' - אלו בעלי מקרא; 'שנאיכם' - אלו בעלי משנה [38]; 'מנדיכם' - אלו עמי הארץ [39]; שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים [40]? תלמוד לומר: 'ונראה בשמחתכם' [41]; שמא תאמר: ישראל יבושו? תלמוד לומר 'והם יבושו': עובדי כוכבים [42] - יבושו, וישראל ישמחו.

הדרן עלך אלו מציאות


פרק שלישי - המפקיד[עריכה]

מסכת בבא מציעא פרק שלישי המפקיד דף לג עמוד ב

משנה א - המפקיד[עריכה]

משנה:

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ:
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב - וְהֻכָּה וָמֵת: אֵין לוֹ דָּמִים.
אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם!
אִם אֵין לוֹ: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ!
אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה (מִשּׁוֹר, עַד חֲמוֹר, עַד שֶׂה) חַיִּים: שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. {ס}
.
.
כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ:
אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.
אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב - וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים: אִם 'לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ'.

עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע: עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה, עַל שַׂלְמָה,
עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה:
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם!
אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. {ס} (שמות, פרשת משפטים)

המפקיד אצל חבירו לווה שנתן למלווה פיקדון - כערבון ובטחון שיחזיר את ההלוואה בהמה או כלים -
ונגנבו או שאבדו:


שילם ה"חבר" המלווה - למרות שלא היה חייב לשלם - ולא רצה לישבע: [43] - שהרי אמרו כלומר: ובמאמר מוסגר - והוא יכול להשבע במקום לשלם, לפי הכלל הבא: 'שומר חנם - נשבע ויוצא!'
נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל העונש המקראי על גניבה נקרא כפל, כלומר שעל הגנב להשיב את הגניבה המקורית, - באופן טיפוסי בהמה שנגנבת - ולהביא עוד בהמה נוספת כקנס ועונש 'מידה כנגד מידה' על גניבתו,
טבח ומכר הגנב נמצא, והתברר שגם שחט את הבהמה או שהגנב גם מכר את אותה הבהמה - משלם תשלומי ארבעה וחמשה העונש המקראי לגנב ששחט או מכר את הצאן (כבשים או עיזים) הוא להחזיר ארבעה - את הצאן המקורי ועוד שלושה, ואילו על שחיטת ומכירת בקר (שור או פרה) משלם חמישה - את הבקר המקורי ועוד ארבעה כמוהם.
למי משלם? למי שהפקדון אצלו כלומר חבירו המלווה, שקיבל את הפקדון ושממנו הפקדון נגנב, מקבל את הקנס [44]
נשבע ולא רצה לשלם,
נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל,
טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
למי משלם? לבעל הפקדון ללווה 'המפקיד', שבמקור הפקדון היה שלו, כי למעשה ממנו נגנב הפקדון, ואילו הגנב לא היה נמצא, הוא היה זה שמפסיד, כיוון שאת חובו חייב להשיב למלווה, אך את הפיקדון לא היה מקבל בחזרה.

גמרא משנה א[עריכה]

גמרא:

סוגיא: הפקדת בהמה והפקדת כלים[עריכה]

למה ליה למתני 'בהמה',
ולמה ליה למתני 'כלים'?
צריכי פתיח לסוגיית 'צריכא' טיפוסית: הסבר על הצורך בפרטים שונים שנאמרו במשנה:
דאי תנא 'בהמה' -
הוה אמינא: בהמה הוא דמקני ליה כפילא[45], משום דנפיש טירחה לעיולה ולאפוקה יש טירחה רבה - כלומר: קשה להכניס אותה ולהוציא אותה, ולכן בעל הפקדון מוכן לתת ל'חבר' ששמר על הפיקדון, את ה"רווח" שיתקבל מהגנב, כשהגנב יימצא. (כמובן שמדובר במקרה שאותו חבר החליט לשלם את הפיקדון הגנוב, ולא להתחמק על ידי שבועה),
אבל כלים - דלא נפיש טירחייהו: אימא לא מקני ליה כפילא[46]...
ואי תנא 'כלים',
הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה כפילא, משום דלא נפיש כפלייהו[47],
אבל בהמה - דכי טבח ומכר משלם תשלומי 'ארבעה וחמשה': אימא לא מקני ליה כפילא!
צריכא.

סוגיא: קניין לדבר עתידי (סוגיית 'שלא בא לעולם')[עריכה]

מתקיף לה [48] רמי בר חמא:
והא 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'[49]!?
ואפילו לרבי מאיר, דאמר[50] אדם מקנה דבר שלא בא לעולם,
הני מילי - כגון פירות דֶקֶל, דעבידי דאתו ברור שיגיעו בעתיד, רק כרגע עדיין לא קיימים,
אבל הכא -

הערות[עריכה]

  1. ^ מקרה הוא לו: שרובץ תחת משאו בפעם הזאת
  2. ^ הרגיל בכך
  3. ^ והוא צריך טעינה; ולקמן פריך: הכתיב 'הקם תקים'
  4. ^ והטיל עליו שילך שם
  5. ^ לאחר שהטעינו: שמא יחזור ויפול
  6. ^ דשלו קודם
  7. ^ הזהר מן עניות
  8. ^ אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב - יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק 'שלי קודם' אם לא בהפסד מוכיח; ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות
  9. ^ סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו, וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור - והוא נקרא 'גמרא'
  10. ^ תורה נביאים וכתובים
  11. ^ כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן
  12. ^ אם מקרא אם משנה אם גמרא
  13. ^ שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין
  14. ^ בסדר טהרות (כלים פי"ג משנה ב ופכ"ה משנה ג) היא שנויה; ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין
  15. ^ קרע שאין מתאחה, כדין תלמיד על הרב
  16. ^ אחד יורד לאמת השחי: משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו), אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל: 'מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו'; ושני מפתחות בידו: אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון': אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל, בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל, כדתנן התם: 'שני פשפשים היה לו לשער הגדול: אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו; ואותו שבדרום - לא נכנס בו אדם מעולם.' כדמפרש התם; ואותו פשפש שבצפון - והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון - פתח ההיכל, ודלת סובבת בו; ואותו מפתח - של אותו הפתח - יורד לאמת השחי. 'פשפשים': פתחים קטנים, כמין כיפות קטנות; ארכו כעובי רוחב הכותל, ודלת סובבת בו. פושטי"ר בלעז. אחד יורד לאמת השחי; הבא לפתוח בו שחרית [פשפש שבזוית האולם] - עומד מבחוץ בתוך האולם, ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח ואחד פותח כיון: לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם, וקצת מן ההיכל - ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל, מהר בלא טורח, כשאר פתחים, ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל. 'כיון': כמו (פסחים לז.) 'יעשנה בדפוס ויקבענה כיון': מהר, בלא טורח; והאי שער הגדול - הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל
  17. ^ כדין תלמיד לרב, לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין, וכולם למדים זה מזה
  18. ^ שרוב חכמתו ממנו כרבי יוחנן
  19. ^ ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים
  20. ^ כלומר קודם לאביו לענין אבדה
  21. ^ סתמא כרבי מאיר
  22. ^ אם מקרא – מקרא; אם משנה - משנה
  23. ^ היא קצת
  24. ^ שהמשנה ותלמוד יפים ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים: שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה ניתן לכתוב; אלא לפי שנתמעטו הלבבות - התחילו דורות [אחרונים] לכתבו
  25. ^ 'גמרא': כבר פירשתי למעלה, שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם, וכששתים סותרות זו את זו - יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות; או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר, ונימא 'הא מני? - פלוני חכם הוא'
  26. ^ הא דקתני 'תלמוד - אין לך מדה גדולה מזו' לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות - רבו מחלוקות בתורה, ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן; ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי: שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודה זרה (דף י:), ונחו מצרה; ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל; ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו - גרסהּ ונתן סימנים: 'הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני'; וכשנתקבצו - אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת, דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות: דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם; וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם, ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם; לפיכך אמרו בגמרא 'אין לך מדה גדולה מזו': שיתנו לב לטעמי המשנה.
  27. ^ מלחזור על גרסת משנתם
  28. ^ לחשוב בסברא
  29. ^ לפי שירא פן ישתכחו המשניות, ויחליפו שמות החכמים, ובמקום חיוּב יאמרו פטוּר ובמקום 'אסור' יאמרו 'מותר'
  30. ^ מתחילה כשדרש שגמרא גדול
  31. ^ 'לעמי פשעם' 'עמי' דהיינו תלמיד חכם; את חטאתם אני קורא פשע, שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם: שיבררו להם על העיקר, ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר
  32. ^ שאר העם
  33. ^ אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת
  34. ^ בגמרא: שהוא תירוץ [טעמי] המשניות; או אם תשמע דבר משנה מרבך - הזהר לשאול טעמיו, ומי שנאה
  35. ^ אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך: שלא ידעת טעם המשנה, ונתת בה טעם אחר, ומתוך כך דמית לה דין; או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת: שאין הטעם כמו שהיית סבור, שאילו ידעת טעם המשנה - לא דמית לה מעשה הבא לידך
  36. ^ ענוּש אתה עליה כמזיד, שזדון הוא בידך: שלא שאלת טעם מרבך
  37. ^ ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם, זה בזו וזה בזו, שאין הכל בקיאין בשוין
  38. ^ ששונאין בעלי גמרא: לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם, כדאמרינן במסכת סוטה (דף כב.) 'התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם'
  39. ^ שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה
  40. ^ של אלו, שהרי כתיב 'למען שמי יכבד ה’’, דמשמע שהם אומרים, אבל אין הדבר כן
  41. ^ ולא נאמר 'ואראה בשמחתכם'; כך אמר הנביא: אני ואחיכם שונאיכם ומנדיכם - כולנו נראה בשמחתכם
  42. ^ אותם שהם נכרים, שאינם ממנו, ואינן נקראין על שם ישראל
  43. ^ שבועת שומרים: שלא פשע בה, ושלא שלח בה יד(Note: ו'שאיננה ברשותו', כמו שאומר רב הונא להלן - לא כתב רש"י. (לפי ה"פני יהושע" רש"י מבין שרב הונא חידש שבועה זו, ואין זו השבועה האמורה במשנה), שהיה יכול ליפטר בשבועה זו
  44. ^ דכיון דשילם - קנה כל תשלומיה; ובגמרא מפרש טעמא
  45. ^ הבעלים מקנין לשומר כפל העתיד להשתלם, כדאמר לקמן: שבשעה שמסרה לו לשמור - על מנת כן מסרה: שאם תגנב וירצה וישלם יהא כפל שלו
  46. ^ לא מסרה לו מתחילה על מנת כן
  47. ^ שאין באין לידי ארבעה וחמשה, שאינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד
  48. ^ אמתניתין קא מתמה
  49. ^ והיאך הקנו לו בעלים כפל זה, שעדיין לא נתחייב בו גנב
  50. ^ בפרק ג דקדושין (דף סג.): "הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר"; איכא למיגמר מינה: מוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם, דאפליגו בה רב הונא ורב נחמן לקמן ב'איזהו נשך' (דף סו:)