ביאור:בבלי בבא מציעא דף כ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

שמע מינה ^[1] איתא לדשמואל, דאמר שמואל: 'המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ^[2] ומחלו – מחול ^[3]; ואפילו יורש מוחל' ^[4].

אביי אמר: אפילו תימא ליתיה לדשמואל; הכא במאי עסקינן? - בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ^[5].

ורבא אמר: אי משום שטר כתובה - חיישינן לשתי כתובות ^[6]!

ואביי אמר: ^[7] חדא - לשתי כתובות לא חיישינן ^[8]; ועוד: ^[9] שובר - בזמנו ^[10] טריף ^[11].

אביי לטעמיה, דאמר 'עדיו בחתומיו זכין לו'.

משנה:

מצא איגרות שום ^[12], ואיגרות מזון ^[13], שטרי חליצה, ומיאונין ^[14], ושטרי בירורין ^[15] וכל מעשה בית דין [כגון שטר המקוים] - הרי זה יחזיר ^[16];

מצא ^[17] בחפיסה או בדלוסקמא, ^[18] תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ^[19] - הרי זה יחזיר ^[20];

וכמה 'אגודה של שטרות'? - שלשה קשורין זה בזה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה ^[21] - יחזיר ^[22] ללוה ^[23]; שלשה הלוין מן האחד ^[24] - יחזיר ^[25] למלוה ^[26].

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו ^[27] - יהא מונח ^[28] עד שיבא אליהו ^[29].

אם יש עמהן סמפונות ^[30] - יעשה מה שבסמפונות ^[31].

גמרא:

מאי 'שטרי ברורין'?

הכא תרגמו: שטרי טענתא.

רבי ירמיה אמר: ^[32] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ^[33].

וכל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר:

ההוא גיטא ^[34] דאשתכח בי דינא דרב הונא ^[35] דהוה כתיב ביה 'בשוירי מתא דעל רכיס נהרא'; אמר רב הונא

עמוד ב

חיישינן לשני שוירי ^[36]?'

אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך.

נפק דק ואשכח דתנן: 'כל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר ^[37]'.

אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא?

אמר ליה: תרדא ^[38]! שטרי חליצה ומיאונין תנן!

פקע ארזא דבי רב ^[39]; מר אמר: "משום לתאי דידי ^[40] פקע", ומר אמר: "משום לתאי דידי פקע ^[41]".

מצא בחפיסה או בדלוסקמא:

מאי 'חפיסה'?

אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה ^[42].

מאי 'דלוסקמא'?

אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי ^[43].

תכריך של שטרות או אגודה של שטרות וכו':

תנו רבנן: כמה הוא תכריך של שטרות?

שלשה כרוכין זה בזה ^[44];

וכמה היא אגודה של שטרות?

שלשה קשורין זה בזה.

שמעת מינה קשר סימן ^[45];

^[46] הא תני רבי חייא 'שלשה כרוכין זה בזה' ^[47]!?

אי הכי - היינו 'תכריך'!?

'תכריך' - כל חד וחד בראשה דחבריה; 'אגודה' - דרמו אהדדי ^[48].

וכרוכות - ^[49] מאי מכריז?

מנין ^[50].

מאי אריא תלתא? אפילו תרין נמי ^[51]?

אלא כדאמר רבינא ^[52]: "טבעא" מכריז - הכא נמי "שטרי" מכריז ^[53].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה וכו':

דאי סלקא דעתא דמלוין נינהו - מאי בעו גבי הדדי?!

דלמא לקיומינהו אזלי ^[54].

[ומה יהיה במקרה] דמקיימי?

דלמא מידא דספרא נפיל.

לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא.

שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה וכו':

דאי סלקא דעתא דלוין נינהו ^[55] - מאי בעו גבי הדדי!

דלמא למכתבנהו אזלי ^[56]?

דכתיבי בתלת ידי ספרי.

ודלמא לקיומינהו אזלי?

מלוה מקיים שטריה, לוה לא מקיים שטריה.

אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ^[57]:

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: 'סמפון היוצא מתחת ידי מלוה ^[58], אף על פי שכתוב בכתב ידו - אינו אלא כִּמְשַׁחֵק, ופסול'; לא מבעיא כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה ^[59] וכתב, אלא אפילו כתוב בכתב ידו – פסול ^[60]; סבר: "דלמא מתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי, דאי לא יהיבנא ליה - לא יהיב לי זוזי; אכתוב אנא, דכי אייתי לי זוזי אתן ליה". - תנן 'אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות' ^[61] כדאמר רב ספרא ^[62]: 'שנמצא ^[63] בין שטרות קרועין' - הכא נמי שמצאו בין שטרות קרועין ^[64]!

תא שמע: נמצא לאחד בין שטרותיו 'שטרו של יוסף בן שמעון פרוע' ^[65] - שטרות שניהם פרועין' ^[66] [מכאן ששובר ביד המלוה – כשר, ואין הלוה צריך לשלם]!

כדאמר רב ספרא: 'שנמצא ^[67] בין שטרות קרועין [רש"י גורס: 'פרועין’] ^[68]' - הכא נמי שנמצא בין שטרות קרועין.

תא שמע: ^[69] "שבועה שלא פקָדָנוּ אבא ^[70]" ו"שלא אמר לנו אבא ^[71]", ו"שלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ^[72]." ^[73]!

אמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין.

תא שמע: סמפון שיש עליו עדים - יתקיים בחותמיו ^[74]?

אימא "יתקיים מחותמיו":

הערות

^ מדלא חיישינן להכי: דאי נמי הוה הכי - שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה
^ המוכר הזה
^ מחול הוא אצל הלוה
^ הלכך: אם מכרה זו כתובתה באייר - דהיינו שטר חוב - וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי – מחול, ושפיר טריף בעל
^ שמביאה לפנינו, דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה: שאילו מכרתהּ - היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח
^ שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו'
^ מהכא לא תסייע לשמואל:
^ הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה
^ אי נמי זבנתה בטובת הנאה - לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי; דאי נמי הכי הוה - כי מטא שובר לידיה בתשרי - זוכה למפרע בו מזמן חתימתו, ולא הוה מֶמְכָרָהּ שבנתיים כלום:
^ בזמן הכתוב בו
^ טורף
^ ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו
^ שקיבל עליו לזון את בת אשתו
^ קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה - יוצאה ממנו במיאון, ואינה צריכה גט, אלא אומרת בפני שלשה "אי אפשי בפלוני בעלי", וכותבין לה בית הדין שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא
^ בגמרא מפרש
^ דליכא למיחש ל'שמא נמלך', דהא בית דין לא כתבום, אלא בדבר מקויים; ולפרעון נמי ליכא למיחש: דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון, כדאמרינן (לעיל דף טז:); ואפילו למאן דאמר 'שומא הדר' - איהו דאפסיד אנפשיה
^ שום שטר
^ או שמצא
^ בכרך או באגודה; ובגמרא מפרש מאי 'חפיסה' ו'דלוסקמא' ו'תכריך' ו'אגודה'
^ דדבר שיש בו סימן הוא, כדמפרש בגמרא: שהכלי סימן: כשיאמרו הבעלים "בכלי כך וכך מצאת אותם"; וכן תכריך ואגודה - הרי זה יחזיר, דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא
^ אם שלשה שטרות של לוה אחד הן, שלוה משלשה בני אדם
^ מוצאם
^ דודאי פְּרָעָם, והחזירם לו, ומידו נפלו; שאם מידם נפלו - מי קבצם למקום אחד?
^ שלוו מאדם אחד
^ המוצאם
^ שהדבר ידוע שממנו נפלו
^ מה טיבו אצלו? אם הלוה הפקידו אצלו? או המלוה? או שמא מקצתו פרוע, ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם, ושכח?
^ בידו
^ ולא יחזיר לא לזה ולא לזה
^ מילי מילי קתני: המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו
^ והשטר בחזקת פרוע, ואף על פי שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה – אמרינן: האמינו הלוה, ואומר "מחר תנה לי" - ושכח
^ כשבוררין להן דיינין - כותבין להן:
^ זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני - שלא יוכלו לחזור בהן
^ מקויים בהנפק
^ והשליח המביאו אומר ממנו נפל
^ אף על פי שב'שוירי' הידוע לנו אין בה שני 'יוסף בן שמעון' - שמא יש 'שוירי' אחרת שיש שם 'יוסף בן שמעון', ושם נכתב ומשליח אחר נפל
^ דכיון דלא הוחזקו שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת - לעיר אחרת שאינה ידועה לנו לא חיישינן
^ משועמם [הערוך: שוטה]
^ נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו
^ בשביל מזלי, שקינא על שגדפתני
^ שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש
^ חמת של עור שנותנין בו יין
^ טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן, שלא יצטרכו לחפש אחריהם
^ וזהו סימן שהבעלים נותנים בהם; זה יכריז מציאה: "שטרות מצאתי" וזה יאמר "שלי הם, ושלשה הן, כרוכין הן זה בזה"
^ שיש קשרים שאינן דומין זה לזה, ויאמר "כך וכך הוא עשוי", דאי לא תימא הכי - מאי סימנא איכא הכא? ותפשוט מינה בעלמא דקשר סימן; ובעיא בעלמא היא
^ ומשני: מהכא לא תפשוט
^ דתני רבי חייא: שלשה כרוכין זה בזה - הוא אגודה, דכרך הוי סימן: דכולי עלמא כרכי שטרא שטרא לעצמו, וקושרין אותן יחד, וזה כרך שלשתן יחד
^ השכיבן זה על זה: אורכו על אורכו של חבירו
^ המוצא
^ "שלשה שטרות"; וזה בא ונותן סימן שכרוכין היו יחד
^ הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן
^ באלו מציאות (דף כה.)
^ "שטרות מצאתי" וזה צריך שיאמר "כך וכך היו, וכרוכין היו"; הלכך דוקא תלתא, אבל תרי - מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים, ואין מנין סימן
^ ודלמא לקיומינהו אזלי אצל סופר הדיינין, הכותב הנפק לכל השטרות
^ שפרעום והוחזרו להם
^ ומן הסופר נפל, ומעולם לא לוו
^ 'סמפון': שובר המבטל שטר; וכל דבר המבטל דבר קרי 'סמפון', כדאמר גבי קדושי אשה ומכירת עבד, שהמום קרוי 'סמפון' מפני שמבטל את המקח
^ שהוא מונח בידו ולא ביד הלוה
^ וסבר "אם יבא בעל חובי לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי, אם לא יהא שובר מוכן לי - לא יפרע כלום"
^ שיש לומר: אם לא שנפרע - למה ליה למהר ולכתוב לפני פרעון, הואיל ויודע לכתוב?
^ והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו כו'
^ לקמן בשמעתין
^ השטר שהשובר יוצא עליו
^ והוא אינו קרוע; לפיכך סומכין על השובר: שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת, שאם לא נפרע - לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועין. כך שמעתי. ולי נראה: שנמצא השובר בין השטרות קרועין, הלכך איכא למימר שנתקבל החוב, והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה, והלוה שכח ביד זה; לפיכך נתנו זה עם השטרות, שאין צריכין לו; דאי סלקא דעתא מלוה כתָבוֹ להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו - לא נתנו עם שטרות שאין צריכין לו
^ מתניתין היא ב'גט פשוט' (בבא בתרא דף קעב.): שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת, ונמצא שובר לאדם אחד בין שטרותיו, וכתוב בו 'שטרו של יוסף בן שמעון שבידי - פרוע הוא.' והיה לו שני שטרות על שניהם
^ שכל אחד יכול לומר "על שלי נכתב שובר"; ובבבא בתרא פרכינן: בלא שובר נמי! הא תנן: אין אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם!? ומוקמינן ליה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר; והא הכא דיוצא מתחת יד מלוה הוא
^ השטר
^ וכל אחד אמר "זהו שטר שלי"
^ משנה היא בשבועות (דף מה.) יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה; ומהו שבועתן?
^ בצואת מיתה
^ קודם לכן
^ ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא על שטר זה שיהא פרוע
^ הא אם מצאו - סמכינן עליה
^ קא סלקא דעתא אם אמר מלוה "לא נפרעתי, ותדע שהרי לא מסרתי לידך" - יתקיים בחותמיו: על פי חותמיו יתקיים: אם החותמיו מעידין שחתמוהו - אין המלוה נאמן; אבל כל כמה דלא מקיים – מהימן, דמאן מפיק ליה? מלוה, ומלוה הא אמר "פסול הוא [השובר]"

[1] מדלא חיישינן להכי: דאי נמי הוה הכי - שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה

[2] המוכר הזה

[3] מחול הוא אצל הלוה

[4] הלכך: אם מכרה זו כתובתה באייר - דהיינו שטר חוב - וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי – מחול, ושפיר טריף בעל

[5] שמביאה לפנינו, דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה: שאילו מכרתהּ - היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח

[6] שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו'

[7] מהכא לא תסייע לשמואל:

[8] הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה

[9] אי נמי זבנתה בטובת הנאה - לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי; דאי נמי הכי הוה - כי מטא שובר לידיה בתשרי - זוכה למפרע בו מזמן חתימתו, ולא הוה מֶמְכָרָהּ שבנתיים כלום:

[10] בזמן הכתוב בו

[11] טורף

[12] ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו

[13] שקיבל עליו לזון את בת אשתו

[14] קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה - יוצאה ממנו במיאון, ואינה צריכה גט, אלא אומרת בפני שלשה "אי אפשי בפלוני בעלי", וכותבין לה בית הדין שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא

[15] בגמרא מפרש

[16] דליכא למיחש ל'שמא נמלך', דהא בית דין לא כתבום, אלא בדבר מקויים; ולפרעון נמי ליכא למיחש: דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון, כדאמרינן (לעיל דף טז:); ואפילו למאן דאמר 'שומא הדר' - איהו דאפסיד אנפשיה

[17] שום שטר

[18] או שמצא

[19] בכרך או באגודה; ובגמרא מפרש מאי 'חפיסה' ו'דלוסקמא' ו'תכריך' ו'אגודה'

[20] דדבר שיש בו סימן הוא, כדמפרש בגמרא: שהכלי סימן: כשיאמרו הבעלים "בכלי כך וכך מצאת אותם"; וכן תכריך ואגודה - הרי זה יחזיר, דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא

[21] אם שלשה שטרות של לוה אחד הן, שלוה משלשה בני אדם

[22] מוצאם

[23] דודאי פְּרָעָם, והחזירם לו, ומידו נפלו; שאם מידם נפלו - מי קבצם למקום אחד?

[24] שלוו מאדם אחד

[25] המוצאם

[26] שהדבר ידוע שממנו נפלו

[27] מה טיבו אצלו? אם הלוה הפקידו אצלו? או המלוה? או שמא מקצתו פרוע, ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם, ושכח?

[28] בידו

[29] ולא יחזיר לא לזה ולא לזה

[30] מילי מילי קתני: המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו

[31] והשטר בחזקת פרוע, ואף על פי שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה – אמרינן: האמינו הלוה, ואומר "מחר תנה לי" - ושכח

[32] כשבוררין להן דיינין - כותבין להן:

[33] זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני - שלא יוכלו לחזור בהן

[34] מקויים בהנפק

[35] והשליח המביאו אומר ממנו נפל

[36] אף על פי שב'שוירי' הידוע לנו אין בה שני 'יוסף בן שמעון' - שמא יש 'שוירי' אחרת שיש שם 'יוסף בן שמעון', ושם נכתב ומשליח אחר נפל

[37] דכיון דלא הוחזקו שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת - לעיר אחרת שאינה ידועה לנו לא חיישינן

[38] משועמם [הערוך: שוטה]

[39] נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו

[40] בשביל מזלי, שקינא על שגדפתני

[41] שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש

[42] חמת של עור שנותנין בו יין

[43] טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן, שלא יצטרכו לחפש אחריהם

[44] וזהו סימן שהבעלים נותנים בהם; זה יכריז מציאה: "שטרות מצאתי" וזה יאמר "שלי הם, ושלשה הן, כרוכין הן זה בזה"

[45] שיש קשרים שאינן דומין זה לזה, ויאמר "כך וכך הוא עשוי", דאי לא תימא הכי - מאי סימנא איכא הכא? ותפשוט מינה בעלמא דקשר סימן; ובעיא בעלמא היא

[46] ומשני: מהכא לא תפשוט

[47] דתני רבי חייא: שלשה כרוכין זה בזה - הוא אגודה, דכרך הוי סימן: דכולי עלמא כרכי שטרא שטרא לעצמו, וקושרין אותן יחד, וזה כרך שלשתן יחד

[48] השכיבן זה על זה: אורכו על אורכו של חבירו

[49] המוצא

[50] "שלשה שטרות"; וזה בא ונותן סימן שכרוכין היו יחד

[51] הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן

[52] באלו מציאות (דף כה.)

[53] "שטרות מצאתי" וזה צריך שיאמר "כך וכך היו, וכרוכין היו"; הלכך דוקא תלתא, אבל תרי - מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים, ואין מנין סימן

[54] ודלמא לקיומינהו אזלי אצל סופר הדיינין, הכותב הנפק לכל השטרות

[55] שפרעום והוחזרו להם

[56] ומן הסופר נפל, ומעולם לא לוו

[57] 'סמפון': שובר המבטל שטר; וכל דבר המבטל דבר קרי 'סמפון', כדאמר גבי קדושי אשה ומכירת עבד, שהמום קרוי 'סמפון' מפני שמבטל את המקח

[58] שהוא מונח בידו ולא ביד הלוה

[59] וסבר "אם יבא בעל חובי לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי, אם לא יהא שובר מוכן לי - לא יפרע כלום"

[60] שיש לומר: אם לא שנפרע - למה ליה למהר ולכתוב לפני פרעון, הואיל ויודע לכתוב?

[61] והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו כו'

[62] לקמן בשמעתין

[63] השטר שהשובר יוצא עליו

[64] והוא אינו קרוע; לפיכך סומכין על השובר: שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת, שאם לא נפרע - לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועין. כך שמעתי. ולי נראה: שנמצא השובר בין השטרות קרועין, הלכך איכא למימר שנתקבל החוב, והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה, והלוה שכח ביד זה; לפיכך נתנו זה עם השטרות, שאין צריכין לו; דאי סלקא דעתא מלוה כתָבוֹ להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו - לא נתנו עם שטרות שאין צריכין לו

[65] מתניתין היא ב'גט פשוט' (בבא בתרא דף קעב.): שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת, ונמצא שובר לאדם אחד בין שטרותיו, וכתוב בו 'שטרו של יוסף בן שמעון שבידי - פרוע הוא.' והיה לו שני שטרות על שניהם

[66] שכל אחד יכול לומר "על שלי נכתב שובר"; ובבבא בתרא פרכינן: בלא שובר נמי! הא תנן: אין אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם!? ומוקמינן ליה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר; והא הכא דיוצא מתחת יד מלוה הוא

[67] השטר

[68] וכל אחד אמר "זהו שטר שלי"

[69] משנה היא בשבועות (דף מה.) יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה; ומהו שבועתן?

[70] בצואת מיתה

[71] קודם לכן

[72] ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא על שטר זה שיהא פרוע

[73] הא אם מצאו - סמכינן עליה

[74] קא סלקא דעתא אם אמר מלוה "לא נפרעתי, ותדע שהרי לא מסרתי לידך" - יתקיים בחותמיו: על פי חותמיו יתקיים: אם החותמיו מעידין שחתמוהו - אין המלוה נאמן; אבל כל כמה דלא מקיים – מהימן, דמאן מפיק ליה? מלוה, ומלוה הא אמר "פסול הוא [השובר]"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]