קטגוריה:דברים כד א
נוסח המקרא
כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּ/בְעָלָ֑/הּ וְ/הָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּ/עֵינָ֗י/ו כִּי־מָ֤צָא בָ/הּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְ/כָ֨תַב לָ֜/הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְ/נָתַ֣ן בְּ/יָדָ֔/הּ וְ/שִׁלְּחָ֖/הּ מִ/בֵּיתֽ/וֹ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יִסַּב גְּבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַּהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵירַת פִּתְגָם וְיִכְתוֹב לַהּ גֶּט פִּטּוּרִין וְיִתֵּין בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַּהּ מִבֵּיתֵיהּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יִסַב גְּבַר אִיתָא וְיֵיעוּל עֲלָהּ וִיהֵי אִין לָא הַשְׁכָּחַת רַחֲמִין בְּעֵינוֹי אֲרוּם אַשְׁכַּח בָּהּ עֲבֵירַת פִּתְגָם וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין קֳדָם בֵּי דִינָא וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וְיִטַיֵּיל יָתָהּ מִבֵּיתֵיהּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספר כריתות. ע"ד הפשט הספר הזה כורת בינו לבינה שלא תהא אגודה עמו בשום דבר כל ימי חייה, שאם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי, אין זה כריתות, ואם אמר כל ימי חיי הרי זה כריתות, הואיל ואפשר שימות הוא תחלה ותהיה פטורה מתנאו, והוא הדין לכל התנאים, ובלבד שלא יהא שום תנאי כתוב בגט אלא שיאמר על פה או בשטר אחר.
וע"ד המדרש ספר כריתות, צריך שיהא בו י"ב שיטין כעין ספר תורה שבו צריך אדם לשייר בסוף בראשית ד' שטין ובסוף אלה שמות ד' שטין ובסוף ויקרא ד' שטין, ובסוף במדבר סיני אינו מן המנין שהוא חשוב ספר אחרון, לפי שאלה הדברים ענין חוזר הוא, ואם כן הרי י"ב שיטין בספר תורה, ותרגם אנקלוס ספר כריתות, גט פטורין. ומפני שהגט דינו כספר לכך נקרא ספר וצריך י"ב שיטין כמנין ג"ט.
ואם תשכיל בענין הגט הנקרא ספר תמצא כי חייבה חכמת התורה לגרש האיש את אשתו בספר, לפי שהקב"ה ברא עולמו בכ"ב אותיות מעלה ומטה וזווג האותיות ושקלן והמירן וצרפן וצר בהן את כל העולם ואת כל היצור ואת כל הדבור, ואין שקול אלא על ידי זווג, ועל ידי שקול האותיות שקל הקב"ה את הנבראים כלם, זה ראוי להיותו בן זוגו של זה, וכיצד יהיו הנמצאין כלן זה לעומת זה בין בעליונים בין בתחתונים בין בנפשות בין בגופות, וכמו שדרשו רז"ל בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וכיון שהיה חבור הנבראים וזווגן ע"י אותיות, לכך צותה תורה שיהיה הפרידה באותיות להודיע ולפרסם שעקר הזווג והחבור מימי קדם בבריאת העולם באותיות היה.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
אמנם סבת הגרושין היא כפי מה שאומר, אין ספק שפעולות האדם בעולם הזה מורות אל אחד מה' תכליות. אם לתועלת הממון ואם לאהבת הכבוד ואם להנאת הגוף ואם לשלמות הנפש ואם לטובת בנים. והנה בחברת האדם עם אשתו יושגו ה' התכליות האלה. כי יהיה להם שכר טוב בממונם וירויחו בחברת', לפי שאין האדם כשאר הבעלי חיים המשיגי' כל מלבושיהם בטבע גם מזונותם. ואמנם האדם יקנה אותם במלאכה ויצטרך אל הכנות רבות להגיע אליו, אשר האשה תעזור מאד בקנין הממונות והדברים ההם, ואם תועלת הכבוד מבואר בחברת האדם עם אשתו, לפי שהאדם בלא אשה גלה ממנו הכבוד ותפארת אדם לשבת בית. גם כי היא תמנעהו להפחי' עצמו בהפרדו עם הזונות למלא נפשו כי ירעב, גם ימשך מחברת' תועלת לגוף, במה שתעזור האשה לאיש בכל עמלו ויגיע כפיו ובמה שתכין צרכו והנאת גופו, ואם תועלת הנפש גם כן מבואר כי חבר' האדם עם אשתו תמנעהו מחטוא וללכת אחרי תאוותיו גם כי יקיים עמה מצות פריה ורביה מלבד שאר המצות הנלוות לאיש בהיותו בעל אשה. ואמנם שתועיל האשה בבנים גם כן היא מבואר כי האשה סבת מציאותם. והיא תגדל' ותחנכם וכמו שארז"ל (ד' ס"ג) בפר' הבא על יבמתו די לנו שמגדלו' את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ולכן צותה התורה האלדית על חברת האדם ואשתו. וראה יתברך שלא טוב היות האדם לבדו והזהיר האשה שלא תהיה מזנה תחת בעלה, ולאדם אמר (פ' משפטים) שארה כסותה ועונת' לא יגרע. האמנם כל התועלות האלה לא ימצאו ולא ימשכו בחברת האדם עם אשתו כי אם בהיותם מסכימים בטבע ובמזג. כפי מה שאפשר אשר זה יביא ביניהם האהבה וההסכמה וכמו שאמר (פ' בראשית) אעשה לו עזר כנגדו, רוצה לומר עזר דומה לעצמו ומסכים עמו מכל צד, עד שמפני זה בבריאת אדם הביא השם יתברך לפניו כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו, רוצה לומר אם ימצא להם מזג נאות ומסכי' למזגו ולהתחלפות טבעיה' מטבעו, אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו כלומר עזר מצא שהיה ביניהם כמה נקבות אבל לא שיהא נאות מסכים לטבעו וזהו כנגדו בדומה לו ולמסכים לטבעו, ולכן כדי להמציא ההסכמה והאהבה ביניהם לקח אחת מצלעותיו ויעש ממנה אשה ויביאה אל האדם כדי שתהיה ממזגו וטבעו, וכל זה להיות ההדמות והסכמת המזגי' והמדות בין האדם ואשתו הכרחי ביצירתם כ"א יהיו מתחלפים הנה לא יסכימו בפעול' ולא יסודר ענין ביתם ולא ימשך ממנו שום אחת מהתועלות הנז', וטוב שיהיה האדם יחידי ולא בחברת הנחש הצפעוני האשה הרעה, וכמאמ' שע"ה (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וגו', ואמר (משלי כ״ה:כ״ד) טוב שבת על פנת גג מאשת מדיני' ובית חבר. וכמו שאחז"ל בפ' הבא על יבמתו זכה עזר לא זכה כנגדו, אשר כוונו בזה לומר שאין אמצעי באשה עם האיש, ר"ל שתהיה לא לעזר ולא כנגדו אבל בהכרח תהיה אם לעזר ואם כנגדו לפי שהדבר תלוי בין הסכמת הטבעים והתחלפות' ואיך יהיה מצוע בין השוה והבלתי שוה, ומפני זה צוה ית' שכאשר האדם לא יסכים מזגו וטבעו לטבע אשתו כי זה הוא והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, שחלוף מזגיהם תסבב הסבה שאז יגרשנה, שמוטב לגרשנ' משתרב' השנאה והריב והקטטה ביניה', וכבר זכר הפלוסוף בהנהגת המדינה, שמפני זה הסכימו האנשים באירוסין קוד' שתנשא אשה לאיש כדי שבזמן האירוסין יבחנו שניהם, ואם ימצאו שניהם האהבה והשלום הנמשכים מהאותות המזגי' והסכמתם יבא לידי נשואין ואם לא יהיה כן לא ישאנה, כי מוטב לגרשה בהיותה בתולה מבהיותה בעולה ונשואה, והוא טעם נכבד מאד בגרושין מלבד הטעם האחר שזכר הרב המורה בחלק ג' פ' מ"ט, האמנם אם כבר באו להנשא ולא יבאו בהסכמה והאותות בשום צד. בחרה התור' שיגרשנה כי בחירת הרע במיעוטו ואולי ישא אחרת דומה לטבע ומזגו, והיא תנשא לאחר הדומה לה ולא יחיו כל ימיהם חיי צער ואולי יבאו לשפיכות דמים וגלוי עריות ולרעות אחרות ולזה אמרה תורה כי יקח איש אשה ובעלה, ר"ל אעפ"י שתהיה בעולה לו שיראה שהוא דבר בלתי ראוי לגרשה תחת אשר ענה. עכ"ז אם לא תמצא חן בעיניו או ששנאה כמו שאמרו באיש האחרון שהוא אות אמתי מורה על התחלפות המזגים כמו שהאהבה ומציאות חן מורה על האותותם והדמותם שאז יהיה ביד האדם לגרשה, האמנם לא רצתה להתגרש בדברים או בכסף או ביציאה מביתו כדי שלא יהיו הגרושין דבר נקל לעשותו ותהיה האשה גרושה מאישה פעמים אין מספר כל עוד שיעלה על רוחו, וגם היא תצא ותאמ' גרושה אני או כבר גרשני בעלי כדי לנאוף את איש אחר, הנה להסיר כל התואנות האלה צוה הוא ית' שלא יגרש האדם את אשתו כ"א בספר ושיהיה בתנאים רבים ועדים מעידים עליו, אשר זה כלו ממה שלא יקל כל כך על הבעל לעשותו, ואם ירצה לגרש את אשתו באף ובחימה יכבד בעיניו הפעל לזה ויתישב דעתו ולא יהיה לה ג"כ מקום לומר מגורשת אני בשקר וכזב וכמו שהעיר על זה הרב המור'. והנה חייבה תורה לגרש את האשה אע"פ שלא נבעלה, לפי שהקדושין הם מיחדים האדם ואשתו ואוסרין אותה ולכן יצטרך האדם להתיר הקש ההוא לפי שהיא מאחר שנתקדשה הרי היא באפשרות קרוב נבעלת לבעלה, והתור' לא חששה לנסתרות כי מי יודע כיון שנתקדשה אליו אם נבעלה אם לא לכן הקדושין הוא המופת המוכיח היותה אשת איש ושתצטרך לגט לא בלבד הבעילה העשויה במסתרי', הנה התבאר מזה שנהירו וסכלתנו וחכמתא יתירא גלתה התורה לנו בזה בענין הגרושין, והותרו בזה הספקות הי"ב והי"ג:
ואמנם למה תצטרך האשה להפרד מן המומר שהמיר את דתו בגט, הוא לפי שבחבור האשה אל האדם יש ג' ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיי' הבלתי מדברים, והוא בענין המשגל להולדה, והב' הוא ענין המיוחד למין האד' בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבד ואיסורה על כל השאר כדי שלא לערב את הזרע, כי בזה הענין מן היחוד הושוו כל אומות העולם, והענין הג' הוא מיחוד מן המיחד, שהוא היחוד הנעש' בין האדם לאשתו באופן מיוחד כדת משה וישראל, כי תור' משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף שטר וביאה, ודתי האומות שונות בכל אחת מהאומו' כפי חקה, והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוק' לו מצד שהם אדם, לא מצד שהם יהודי' ולזה אע"פ שהומ' עדיין הוא באישיותו. ולזה חוייב לבקש ממנו פטור, אמנם יצטרך שיהיה בגט כשר כדת היהודי', לפי שהיה יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר כפי דינה והותר עם זה הספק הי"ד:
ואמנם למה אסרה התור' שלא ישוב הבעל הראשון לקחת את אשתו אחרי שנתקדש' לאחר. כיון שלא נאסר' עליו אלמנה וגרושת אדם אחר. ולמה לא תהיה זאת כאחת מהם. הנה הסבה בזה זכר' תורה במה שאמר' אחרי אשר הוטמא' כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ. שהאש' כבר הוטמא' בערך הבעל הראשון כאשר שכב איש אותה, ואיך תשוב אליו והיה הפעל הזה כמעש' ארץ מצרים שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה, ואחרי כן מחזירין אותם לביתם וזה סבה לניאוף וזנות רב מה שאין כן באלמנה וגרוש' שלא נתאלמנה ולא נתגרש' לשם זנות כי אם בגזרת עירין אם מת בעלה, ומרצון הבעל נתגרש' ולזה אין לירוא ממעשה הניאוף. כמאמר הנבי' ירמיה (סימן ג') הן ישלח את איש אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ. וכבר ידעת שהיו בקדמונים ענינים חלוקים בעניני הנשים, כי מהם חשבו שהטוב והנאות הוא שתהיינה הנשים כלם משותפות לכל האנשים ולא תהיה אשה מיועדת לאיש מיוחד. כי בזה יוסרו המריבות והקטטות מבין האנשים. והתור' האלהית הרחיק' מאד הדעת הנפסד והמגונה הזה. לפי שבו מערוב הזרע והפסד היחס. ושיהי' הנולד נכרי לכל בני אדם ולא קרוב לעצמו ולא יכירנו אביו וגם הוא יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא ידע. וכמו שזכר הרב המור' בפרק מ"ט חלק ג'. אבל צוה בשמירת היחס ביחוד האש' לאיש ולישא אותה בפרסום. ושלא יביא' לביתו ויקדש' בצינעה ויאמ' שהיא אשתו, ושהיא בעוד' עמו לא תבעל לאיש אחר. ומפני זה גם כן הרחיקה התור' מאד חזרת האש' לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא' אליו אם בפעל כמו שנבעלה לשני. ואם בכח קרוב להיות' מקודשת אליו כי מי יודע אם נבעלה אם לא והנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו שנתקדש' אליו ולכן הרי היא כאשתו לכל דבר והרלב"ג כתב בזה טעם אחר והוא שלא יהיה זה סבה לעשק וגזל. שזה יגרש את אשתו כדי שתנשא לאח' ותעש' לו פעולות רעות כדי שתהיה בעיניו רעה ויבא לגרש' ובזה תקח כל אשר לו ותחזור לבעל' הראשון וזה גזל וחמס מלבד הדופי הגדול שיזכה האדם את אשתי לתכלית קנין הממון:
ואפשר שנאמר עוד בסבת הנשואין והגרושין ואזהרת לא יוכל בעלה הראשון טעם אחר. והוא כי תורתנו הקדוש' מדרכת אותנו בדרכי הטבע החכם בהסכמת בוראו. וידוע שכל ברואי מטה מורכבים מחמר וצורה, ושהחמר יקרא נקבה והצורה תקרא זכר במשלי הנביאים וחידותם, וכמו שהצורה לא תחול בחמר כי אם בתנאים, ראשון הרושם השמימיי ותנוע' הגלגל שיהיה סבה בהוייתו. והשני הכנת החומר ומזגו לקבל הצור', ככה האד' לא תצלח חברתו עם אשתו כי אם בהיות מאת ה' מן השמים, ובהיות האשה מוכנת במזגה להסכי' עמו, וכמו שבהתחלף המזג תפרד ממנו צורתו אשר לא תעמוד כי אם כפי הכנת ושווי מזג החמר המקבל אותה, ככה כאשר יראה האדם באשתו ערות דבר ויציאת מזגה מהשווי והשלימות שצריך אליו יגרשנה וישלחנה מביתו דומה לפרד הצורה מעל החמר, וכמו שההוי' וההפסד ייוחסו ראשונה אל הצור' שהפעל יבא ממנה, כי החמר איננו כי אם מקבל צורה כך באשת איש תלה הגירושי' כי אם ברצון הבעל כמו שאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, אבל כמו שההפסד יבא מפאת החמר. ככה אמר כי מצא בה ערות דבר כי זו היתה סבת הגרושין, וכמו שהחמר בהפשיטו צורה מה יקבל אחרת ולא יעמוד ערוה מבלי צורה, ככה אמר באשה בהתגרש' והלכה והיתה לאיש אחר, וכמו שכפי שרשי הטבע ומנהגו לא יתכן שתחזור הצור' הראשונה אל החמר ההוא אחרי אשר הופשט' ממנו הצור' השנית או השלישית, ככה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת'. ואמנם מה שקבלו חז"ל בפרק קמא דיבמות (ד' יא) שכל זמן שלא נתקדש' אף על פי שנטמא' ונבעלה מותרת לחזור לראשון, כי יש בו גם כן טעם נכון מדרכי הטבע, והוא שהחמר לא יפשיט צורתו הראשונ' וילבש הצורה השנית בפתע אלא מעט מעט מפשיט ממנו הצורה הראשונה ותמיד תמצא בו עד החלק האחרון, וכבר יזדמן שיהיה בחמר רוע מזג מה ויחלש כח הצור' הראשונ' ויתחיל להראות בו מכח הצור' השנית, ועם כל זה לא תתפשט שתסתלק מצור' הראשונה בכללות' בהחלט כי פעמים תשוב ותתחזק ותדחה החלק המתקבל מהצור' המתקבלת מהשנית, ודומה לזה באשה המתגרשה מאישה וזנתה דומה לתחלת הכנס' הצורה השנית בחומר וכל הפשטה הצור' הראשונה מכל וכל הוא כשיקבל הצורה השנית בשלימות', והיא הדומה להיות האשה מתקדשת לבעלה השני, כי אז לא תשוב עוד שמה לצורה ראשונה, וכן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת' להיות לו לאש', וכמו שחדוש הצור' הראשונ' בחמר יעש' שמה שמחה ויתעסק בגבולו בכח כפי הראוי ככה צוה כשיקח איש אשה חדש' שיהיה נקי לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, הנה התבאר שכל מה שצותה התור' בענין הנשואין והגרושין ושלילת חזרת האשה לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא', הוא דבר מסכים ודומה אל מעשה הטבע החכם בהויה והפסד, כי זה וזה רוצה לומר החכמה והטבע מעשה אלהים המה, וכלם נתנו מרוע' אחד, והותר בזה הספק החמש' עשר:
וראוי לדעת כי קצת מחכמי האומות קיימו וקבלו ביניהם שהתור' האלדית לא צותה בגירושין, באמרם כי הוא דבר כנגד הטבע להפריד הדבר מעצמותו ובשר מבשרו, האמנם לא אסר' התור' אותו לפי שהיו ישראל עם קשה עורף, וחששה תורה אולי כשלא תמצא האשה חן בעיני בעלה יהרגנה להפטר ממנה, ומפני זה בחרה תורה הרע במיעוטו ולא אסרה התור' הגירושין, כדי למלט את האשה מיד אכזריות בעלה. אבל לא צוה בם ועל כיוצא בזה אמרו דברה תורה כנגד יצר הרע, והוכיחו זה מאשר לא נמצא באחד מהאבות הקדושים שיגרש את אשתו להיותו דבר רע ונמאס בפני האלהים, ואם אברה' גרש את הגר זה היה במצות האלהי' שבאתהו עליו:
ואני דברתי על זה עם חכמי' מהם, והשיבותי על טענותיה' שהגירושין אינו כנגד הטבע, אבל הם מן הסדר והמנהג הטבעי, לפי שכבר התבאר בפלוסופיא הטבעית שכל הוה נפסד, ושההפסד הוא מפעל הטבע כמו ההויה, כי כמו שחבור היסודות והרכבתם להיות המתהוה הוא מפעל הטבע, כן פרודם זה מזה בהפסד הדברים הוא גם כן מהמנהג הטבעי, והנה חבור האדם ואשתו היא הויה מה, והגירושין הוא ההפסד והפירוד אשר יקרה במתרכבים ההם וזה מפעל הטבע וכבר ביארתי שהאדם בגירושין ובנשואין מתדרג כפי הטבע החכם, וכאשר תהיה האשה עצם מעצמי האדם ובשר מבשרו רוצה לומר מסכמת מזגה למזגו וטבעה לטבעו כמו שהיה בענין חוה ואדם הראשון אין ספק שלא תקרה ההפרד' והגירושין, אבל בהיות' מתחלפת ממנו בטבעה ומזגה הרי איננה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואיך ידבק האדם אשר בזה עם אשתו והיו לבשר אחד, בהיותם המזגים וטבעי' שונים מאד הנה אם כן כמו שהיו הנשואין מצוה כן היו הגרושין מצוה הכל כפי הכנת המקבלי' והסכמתם בטבעם או התחלפות' והפכיות' ואם חששה התורה שמא יהרוג האדם את אשתו לא מפני זה היה ראוי שתתן התורה מקום לאדם לעשות דבר שאינו כהוגן בגרושין שהוא כאלו יאמר אדם מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו לעשוק ולגזול ובעבור הגזל שופך דמים ראוי שנתן מקו' ורשו' לגזל ולעושק רוצ' לומר שיניח לגזול מי שירצה כי מוטב הוא שיגזול הממון משישפוך דם, אין זה ראוי והגון כפי התורה האלדית. ועוד כי אם היו הגרושין דבר בלתי הגון לפניו יתברך, איך הנביאים לא היו מיסרים בני האדם מלעשות' לנשותיהם כמו שהיו מוכיחים אותם על בעילת בת אל נכר ושאר העבירות, והנה זה היה מוטל על הנביאים רוצה לומר להוכיח את העם שנאמר (ישעי' נ"ח) והגד לעמי פשעם, ועוד שאם היו הגרושים דבר רע בעיני ה' איך אמר מלאכי (סימן ב') בענינם כי שנא שלח אמר ה' צבאות שהוא מורה שהקב"ה המצוה על הגרושין במקום שיש שנאה בין איש לאשתו, ועוד כי אם היו הגרושין כדבריהם דבר נמאס לפניו יתברך שלא צוה עליהם, אבל לא אסרם אלא מפני יצר לב האדם והיו כענין הרבית שנא' לא תשיך לאחיך ולשכך יצרו לא אסר נתינתו לנכרי. יקשה אם כן איך למד יתברך אופן הגרושין וכתב ונתן וגומר, והנה לא צוה השם יתברך איך יתן הרבית לנכרי ולכמה בחדש יתן הנשך, כמו שנמד בגרושין ענין הגט ונתינתו, ועוד שאם השם יתברך לא צוה בגרושין אם כן תשאר האשה תמיד מתקדשת לבעלה ואשת איש היא, והגרושין אינם דבר כי לא צוה השם יתברך עליהם ואינם כדת משה וישראל, ויקשה אם כן איך התירה התורה האשה המתגרשת לבעל השני בהיותה נשואה תמיד לראשון, אחרי שהגט אינו על פי התורה, ואם אמרו שהרבית הוא בלתי ראוי מפאת עצמו מפני שמצאו בדברי דוד המלך ע"ה כספו לא נתן בנשך, ובא במאמרם ז"ל במסכת מכות (ד' כ"ד) אפילו לנכרי, האם ימצאו כן בגרושין שנביא מנביאי ה' או מהמדברים ברוח הקדש ישבח מי שלא יגרש את אשתו. זה לא ימצא, ואיך יאמרו אם כן שיהיה דבר נתעב ונאלח בעיני אלהים ואדם, ואם האבות הקדושים לא גרשו נשותיהם היה לפי שמצאו חן בעיניהם, וגם אנחנו היום מי ומי הוא המגרש את אשתו אם לא מצא בה ערות דבר, ואם אמרו שאברהם גרש את הגר ועשה כפי הראוי בעבור שבאהו עליו הצווי האלהי גם אנחנו נאמר שבא אלינו הצווי האלהי לגרש את הנשים כפי הדין, ושלא נעשה אם כן דבר בלתי הגון כמו שלא עשאו אברהם, שזה וזה גם נעשה במצות האלהים, וכבר חשב חכם וגדול מגדוליהם שהגרושין היא מצוה אלהית בתור' אבל שנאסרו עליהם אח"כ להיות נשואי האדם ואשתו כדבוק האלהי עם האומה, וגם זה לקח מאמתחותינו כי כנסת ישראל היא חשוקתו של הקב"ה והוא הבעל והאיש ואנחנו ארוסתו ואשתו כדברי הנביאים ומגלת שיר השירים זהו כונתם וכמו שכתוב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, אבל אם יחטאו בני האדם לאלוה אין ספק לשיפרד מהם ויגרשם מן העולם, ולמה אם כן לא יגרש האיש את אשתו כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי שיפורש ערות דבר על הזנות כדבריהם לשיתחייב שלא יפלו הגרושין כ"א בעבור זנות האשה לא זולת זה. כי הנה הכתוב אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ואם היה לסבת זנות איך יכנהו הכתוב בבלתי מציאות חן, אף כי בבעל השני נאמר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות, וכן אמר הנביא (מלאכי ב' ט"ו) כי שנא שלח, ולא זכר דבר ערוה וזה כלה ממה שיורה שהדבר תלוי בשנאה שהוא האות המורה על חלוף המזגים ובלתי הסכמת מזגי האיש ואשתו לא בזנות בלבד, כי בכל מקום שיש זנות הרי היא אסורה לבעל, ואין ראוי שיאמר שיגרשנה לפי ששנאה כ"א לפי שזנתה תחתיו, והיא כבר אסורה לו אף על פי שיאהבה כנפשו, אבל הדברים האלה כלם מורים בעצמם שהאמת הברור הוא כמו שקבלו חכמינו ז"ל בקדושין פ"ג (דף נ"ה) שמי שצוה בנשואין צוה בגרושין, ושהסבה בהם כשלא יהיה החומר מוכן ומסכים כפי מה שראוי, והוא מה שרציתי לבאר פה:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי יקח איש אשה . מלמד שהאשה נקנית בכסף. שהיה בדין - ומה אמה העבריה שאין נקנית בבעילה, נקנית בכסף; אשה שנקנית בבעילה, אינו דין שתהא נקנית בכסף! יבמה תוכיח, שנקנית בבעילה ואינה נקנית בכסף; אף אתה אל תתמה על האשה, שאע"פ שנקנית בבעילה, לא תהא נקנית בכסף! ת"ל כי יקח איש אשה , מלמד שהאשה נקנית בכסף.
ובעלה . [מלמד שהאשה נקנית בבעילה.] שהיה בדין - ומה יבמה שאין נקנית בכסף, נקנית בבעילה; אשה שנקנית בכסף, אינו דין שנקנית בבעילה! אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בבעילה; אף אתה אל תתמה על האשה, שאע"פ שנקנית בכסף, שלא תהא נקנית בבעילה! ת"ל ובעלה , מלמד שהאשה נקנית בבעילה.
ומנין אף בשטר? ודין הוא - ומה כסף שאינו מוציא, הרי הוא קונה; שטר שהוא מוציא, אינו דין שיהא קונה! לא, אם אמרת בכסף, שקונה הקדש ומעשר שני; תוכיח בשטר, שאין קונה הקדש ומעשר שני! ת"ל וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו [ וגו' ]. מקיש הויתה של זה ליציאתה של זה - מה יציאתה (מזה) בשטר, אף הויתה (מזה) בשטר.
והיה אם לא תמצא חן בעיניו - בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנא' כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה את תבשילו, שנא' כי מצא בה ערות דבר. אמרו בית הלל לבית שמאי: אם נאמר דבר, למה נאמר ערוה? ואם נאמר ערוה, למה נאמר דבר? שאם נאמר דבר ולא נאמר ערוה, הייתי אומר: היוצאת מפני דבר תהיה מותרת להינשא, והיוצאת מפני ערוה לא תהיה מותרת להינשא! ואל תתמה: אם נאסרה מן המותר לה, לא תהיה אסורה מן האסור לה?! - ת"ל ערוה ויצאה מביתו. ואם נאמר ערוה ולא נאמר דבר, הייתי אומר: מפני ערוה תצא, מפני דבר לא תצא! ת"ל ויצאה מביתו.
ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר ואם לא תמצא חן בעיניו:
וכתב לה - לשמה. מכאן אמרו: כל גט שנכתב שלא לשם אשה - פסול. כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול הסופר מקרא 'איש פלוני מגרש את אשתו פלונית ממקום פלוני' ואומר: זה שמי וזה אשתי כשם אשתו! - פסול לגרש בו. כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצא בן עירו, א"ל שמי כשמו ושם אשתי כשם אשתו - פסול לגרש בו. יותר מכאן אמרו: יש לו שתי נשים ששמותם שוים, כתב לגרש בו את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה! יותר מכאן: אמר ללבלר כתוב, ואיזו שארצה אגרש - פסול לגרש בו:
וכתב - אין לי אלא כתב בדיו. מנין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקתום? ת"ל: וכתב לה, מ"מ
ספר - אין לי אלא ספר. מנין עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב? ת"ל: ונתן, מ"מ. א"כ למה נאמר ספר? - מה ספר מיוחד של קיימא, יצאו אלו שאינן של קיימא. רבי יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע - יצא דבר שמחובר לקרקע:
כריתות - שיהא כריתות. מכאן אתה אומר: האומר לאשתו 'הרי זה גטיך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, על מנת שלא תשתי יין לעולם - אין כריתות. על מנת שלא תלכי לבית אביך מכאן ועד ל' יום, ועל מנת שלא תשתי יין מכאן ועד ל' יום - הרי זה כריתות. המגרש את אשתו ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם, אלא לפלוני', ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים. לאחר מיתתו של ר' אליעזר נכנסו ד' זקנים להשיב על דבריו: ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. ר' טרפון אמר: הלכה וניסת לאחיו ומת בלא ולד, היאך זו מתייבמת? ולא נמצא זו מתנה על מה שכתוב בתורה? וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל! הא למדת שאין זה כריתות! א"ר יוסי הגלילי: היכן מצינו בתורה שמותרת לאחד ואסורה לאחד? אלא מותרת לאחד - מותרת לכל אדם! אסור לאחד - אסורה לכל אדם! הא למדת שאין זה כריתות! ר' אלעזר בן עזריה אומר: כריתות - דבר הכורת בינו לבינה. א"ר יוסי הגלילי: רואה אני את דברי ר' אלעזר בן עזריה. ר' עקיבא אומר: וכי במה החמירה תורה, בגרושה או באלמנה? חמורה גרושה מאלמנה! מה אלמנה, קלה, נאסרה מן המותר לה - גרושה, חמורה, אינו דין שתהא אסורה מן האסור לה? הא למדת שאין זה כריתות! ד"א: הלכה וניסת לאחד והיו לו בנים ממנה, ניסת לזה לא נמצאו בניו של ראשון ממזרים? הא למדת שאין זה כריתות!
בידה - אין לי אלא בידה. מנין לרבות גגה חצרה וקרפיפה ורחובה? ת"ל: ונתן, מ"מ. א"כ למה נאמר ידה? אלא מה ידה מיוחדת, שהיא רשותה - כך כל דבר שהיא רשותה:
ונתן בידה ושלחה מביתו - עד שיאמר לה 'זה גטיך'. מכאן אמרו: הזורק גט לאשתו, ואמר לה כנסי שטר, או שמצאתו והרי היא גטה - אינו גט, עד שיאמר לה 'הא גטיך'.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלד.
כי יקח איש אשה . אף שע"פ הפשט, לא בא ללמד רק שלא יחזיר את גרושתו לאחר שנשאת, ולזה בא בוי"ו החבור, עד לא יוכל בעלה וגו' , אבל לא הי"ל להאריך! וירמיה אף שזכר האזהרה הזאת בדרך המליצה, כמ"ש (ירמיה ג) הן ישלח איש את אשתו , לא בא באריכות כזאת. ומוכרח שבא גם להשמיענו כל דיני הקידושין וגירושין; וגם אשר תזנה תחת בעלה, אם לא תעבור עליו רוח קנאה להשקותה. ובל"ס (=ובלי ספק) שכל הדינים היו מקובלים איש מפי איש עד מרע"ה, ולכן מצוה וחובה עלינו להבין ולקרב דרשות חז"ל, שיהיה לדרך הפשט.
והנה בספרי כאן ובגמ' (קדושין ו), דריש " כי יקח , מלמד שנקנית כו'". ולהסביר זאת נאמר, דמצינו שהשליטה והממשלה שיש לאחד על שום דבר, יכונה בג' לשונות.
- א'. בלשון "לקיחה", כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מח), ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא), ועוד יש הרבה בתנ"ך.
- ב'. בלשון "בעל", כמו " בעל האשה ", לפי שהוא מושל באשה. "בעל הבור", והרבה כזה.
- ג'. בלשון "הויה", שנאמר על דבר אחד (=חפץ מסוים) , שנהיתה (שייכת) לאחד. כמו כי תהיין לאיש , אשר לא היתה לאיש . וכאן " והיתה לאיש ", שמורה שהוא עליה מושל ושליט.
וגם ל' "איש" יורה לפעמים על הממשלה, כמו ה' איש מלחמה , שפי' שה' הוא המושל על המלחמה. אלימלך איש נעמי . (רות א ג) ובלשון המשנה יש הרבה, כמו "אישי כ"ג" (יומא).
ויבדלו בהוראותיהם -
לשון "לקיחה", יורה על שהשיג הדבר ע"י מעשה ידיו, ולכן נקרא "לקח". כמו כל לקיחה, שבא למי שיקבל בידו. ושם "בעל", יורה שע"י מעשיו, נעשה שנוי בגוף הדבר הנקנה, כמ"ש וארצך תבעל . ואשר ניחס שנהיתה לו, הוא שלא עשה בעצמו, רק ע"י מעשה אחרים, או ע"י איזה סבה נהיה הדבר שלו. ו"איש", יורה על שם חשיבות ומעלה.
וכל הארבעה נמצאו בשליטת האיש על האשה.
- א'. במעשה ידיו, במהר ובמתן.
- ב'. כשיבא עליה, שאז נעשה שנוי בגופה ובתכונתה.
- ג'. כשתהיה לו ע"י מעשה זולתו, שכותב לה ע"י סופר ועדים כנהוג.
- הד'. שהוא במעלה כנגדה, כי הוא מאכילה, וכל עניני הבית יתנהלו בחכמתו, ולכן יקרא בשם "איש".
ומפני שגם בה יש מעלות שאין בו, והוא כלכלת הבית וגדול הבנים, לכן היא נקראה "אשה". ולזה מ" כי יקח ", דרשו קדושי כסף, שהוא מעשה על ידו. ו" בעלה " דרשו על הבעילה, שהוא מעשה ושנוי בגופה. " והיתה ", זו קדושי שטר שנעשה ע"י זולתו, על ידי סופר ועדים. ובקדושין יליף הא דבכסף, בגז"ש " קיחה " " קיחה " משדה עפרון.
ומ"ש בספרי כאן, "אמה עבריה שאינה נקנית בבעילה", פירש"י, אם מסרה לביאה לשם שפחה, אינה שפחתו בכך.
ומ"ש "אשה שנקנית בביאה", ר"ל כדיליף לקמן מ" ובעלה ".
ומ"ש "יבמה תוכיח כו'". דילפינן מ" יבמה יבא עליה " - ביאה גומרת בה, ואין דבר אחר גומר בה.
ומ"ש "ומה כסף שאינו מוציא", בגמ' יליף " וכתב " - בכתיבה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף.
והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר . כבר כ', של' "מציאה" יורה, שנתגלה הדבר לעיני האדם בב"א (=בבת אחת) . לכן יש להתבונן, אחר שכבר לקחה לאשה ובא עליה; אין ספק שראה אותה מקודם, ומצאה חן בעיניו, וע"כ לקחה. ואם יכוון הכתוב לומר שאבדה החן, היה כותב בלשון המורה ע"ז.
לכן מכאן תשובה להמתלוצצים מאבותינו, שהיה דרכם (של אבותינו) בקחתם נשים לבניהם, חקרו רק על המשפחה ועל הנהגת אביה ואמה ועל מדות נערה. ורק קודם הנשואין, היה החתן רואה את פני הנערה. אבל נביטה צור מחצבתנו, א"א ע"ה (=אברהם אבינו עליו השלום) כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו, העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה; וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו, שידע צניעותם. ויותר מזה, שסמך בזה על עבדו זקן ביתו, ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו , ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה , ואח"כ ויאהבה . וכן היה מנהג בנ"י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ, אשר הוא מגרגיר קטן, וע"י מים יתדבק בארץ, ובכ"י (=ובכל יום) יגדל ויתעבה יותר.כן היתה אהבתם, שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע"י כשרון המעשה נתוסף בו כ"י אהבה. ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז"ש והיה אם לא תמצא וגו' , שע"י שמצא בה ערות דבר, שהוא דבר גנאי ומאוס, או מומין שבסתר או איזה פריצות - לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו.שאחרי שקודם הנשואין, לא ידע האיש בבירור מזג האשה, וכן האשה; לכן בהכרח היה אצלם ההסכם, שנכון גם אם יהיה ע"ד הממוצע.
אבל כפי מנהג החדש, יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא"ז, שיראו זל"ז אהבה אשר אין על עפר יסודה, ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק. ולכן כשיתודע להם אח"כ שהטעו זא"ז, תתקרר אהבה מעט מעט, עד שיתכן שתהיה לאין ואפס. ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר, יש טעם אחר בזה, כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה, עוד חשו יותר מזה לתכונת הבנים שיולדו, שלא יהיו בני שנואה. וד"ל (=ודי לחכימא) .
ומה שלא אמר הכתוב " ושנאה ", כמ"ש באיש האחרון - מפני שעיקר בא הכתוב ללמד שלא ישוב לקחתה. ואם היה ביניהם שנאה, רחוק הדבר אחר שכבר היתה לאחר, שישאנה. אבל אחרי שלא גרשה, רק מפני העדר מציאת חן, בנקל שישתנה דעתו. זהו ע"ד הפשט.
ועתה נבאר הכתובים, ע"פ דרשת הספרי והש"ס. שלב"ש יקשה ג"כ מ"ש, שאחר הנשואין לא תמצא חן בעיניו כנ"ל. וע"כ יפרשו שהוראת "חן" הנאמר בכאן, הוא כמו ונח מצא חן ; שפי' שמצא חן וחסד, שינצל ממי המבול, והרבה כזה בתנ"ך. ויתפרש שלא תמצא חן בעיניו, שירחמנה לעבור על מדותיו. שהדבר מובן, שבודאי עשתה איזה דבר שבשבילה נתעורר לגרשה. והכתוב יבאר למה לא יעבור על מדותיו, בשביל שמצא בה ערות דבר, ופי' דבר ערוה. ומדלא כתיב כי "ראה בה ערות דבר" כמ"ש לעיל, כי יראה בך ערות דבר . וכבר נתבאר לעיל, שלשון "מציאה", הוא כשנתגלה הדבר בב"א. כמ"ש בספרי, " כי ימצא , בעדים". שפי', שאיך יוכל להגלות הדבר לב"ד, הלא הם יושבים על מדין? אלא ע"כ בעדים. וכן כאן דכתיב " כי מצא ", שנודע לו ע"י אחרים.
ואמר עוד " דבר ", כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר , שיהיה עדות בדבר. נמצא שלא התיר לגרשה, רק ע"י ערוה, ובדבר; היינו ע"י עדים. (ובזה יתיישב מה שהקשו, למה הוזהר שלא ישאנה אחר שנשאת, הלא כיון שנמצא בה דבר ערוה ובעדים, בלא זה (=האיסור להחזירה) אסורה לו לעולם! אבל לפי דברינו, שלא אמר הכתוב שראה בה, רק שמצא ע"י עדים; ונתברר אח"כ ששקר הדבר, ולכן הוא רוצה להחזירה. ומ"ש שהמגרש מפני ש"ר (=שם רע) לא יחזירנה עולמית, הוא רק תק"ח (=תקנת חכמים) ).
ודעת בית הלל, שא"כ היה נאמר "כי מצא בה ערוה בדבר", כדאי' בגמ' שם. לכן יפרשו, "או ערוה או דבר", כדאי' בספרי. וכונת הכתוב, שמפני זה לא יעביר על מדותיו שהוא אדם, שגם כשהקדיחה תבשילו, לא יעביר על מדותיו.
ור"ע יפרש, שמציאות החן בעניני אישות יורה על היופי, וא"כ מה ענין החן אחרי הנשואין? לכן יפרש לשון "מציאה" הנאמר כאן, כמו (במדבר יא כב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם , שתרגומו "היספקון להון". ופי' שהחן שהיה לה מקודם, לא תספיק עתה, מפני שראה אחרת נאה הימנה. וז"ש " בעיניו ", פי' בשביל שראה בעיניו יפה ממנה.
ומ"ש כי מצא בה ערות דבר , הוא כמו "או מצא בה ערוה או דבר" כנ"ל. ולהסיר הדבר, מה שיתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך; אשר אם יראה אחרת נאה הימנה, או שהקדיחה תבשילו שתתיר התורה לגרשה! אבל משפטי ה' אמת כנ"ל, ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון, ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה, היה כ"א מתאונן על חייו, שבהכרח יחיה עם עם אשה, אשר לא תמצא חן בעיניו. אבל כשי"ל יכולת לגרשה, כ"ז שלא תאבד כל החן שהיה לה, תספיק למנעו מזה; בחשבו שאם ישא אחרת, גם היא לא תהיה טובה הימנה. וכ"ז שלא גרשה, בהכרח הוא חיי רצון. ונסביר הדבר במשל קטן - אם יחרצו לאיש שישב בבית יום א', לעונש יחשב לו; ומרצונו ישב כלוא בבית כמה ימים, ותחשב לו עוד לענג ונחת.
וכתב לה ספר . " וכתב לה " מיותר, דהו"ל (=דהוה לי למימר) "לכתוב ונתן ספר כריתות"! נלמד, שצריך לכתוב הגט בשבילה. וז"ש בספרי " וכתב לה , לשמה".
עוד שם, " וכתב ", אין לי אלא כתב בדיו בסם וסיקרא וכו'. ת"ל " וכתב לה , מ"מ (=מכל מקום) ". ואינו מובן. ונ"ל, דבכל מקום שנאמר "כתיבה" שענינו על ספר, הוא רק בדיו. ולמדו חז"ל מהנאמר (בירמיה לו יח) ואני כותב על הספר בדיו . אבל בכל מקום בא הכתיבה להתקיים, לכן צריך דיו שהוא דבר המתקיים. (אף דאמרינן בסוטה יז ע"ב, שאינו כותב בקומוס וקנקתום, מפני שאיננו יכול למחוק! לא שהם מתקיימים יותר מדיו, אלא שרושמים בגוף הקלף או הנייר; ואף אחר המחיקה נשאר הרושם. אבל להתקיים במראיתו, הוא רק דיו). אבל הגט, כתיבתו אינו שיהיה לראיה ביד האשה, שאם כן למה צריך כתיבה לשמה! אלא שהכתיבה הוא לשעת הגט, שבלעדו לא תתגרש. וא"כ, אחרי שהוא רק לשעה, אין ללמוד משם שרק בדיו, משום ששם היה נכתב להתקיים. (ובזה יתיישב הא דממעטינן "שלא בדיו" במשנה, משום " ומחק ". ולמה לא נלמד מדכתיב שם " וכתב " וגם " בספר "! אלא משום ששם ג"כ אין הכתיבה להתקיים, רק למחוק; משום הכי צריך למעט מ" ומחק "). וזה שאמר בספרי " וכתב לה ", פירש שמזה למדנו שהכתיבה תהיה לשמה, מזה נלמד שאינו להתקיים. ואפילו הכי ממעט "אם כתב במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים", שדבר שאינו מתקיים כלל, לא מקרי כתיבה כלל.
עוד שם, "אין לי אלא ספר, מנין עלי קנים? ת"ל " ונתן ", מ"מ". ופירש דספר מקרי קלף. אבל מדלא כתיב "ונתנו בידה", רק " ונתן ", נלמד מ"מ, היינו כל מה שיתן.
עוד שם, "אין לי אלא בידה, מנין לרבות גגה חצרה כו'". פי', דלפעמים יבא שם "יד" על היד ממש, ולפעמים גם על הרשות, כמו ויקח את כל ארצו מידו . אבל אם כפשוטו, היה לומר "ובידה יתן", להקדים יד לנתינתו; שאז היה נלמד, שהעיקר הוא קבלתה. ומדהקדים " ונתן " לידה, נלמד שהעיקר הוא נתינתו וקבלתה, אף ביד שהוא רשותה.
ומ"ש "ר"ע אומר, וכי במאי החמירה תורה כו'". פי', אם גרשה וא"ל "הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני", ומת המגרש. ואותו פלוני שנגדו לא גירשה הוא כהן, ונמצא שהאשה הזאת היא לכ"ע גרושה, ולגבי כהן הזה היא רק אלמנה; ואפ"ה אסור הכהן לישא אותה, משום דהוה גרושה לגבי אחרים. והוא נלמד מדכתיב ואשה גרושה מאישה , אף שאינה נמותרת לכל אדם, רק שנתגרשה מבעלה, אסורה לכהן. וכ"ש שאם המגרש חי, שתהיה אסורה להנשא לכ"א, מפני שהיא באיסור א"א (=אשת איש) , לגבי האחד שאינו מגרשה נגדו.
" ושלחה מביתו ", מיותר. דמדכתב וכתב לה ספר כריתות וגו' , ש"מ שנתבטל הקשר שביניהם, ואח"כ והיתה לאיש אחר ! אלא למדרש, דאף אם נתן לה ספר כריתות, צריך גם לשלחה מביתו. והוא בדבר שאומר, שנותן לה הספר בתורת גירושין.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בה ערות דבר. ר"ת בעד שאין דבר שבערוה אלא בעדים:
דבר וכתב. שצריך דבור עם הכתב:
וכתב לה. לשמה:
ספר כריתת. ג' תרי בהאי ענינא ואידך (ישעיה נ) ספר כריתת אמכם. זהו שאמרו ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ולכך כתיב תלת זמני ספר כריתת אע"פ שאשה נקנית בג' דרכים אין דבר אחר כורתה אלא ספר:
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "דברים כד א"
קטגוריה זו מכילה את 60 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 60 דפים.
ב
- בבא בתרא קסח א
- בבלי בבא בתרא פרק י
- בבלי גיטין פרק ב
- בבלי גיטין פרק ג
- בבלי גיטין פרק ד
- בבלי גיטין פרק ז
- בבלי גיטין פרק ח
- בבלי גיטין פרק ט
- בבלי יבמות פרק יד
- בבלי נזיר פרק א
- בבלי סוטה פרק א
- בבלי סוטה פרק ב
- בבלי סוטה פרק ג
- בבלי סוטה פרק ו
- בבלי סוכה פרק ב
- בבלי עירובין פרק א
- בבלי קידושין פרק א
- בבלי קידושין פרק ב