רבינו בחיי על דברים כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על דברים · כד · >>


<< · רבינו בחיי על דברים · כד · >>

Verse 1

כי יקח איש אשה ובעלה. או בעלה. ושני דברים הם כסף וביאה, קדושי כסף אין קיחה אלא בכסף, שנאמר (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני. ועוד יש קניה אחרת בשטר ממה שכתוב בפרשה זו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשו רז"ל מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. והרי שלשה דברים שהן שלש קניות שהאשה נקנית בהן, וכן שנינו האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה. והנה גזרה שוה זו דקיחה קיחה אנו דנין עליה דיני נפשות, שהרי נערה אם זנתה פטורה, ואם היא מאורסה בכסף בלבד הרי היא בסקילה, ולפי שהגזרה שוה היא מדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא מגופי תורה, אנו סומכין עליה לדון דיני נפשות, והכל בעדים, בין קדושי כסף בין קדושי ביאה.

ספר כריתות. ע"ד הפשט הספר הזה כורת בינו לבינה שלא תהא אגודה עמו בשום דבר כל ימי חייה, שאם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי, אין זה כריתות, ואם אמר כל ימי חיי הרי זה כריתות, הואיל ואפשר שימות הוא תחלה ותהיה פטורה מתנאו, והוא הדין לכל התנאים, ובלבד שלא יהא שום תנאי כתוב בגט אלא שיאמר על פה או בשטר אחר.

וע"ד המדרש ספר כריתות, צריך שיהא בו י"ב שיטין כעין ספר תורה שבו צריך אדם לשייר בסוף בראשית ד' שטין ובסוף אלה שמות ד' שטין ובסוף ויקרא ד' שטין, ובסוף במדבר סיני אינו מן המנין שהוא חשוב ספר אחרון, לפי שאלה הדברים ענין חוזר הוא, ואם כן הרי י"ב שיטין בספר תורה, ותרגם אנקלוס ספר כריתות, גט פטורין. ומפני שהגט דינו כספר לכך נקרא ספר וצריך י"ב שיטין כמנין ג"ט.

ואם תשכיל בענין הגט הנקרא ספר תמצא כי חייבה חכמת התורה לגרש האיש את אשתו בספר, לפי שהקב"ה ברא עולמו בכ"ב אותיות מעלה ומטה וזווג האותיות ושקלן והמירן וצרפן וצר בהן את כל העולם ואת כל היצור ואת כל הדבור, ואין שקול אלא על ידי זווג, ועל ידי שקול האותיות שקל הקב"ה את הנבראים כלם, זה ראוי להיותו בן זוגו של זה, וכיצד יהיו הנמצאין כלן זה לעומת זה בין בעליונים בין בתחתונים בין בנפשות בין בגופות, וכמו שדרשו רז"ל בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וכיון שהיה חבור הנבראים וזווגן ע"י אותיות, לכך צותה תורה שיהיה הפרידה באותיות להודיע ולפרסם שעקר הזווג והחבור מימי קדם בבריאת העולם באותיות היה.


Verse 4

אחרי אשר הוטמאה. בבעל שני, ויקראנה טמאה לראשון לפי שידעה השני.

ועל דעת רז"ל אחרי אשר הוטמאה, באורו ולא אשר הוטמאה, ושני דינין הן, וכן אמרו רז"ל אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת, לומר שהאשה שזנתה תחת בעלה או שנסתרה עם אחר מעת שקנא לה בעלה, הרי זו אסורה לשוב אל בעלה, וזהו שאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, ולא משהוטמאה תחתיו, כיון שיש רגלים לדבר במה שנסתרה אחר הקנוי.


Verse 5

נקי יהיה לביתו שנה אחת. כאן נרמז השם המיוחד, וכבר העירותיך על זה בסוף סדר שופטים בענין הבית וכרם והאשה. וכן מצינו בהקב"ה שהיה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השניה.


Verse 6

לא יחבול רחים ורכב. טעמו לא יחבול החובל, לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות. והזכירה תורה אלו והוא הדין לשאר הכלים שיש בהם אוכל נפש. ובאור לא יחבול שלא יכנס לביתו של לוה למשכנו, שאפילו בכלים שאין עושים בהן אוכל נפש אינו רשאי, שהרי אמר הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאי אפשר לו למלוה בשום פנים ליכנס לביתו של לוה כלל למשכנו, ואפילו שליח ב"ד, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש וגו', וא"כ למה הוצרך לומר לא יחבול לעבור עליו בשני לאוין.


Verse 8

השמר בנגע הצרעת. יזהיר שלא יקצץ אדם סימני בהרת, אבל מילה בצרעת אם היתה צרעת בערלה מלין אותו ואין חוששים, וכן אמרו ז"ל אתי עשה דמילה ודחי לאו דצרעת.


Verse 9

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. זו מצות עשה על ענין לשון הרע, יאמר שנזכור לשון הרע של מרים והעונש שאירע לה על שדברה במשה וחל עליה עונש הצרעת, ולכך נסמך פסוק זה לפסוק שלמעלה שאמר השמר בנגע הצרעת, ואם כן הכתוב אזהרה על לשון הרע והוא לאו הבא מכלל עשה.

ויש לנו ללמד בזה ק"ו לגודל העונש שיש למספרי לשון הרע, אם מרים הצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה, והיתה גדולה ממנו וגדלה אותו ומסרה נפשה עליו בענין היאור ודברה שלא בפניו, נעשה עונש גדול על דבור כזה ולא הועילו לה כל זכיותיה מן העונש, וגם הדבור שדברה לא היה לשון הרע ממש אלא שעשאתו שוה לשאר הנביאים, ק"ו לשאר בני אדם שמספרין לשון הרע ממש על הגדולים מהם ובפניהם שיתביישו, שענשם כפל ומכופל. ומפני זה אסרה תורה חברת הכסילים ויושבי קרנות שהם מדברים דברים בטלים, כענין שכתוב (קהלת ה) וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך אותן דברים בטלים יבאו לספר לשון הרע מהמון עם, ומתוך שמספרים מן ההמון יבאו לספר מן הצדיקים כענין שכתוב (תהלים לא) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יבא לספר מן הנביאים שנאמר (דברי הימים ב לו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך ידברו בהקב"ה שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם וגו', מי גרם להם ששתו בשמים פיהם, לשונם שתהלך בארץ.


Verse 10

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ליקח משכונו, לא המלוה ולא שליח ב"ד. והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בשתו של לוה כשאחרים מחפשין כלי ביתו, ועוד מטעם שלא יבאו לידי מריבה ורציחה, אבל ערב מותר לבא לביתו למשכנו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. והיה ראוי יותר למשכן את הלוה שאכל ושתה ובזבז המעות יותר מן הערב שלא באו המעות לידו, אבל הטעם בזה מפני שהלוה לא לוה אלא מתוך הדוחק, והערב נכנס ערב מתוך השפע, לכך התירה התורה למשכן את הערב ולא הלוה.


Verse 11

יוציא אליך את העבוט החוצה. דרשו רז"ל אין דרכו של לוה להוציא אלא הפחות שבכלים, ומכאן לבעל חוב בזבורית, אבל תקנו חכמים ז"ל לגבות מן הבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואם לא רצה להוציא העבוט כופין אותו לקיים מצות עשה כמו שכופין על שאר המצות, וכן ב"ד יורדין למכור קרקעותיו ולפרוע למלוה.


Verse 12


Verse 13

השב תשיב לו את העבוט. אפילו עמד אצלו כמה שנים חייב הוא להחזיר, לעולם מחזיר ונוטל ומחזיר עד שיחליטוהו לו ב"ד, וזהו השב תשיב לו את העבוט, כל זמן שהוא עבוטו, וכן אמרו לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ועבוטו אצלך. והנה עבוטו זה הוא כסות יום או כסות לילה או כלים של אוכל נפש הא שאר כלים אינו חייב להחזיר אע"פ שצריך להם, ואפילו בשעה שהוא צריך להם.

ויש לך להשכיל בכאן בסוד המצוה במה שאמר כבא השמש כלומר שאם לא תשיב ויעבור הלילה זמן שמושה של מדת הדין הוא ותפגע בך. ושכב בשלמתו וברכך. מדת רחמים. ולך תהיה צדקה. כלומר זכות לפני ה' אלהיך.

ביומו תתן שכרו. לתועלתו. ולא תבא עליו השמש. לתועלתך. ביומו תתן שכרו דבק עם ולא יקרא, ושעור הכתוב כן ביומו תתן שכרו כי עני הוא והמעכב שכירותו אצלו כמעכב נפשו וכיון שמעכב נפשו מת הוא, ומכאן אמרו שהעני חשוב כמת, זהו שאמר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא תבא עליו השמש כדי שלא יקרא עליך אל ה', שאם תבא עליו השמש והוא יקרא והיה בך חטא בלילה שמדת הדין נוהגת ותמתח כנגדך.


Verse 16

לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, וכן בנים בעדות אבות. והזכיר האבות ובנים והוא הדין לכל הקרובים שהם נפסלים לעדות, וגזרת הכתוב הוא שהן פסולין לכל דבר אפילו לחובתם אין צריך לומר לזכותם ולהנאתם.


Verse 17

ולא תחבול בגד אלמנה. כבר הזהיר הכתוב למלוה שלא ליכנס לביתו של לוה למשכנו, הוא שאמר לא תבא אל ביתו וגו', אין צריך לומר אם היא אלמנה, אלא לעבור עליה בשני לאוין, לפי שדמעתה מצויה ונפשה שפלה והתורה הזהירה עליה בכמה מקומות, ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך.


Verse 19

לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך ה' אלהיך. קבע ברכה במתנת המחשבה. ודרשו רז"ל למען יברכך אף על פי שבאה לידו שלא במתכוין, ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הוא מתברך עליה.


Verse 20

לא תפאר אחריך. ע"ד הפשט לא תחפש הפארות והם הענפים, כמו שנאמר (יחזקאל יז) ותשלח פארות.

וע"ד המדרש לא תפאר אחריך, אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להן ומניח זיתים תחת האילן. והענין לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו, וכענין שכתוב (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא, באור הכתוב רוב בני אדם כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל איש אמונים שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו מי ימצא, וקראו איש אמונים על שם (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר. ועוד דרשו, לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שמניחים פאה באילן. הוציאו החכמים המלת תפאר מלשון תפארת ר"ל כי הפרי תפארת האילן אבל הכתוב ייחד לשון תפארת בפרי הזית מה שאין כן בשאר הפירות, וכן במקום אחר ייחד בו הוד, הוא דבר הנביא (הושע יד) ויהי כזית הודו, הנה זה מסוד הלשון, ולפי שהשמן אור נקרא יצהר על שם האור והתפארת וההוד, שמות המאורות העליונים, לכך נתיחד בשמותם לכבוד המנורה הכלולה מכלן.