קטגוריה:דברים כד יז

קמח.

לא תטה משפט גר יתום . שלא להטות דין לכ"א (=לכל אחד) , כבר הזהיר בפ' שופטים (דברים טז יט). ומה שנשנה כאן, לומר שהמטה משפט גר ויתום עובר בשני לאוין. וסמיך ל לא תחבול בגד אלמנה , כי בכ"מ יזכור ביחד גר יתום ואלמנה. ומה שלא הזכיר הטיית דין אלמנה - כי הגר שאין לו משפחה, וע"פ רוב אינו מורגל בלשוננו בנקל, יבא (הדיין לטובתו) לידי הטיית דין. וכן יתום שאינו יודע לטעון, ורק הב"ד טוענין עבורו, יבא לידי הטיית דין. אבל אלמנה - הנשים יכולות יותר להטעים דבריהם מהאנשים.

ולא תחבול בגד אלמנה . כבר נתבאר ד"חבלה" הוא משכון הנטל שלא ברצון, אף ע"י שליח ב"ד. אבל במשכון שנותנת ברצונה, אינו מוזהר. ואף לדברי ר"ש דלקמן, שהטעם הוא כדי שלא יהא שגור אצלה בחזרת המשכון. אבל המשכון שבשעת הלואה, אינו מחויב להחזיר. והמשכון הניתן מרצונה, ג"כ יכולה ליתן, ע"מ שלא להחזירו לעת הצורך.

וזכרת כי עבד היית וגו' ויפדך וגו' על כן אנכי מצוך וגו' . בפירוש יאמר הכתוב, שהוא טעם למ"ש לעיל. (ואף ר"י דאמר בב"מ קטו, דלא דריש טעמא דקרא, ולכן ס"ל שאף שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה! היינו רק לפי הס"ד (=הסלקא דעתך) שם. אבל לפי המסקנא דבכ"מ דמפורש - דריש, א"כ כאן מפורש הטעם!).

וזה שאמר וזכרת כי עבד היית , וידעתם את נפש המדוכא, אף שיהיו ביניהם עשירים. ולכן האלמנה אף שהיא עשירה, היא נדכאת. (ומה שלא הזהיר על חבלת בגד גר, מפני שהגר בין בני ישראל, איננו יותר מדוכא מעניי ישראל; וגם מהם מותר לקחת משכון ע"י שליח ב"ד, אף שלא ברצונו, רק להחזיר לו בעת צרכו. ועל חבל היתום א"צ להזהיר, שב"ד אין נזקקין (לנכסי יתומים), ואין למשכן מהם בעל כרחם ) . ור"ש יסבור דא"כ לא היה אומר " ויפדך ", אלא הטעם בזה מפני שמשיאה שם רע, כמבואר בספרי; ויש בזה לבא לידי ערוה. ולכן הזכיר יצי"מ (=יציאת מצרים) שע"מ כן פדאם, שלא יהיו פרוצים בעריות.