ביאור:בבלי בבא מציעא דף קטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

למה חוזרין וממשכנין [1]?

שלא תהא שביעית משמטתו [2] ולא יעשה מטלטלין אצל בניו [3]'; טעמא דהדר ומשכניה [4], הא לא הדר ומשכניה – לא!?

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה - תריץ הכי: 'וכי מאחר שמחזירין - למה ממשכנין מעיקרא [5]? - שלא תהא שביעית משמטתו [6] ולא יעשה מטלטלין אצל בניו'.

תנו רבנן: (דברים כד י) [כי תשה ברעך משאת מאומה] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו; - לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר (משלי כ טז) לקח בגדו כי ערב זר וגו' [ובעד נכרים חבלהו] ואומר (משלי ו א-ג) בני אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפיך [פסוק ב] נוקשת באמרי פיך [7] נלכדת באמרי פיך [פסוק ג] עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס [8] ורהב רעיך [9]; אם ממון יש לו בידך [10] - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו רעים; לצד שני [דבר אחר]: לביתו [11] אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס [12] לשכר כַּתָּף, לשכר חַמָּר, לשכר פונדק [13], לשכר דיוקנאות [14]; יכול אפילו זקפן עליו במלוה? תלמוד לומר: (דברים כד י) [כי תשה ברעך] משאת מאומה [לא תבא אל ביתו לעבט עבטו].

משנה:

אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה שנאמר (דברים כד יז) [לא תטה משפט גר יתום ו]לא תחבול בגד אלמנה.

גמרא:

תנו רבנן: אלמנה - בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, ענייה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה [15].

למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא? והא איפכא שמעינן להו, דתניא: (דברים יז יז) ולא ירבה לו נשים [ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד]; רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו; רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה; אם כן מה תלמוד לומר 'ולא ירבה לו נשים'? - אפילו כאביגיל.

לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא 'ולא ירבה לו נשים ולא יסור': מאי טעמא 'לא ירבה לו נשים'? משום דלא יסור; ורבי שמעון - מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [16] לכתוב רחמנא 'לא ירבה' ולא בעינן 'לא יסור' ואנא ידענא מאי טעמא 'לא ירבה' משום ד'לא יסור'; 'לא יסור' דכתב רחמנא למה לי? - אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.

משנה:

החובל את הריחים עובר משום לא תעשה, וחייב משום שני כלים [17], שנאמר (דברים כד ו) לא יחבול ריחים ורכב [כי נפש הוא חבל]; ולא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר [סוף הפסוק] כי נפש הוא חובל.

גמרא:

אמר רב הונא: חבל ריחים לוקה שתים: משום 'ריחים' ומשום 'כי נפש הוא חובל'; ריחים ורכב - לוקה שלש: משום 'ריחים' ו'רכב' ומשום 'כי נפש הוא חובל'.

ורב יהודה אמר: חבל ריחים - לוקה אחת; ורכב - לוקה אחת; ריחים ורכב - לוקה שתים; 'כי נפש הוא חובל' -


עמוד ב

לשאר דברים הוא דאתא [18].

לימא אביי ורבא - בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי, דאמר רבא: אכל נא - לוקה שתים: משום 'נא' ומשום (שמות יב ט) [אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים] כי אם צלי אש [ראשו על כרעיו ועל קרבו]; מבושל - לוקה שתים: משום 'מבושל' ומשום 'כי אם צלי אש'; נא ומבושל - לוקה שלש: משום 'נא' ומשום 'מבושל' ומשום 'לא תאכלנו כי אם צלי אש'.

אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות [19].

לימא אביי דאמר כרב יהודה [20], ורבא דאמר כרב הונא?

אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו כרב יהודה: עד כאן לא קאמר רב יהודה התם [21] אלא [22] ד'כי נפש הוא חובל' [23] לא משמע ריחים ורכב [24], הלכך לשאר דברים הוא דאתא [25], אבל הכא [26] - 'כי אם צלי אש' למאי אתא [27]? שמע מינה ללאו!

ואביי אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרב הונא: עד כאן לא קאמר רב הונא התם, אלא ד'כי נפש הוא חובל' -

הערות[עריכה]

  1. ^ הרי עליו להחזיר לו למחר
  2. ^ דלהוי משכונו בידו, והמלוה על המשכון אינו משמט
  3. ^ שלא ימות בעוד המשכון מוחזר לו, ויהא מטלטלין אצל בניו
  4. ^ שהיה בידו כשמת לוה
  5. ^ דבר שעליו להחזיר מה מועיל לו
  6. ^ דמדמשכניה – קנייה, וכי מהדר ליה - הוה פקדון גביה
  7. ^ שהוניתו בדברים
  8. ^ התרפס יד אם ערבת ואם לא ערבת, אלא נוקשת באונאת דברים
  9. ^ הרבה עליו רעים לבקש מחילה
  10. ^ אם נעשה לו ערב, ואם נוקשת בדברים רהב רעיך
  11. ^ של לוה במלוה
  12. ^ למשכנו חוב אחר שאינה מלוה [כגון]
  13. ^ השכיר לו פונדק
  14. ^ צר לו צורות בביתו בשכר
  15. ^ שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית
  16. ^ אע"ג דלא מפרש טעמא כדאוקימנא גבי חובל
  17. ^ העליונה רכב והתחתונה ריחים
  18. ^ ולאו לאוסופי לאו אריחים ורכב, דהא ריחים ורכב כתיב ברישא! ואיצטריך 'כי נפש' לרבות שאר כלים של אוכל נפש
  19. ^ משום 'לא תאכלנו כי אם צלי אש' דכייל נא ומבושל, ואין לוקין אלא על 'נא' ו'מבושל' שהן מפורשין
  20. ^ דהיכא דעבר על הכלל ועל הפרט, והן שניהן בלאו אחד - לא לקי אכללא
  21. ^ דלא מהני 'כי נפש' לאוסופי לאוי יתירי אריחים ורכב
  22. ^ משום
  23. ^ דמרבי שאר דברים אי לאו דכתיב ביה
  24. ^ לא מישתמעי ליה מ'ריחים ורכב', דהוה אמינא הנך דוקא
  25. ^ ולא תישדייה נמי אהני דמפרש לאו דידהו לאטפויי לאוי
  26. ^ אי לאו לטפויי לאוי א'נא' ו'מבושל' אתא
  27. ^ אין לך דבר שאינו בכלל 'נא' ו'מבושל' חוץ מצלי, דניתי לאזהורי לאו עלייהו; ואי אשמעינן מצות צלי - קרא אחרינא כתיב (שמות יב ח: ואכלו את הבשר בלילה הזה) צלי אש ומצות וגו' [על מררים יאכלהו]